יכין מביתו ר"ל מביתו ומאשתו. דז' ימים לילה ויום צריך שיהיה הכה"ג סמוך מאד למקדש קודם שיעבוד ביו"כ, מגזירת הכתוב, שצריך שיהי' דינו כבמלואים שהופרשו הכהנים שם כן. וגם לא הביאו אשתו לשם דשמא אחר שיבעלנה, תוך כדי שתרד מהמטה ותדיח פניה של מטה, תמצא נדה, ויטמא ז' ימים, והרי כל עבודת יו"כ אינן כשירות אלא בו. ובש"ס [ד"ח א'] אמרינן שהזו עליו בג' וז' ושם [די"ב ב'] אמרינן דהזו עליו לעת ערב לאחר שעשה עבודת היום [כמ"ב] ואח"כ טבל בהע"ש דאל"כ הרי נטמא מדנשא מי חטאת שלא לצורך והרי אין חכמים רשאין לעקור דין תורה רק בