יכין
מבוי ר"ל מבוא הרחוב: שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ר"ל אם הקורה שמונח על הפתיחה של הרחוב להתיר הטלטול שבתוכה, מונח למעלה מכ' אמה: ימעט ר"ל ישפיל ויניחו למטה, שאז יהיה ניכר לבני המבוי לסימן שלא יטלטלו ממבוי לרשות הרבים: רבי יהודה אומר אינו צריך דס"ל קורה משום מחיצה דפי תקרה יורד וסותם ואפי' במונח למעלה מכ': והרחב מעשר אמות ר"ל אם מבוא הרחוב רחב יותר מי' אמות. דאז לא מקרי פתח: ימעט ר"ל ימעט רוחב כניסתו עלי' אמות או פחות: ואם יש לו צורת הפתח ר"ל דברישא (לא) מיירי שהקורה מונח על ב' הכותלים. אבל הכא מיירי שיש קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, אף שקנה העליון מרוחק בגובה כמה אמות מב' הקנים שלמטה רק שמכוון לשל מטה: אף על פי שהוא רחב מעשר אמות או שגבוה יותר מכ' (כ"כ הרמב"ם. וב"ח שס"ג): הכשר מבוי ר"ל שיהי' ניתר לטלטל במבוי: בית שמאי אומרים לחי וקורה דצריך שניהן: ובית הלל אומרים לחי או קורה מיהו בהותר בלחי, הו"ל כד' מחיצות גמורות, וכרה"י גמור דמי, ולהכי הזורק לתוכה מר"ה. חייב. משא"כ בהותר בקורה, רק היכר בעלמא הוא, ולהכי הזורק לתוכה מר"ה, פטור: רבי אליעזר אומר לחיין לחי מכאן ולחי מכאן בפתח: משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד הוא ר"מ: לפני רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות ר"ל רוחב פתחו: אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו ופליג את"ק במבוי שרוחב פתחו פחות מד' טפחים, דחד סבר א"צ לא לחי ולא קורה, ואידך סבר צריך. [ול"מ נ"ל דת"ק מדקאמר סתם הכשר מבוי, משמע דכל מבוי אפי' שפתחו פחות מד"ט דלמ"ד צריך, בכולן צריך הכשר ור"ע דקאמר דבזה וזה נחלקו. ש"מ דבאינך ס"ל דד"ה א"צ]: רחבה כדי לקבל אריח דצריך שיהיה להיכירא שהוא מונח שם לקביעות ושראוי לבנות עליו: ואריח חצי לבנה של שלשה טפחים ר"ל לבנה הוא ג"ט על ג"ט. נמצא אריח טפח וחצי על אורך ג' טפחים: דיה לקורה שתהא רחבה טפח שהרי אותו חצי טפח שהאריח עודף ברחבו על הקורה, הוא רוחב ב' אצבעות, ויכול לתמכן במרוח טיט אצבע מכאן ואצבע מכאן: כדי לקבל אריח לארכו. ארכו של אריח כנגד אורך הקורה: רחבה של קורה: כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח ר"ל חזקה לסבול כובד אריח: היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת ר' יודא קאמר לה לכולהו בבי (ולרמב"ם ורא"ש, מעקומה ואילך כ"ע מודים): עקומה אף שהעקמומית חוץ למבוי: רואין אותה כאילו היא פשוטה ולא חיישי' דאתא לאמשוכי בתר עקמומית לחוץ (ולרמב"ם הנ"ל צריך שלא יהא ג' טפחים בין ב' בליטות העקמימות): עגולה שאין אריח יכול לנוח עליה: כל שיש בהקיפו שלשה טפחים שצריך חוט של ג' טפחים להקיפה: יש בו רוחב טפח ואין החשבון מדוקדק. דהיקף ג' טפחים יש ברחבו טפח ושביעית טפח ולחומרא לא דק: לחיין שאמרו במשנה ב'. והא דתני הכא לחיין בלשון רבים ולא כלעיל במ"ג. היינו לאשמועינן דאפי' עושה ב' לחיין כר"א במ"ב אפ"ה צריך גובה י' טפחים: בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים דלא חיישינן שתמות הבהמה ותתכווץ לפחות מכשיעור. ומיירי במתוחה הבהמה בחבלים למעלה, דאל"כ חיישינן שתברח או תרבץ: ורבי יוסי אוסר דחייש למיתת הבהמה: ומטמא משום גולל בהניחה לכסוי קבר. ולרש"י כסוי לארון (עי' שנת קנ"ב ב'): ורבי מאיר מטהר דמחיצה שעומדת ברוח חיים אינה מחיצה (ובש"ס גרסי' ברישא נמי ר"מ): ורבי יוסי הגלילי פוסל דכתיב וכתב לה ספר, צריך שיהיה דוגמת ספר בלי רוח חיים. ורבנן ס"ל להכי כ' ספר, שיהיה מסופר בגט דברים הכורתים בינה לבינו. מיהו בכתב גט אקרן פרה. מודו דדוקא בנתן לה הפרה, דאז א"צ קציצה קודם שיתן לה הגט. אבל בלא רצה ליתן לה רק הקרן, אינה מגורשת. דכתיב וכתב ונתן, צריך שלא יחסר מעשה בין כתיבה לנתינה. והכא מחוסר הקרן קציצה קודם שיתנהו לה: שיירא (קאראוואנע). והיא חבורה שהולכת יחד במדבר, ואינה פחותה מג' בני אדם: שחנתה בבקעה והקיפוה מערב שבת: בכלי בהמה כמרדעת ואוכפין (ונ"ל דקמ"ל דאף דכלים לא מבטל להו, אפ"ה הוה מחיצה): מטלטלין בתוכה אע"פ שהפרוץ מרובה ע"י החלל שבין אוכף לחבירו, אפ"ה מדאינו מרובה יתר על העומד, הוה מחיצה: ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין דאז אפי' נגד העומד אסור לטלטל, אפי' הפרצות כל אחת פחות מעשר: יתר מכאן אסור אפי' יש רק אחת אוסרת כל ההיקף. מיהו ביש להפירוץ צורת הפתח שרי, אפי' לפרצה שהיא יותר מעשר אמות. אמנם בהעמיד ד' קונדסון לד' רוחות, ובכל צד יש צורת הפתח, רק בהעמידן במבוי וחצר שיש שם דיורין שרי כה"ג, משא"כ בהעמידן בבקעה. ולרמב"ם בכל מקים לא מהני צורת הפתח כשהפרוץ מרובה על העומד (שס"ב י'): מקיפין ר"ל מותר להקיף: שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה סביב לשיירא, והוה כמחיצה, ואף דפרוץ מרובה על העומד, כל מלמעלה למטה אמרינן חביט רמי: ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים וכ"כ מחבל תחתון לארץ צריך פחות מג' טפחים, דאז הו"ל יחד כלבוד: שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח ושיעור היתר על טפח, הוא כפי ג' המשהויין שחסרו בג' הרווחים: מקיפין בקנים שנועצן בקרקע סביב השיירא: ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשיירא דברו דלכל צרכן סגי להו בשתי בלא ערב, דבהיה החברותא פחותה מג' בני אדם צריך בכה"ג מחיצה של שתי וערב אבל בית סאתים אפי' ליחיד סגי ליה בשתי בלא ערב: וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה מיהו דוקא במדבר: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה אפי' בשיירא: דברי רבי יוסי ב"ר יהודה וחכמים אומרים אחד משני דברים דאו בשתי דהיינו בקנים או בערב דהיינו בחבלים סגי, ודלא כרבנן קמאי דלא שרו ליחיד אלא דומיא דשיירא דהיינו בדרך אלא אפי' ליחיד וביישוב. והכי קיי"ל. מיהו יחיד אסור לעשות מחיצה יותר מבית סאתים. שהוא ריוח שהוא ק' על נ' אמה. אבל שיירא מותרים לעשות מחיצה אפי' לכמה מילין. ובלבד שלא ישאר מקום פנוי מכלים, כבית סאתים: ארבעה דברים פטרו במחנה חיל ישראל, אפי' במלחמת רשות: מביאין עצים מכל מקום ואין חוששין לגזל, דהפקר ב"ד הפקר: ופטורים מרחיצת ידים שלפני סעודה, אבל לאחר הסעודה חייבין בנט"י בזמן הגמ', מדהי' מצוי בזמניהן מלח סדומית, שנדבק באצבעות. ומסמא את העינים, כשיגיע בהן בעיניו וחמירא סכנתא: ומדמאי ר"ל פטורים לעשר פירות דמאי' כשלנין בשדה. אבל בלנין בעיר שמצוי שם מאכל, חייבים כרפ"ג דדמאי, עלח"מ): ומלערב ר"ל כשהמחנה מוקף מחיצה מותרים לטלטל מאהל לאהל בלי ערובי חצירות מדאין לו עיקר בתורה, אבל ערובי תחומין חייבים, מדיש לו עיקר סמך בתורה:
מלכת שלמה
בעזרת האל הפושט ימינו לקבל שבין. נתחיל מסכת עירובין.
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. בגמ' רפ"ק דסוכה. ועיין במה שכתבתי שם ריש הפרק בשם אבודרהם ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל הקשה מהר"י מאורלינש ז"ל דהוי ליה לאשמועי' הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מכ' ימעט ותירץ דתנא ניחא לי' להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתני' [דסוכה] ולהכי פריך שפיר טפי בגמ' מ"ש גבי סוכה דתני פסולה ע"כ. והילך קושית הגמ' מ"ש גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא דקתני ימעט ולא תני פסול ומשני סוכה דאורייתא פי' רש"י ז"ל דכבר מימות משה נתנה מדתה ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני ביה לשון פסלות ואע"ג דמהניא ביה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה מקריא פסולה. אבל מבוי דכל עיקרו דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול. ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא בעלמא במילי אחריני אלא סוכה דנפישי מיליה דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצלתה פסיק ותני פסולה דהשתא מצי כייל להו בחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמיתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה עשרה בעי למיתני יגביה ושחמתה מרובה מצלתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. אבל מבוי לא נפישן מיליה בהאי מתני'. ותוס' ז"ל מכח קושיא הכריחו דה"פ סוכה דאורייתא תני פסולה משום דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש ע"כ. וז"ל עוד בריש (מס' סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוי תני ימעט חיישי' דילמא טעי אינש לומר ימעט לכתחלה ובדיעבד כשרה ודקדק בלשונו דלמא אתי לידי אסורא דאורייתא ותני פסולה אע"ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט אבל במבוי דרבנן לא חייש ותני ימעט שהוא לישנא מעליא כדאשכחן בריש פסחים שעקר הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובקונטרס לא פי' כן עכ"ל ז"ל:
מבוי. פי' רבינו יהונתן הכהן ז"ל מלשון מבוא העיר והוא החלל המוקף ג' מחיצות ואין בו כותל רביעי ומדאורייתא רה"י גמורה היא אבל חכמים חששו כיון שראשו אחד לרה"ר או לכרמלית דלמא אתי למיטעי ולמישרי רה"ר גמורה א"נ כי היכי דלא ליתי לטלטולי מרה"ר לתוכו דכיון שנפרץ במלואו לרה"ר ושוה הוא לרה"ר אמרי דין רה"ר יש לו לפיכך הצריכו לעשות היכרא לבני רה"ר ולבני רה"י שלא יטלטלו מזה לזה ותקנו להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הן ע"כ:
ימעט. דלמעלה מעשרים לא שלטה בי עינא ולסימנא בעלמא אמרינן בברייתא יותר מפתחו של היכל ימעט ולר' יהודה נמי אמרינן בגמ' ובירושלמי דר' יהודה מפתחו של אולם יליף לה ופרכינן אם מפתח האולם גמר דיו ארבעים אמה דתנינן תמן פ"ג דמסכת מדות פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה אלמה תניא ר' יהודה מכשיר אפי' עד מ' וחמשים אמה ותני בר קפרא אליבא דר' יהודה אפילו מאה אמה בשלמא לבר קפרא גוזמא אלא לר' יהודה מאי גוזמא ומסקינן בבבלי אלא ר' יהודה מפתחן של מלכים גמר שהם גבוהין הרבה יותר מארבעים ע"כ: ועיקר פלוגתייהו דרבנן ור' יהודה משום טעמא דהיכרא כדפי' ר"ע ז"ל וסוכה נמי בהא פליגי כדאמרינן למען ידעו דורותיכם עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטה בה עינא אלמא גבי סוכה בהא נמי פליגי. ובגמ' בעינן למה לי אפלוגי בתרוייהו ומשני צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה בהא קאמר ר"י כיון דלישיבה עבידא שלטה בה עינא אבל מבוי דלהילוך עביד אימא מודה להו רבנן ואי אשמועי' בהא בהא קאמרי רבנן אבל בהך אימא מודו ליה לר' יהודה צריכא. וקשה לע"ד דאמאי לא קתני מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה ימעט דנראה דהעיקר חסר מן הספר. ונלע"ד דאפשר לומר דמשום דבעי למיתני הרחב מעשר אמות ימעט דקאי אמבוי גופיה תנא נמי רישא בלשון מבוי גופיה וממילא משתמע דאקורה קאי: ואם היתה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים קאמר רבא בגמ' דזה וזה כשר דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן שלא יהו יותר מעשרים וברייתא מסייעא ליה:
ימעט. בבלי וירושלמי כיצד ימעט עושה איצטבא על פתח המבוי ומתיר המבוי והתם פליגי אמוראי בכמה יהא בה איכא מ"ד ד' טפחים כדי מבוי ואיכא מ"ד טפח כדי קורה ונראה שר"ל דאפי' מלמטה מהני מיעוט. וכתב ה"ר יהונתן הכהן ז"ל שכשמיעט מלמטה שכתב הרי"ף ז"ל שממעט ג"כ בקורה להחמיר נקט קורה או אבן והדומין להן שאין דרכן ליפחת אבל עפר אפשר שיפחת ע"י דריסת הרגלים ע"כ:
ר' יהודה אומר אינו צריך. כתב רבינו יהונתן ז"ל ואזיל ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' כל גגות ועוד א"ר יהודה מערבי' במבוי המפולש וחכמים אוסרים דס"ל דאע"פ שהוא מפולש מערבין ומטלטלין בתוכו כיון דיש לו קורה לשני ראשיו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ויש לו ד' מחיצות ורגלי הנכנסין והיוצאין תחתיהן אין מבטלין מחיצה. ולי הדיוט קשה לענ"ד דהתם מוכח בגמ' דטעמא דר"י משום דסבירא ליה דשתי מחיצות דאורייתא וכן פי' הוא ז"ל שם אבל רישא דהתם דקתני וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה הוי טעמא דידיה משום פי תקרה יורד וסותם וכן כתב הוא ז"ל שם. ונראה דאפשר לומר דאע"ג דשתי מחיצות דאורייתא מ"מ אי לאו משום פי תקרה יורד וסותם לא הוה שרי ר' יהודה לגמרי אפי' מדרבנן. אח"כ מצאתי בירושלמי א"ר אבין ר' יהודה כדעתיה ורבנן כדעתהון דתנינן תמן (פ' כל גגות) וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין היך מה דתימא תמן את רואה את המלתרא כילו יורדת וסותמת אף הכא את רואה את התקרה כאילו יורדת וסותמת ע"כ:
הרחב מעשר אמות ימעט. גמ' אמר אביי תנא והרחב מעשר ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ובמתני' פליג בגובהה וה"ה לרחבה ואיכא בגמ' מאן דסבר למימר דלא התיר ר' יהודה ברוחב אלא עד י"ג אמה ושליש כמו בפסי ביראות:
אם יש לו צורת פתח וכו'. וצורת פתח נמי מהני בגובהה כדתניא בברייתא דמייתי בגמ'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואמלתרא ברחבה לא אפשיטא בגמרא. ובגמ' אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום ואמר רב חסדא צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת ואפי' דלת של קשין אמר ריש לקיש משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר פי' חור שציר הדלת סובב בה ואע"פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן. תו גרסי' בגמ' אתני ליה רב יהודא לחייא בר רב קמיה דרב אם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט א"ל אתנייה צריך למעט: ועיין ברבינו יהונתן פ' כיצד מעברין על משנת עיר של יחיד דמשמע מפירושו אשר שם דגם על הרחב מעשר אמות קאמר רב אתנייה צריך למעט אלא שנפל שם טעות בלשון וקל להבין ובעי' למימר בגמ' דאף ר' יוחנן ס"ל כותיה דרב: ובירושלמי רב חיננא בר שלמיא הוה יתיב מיתנא לחייא בריה דרב אפיק רב רישיה מן כוותא א"ל לית כן ולא תתנייה כן א"ל אתניתיה ואודעיה דלית כן: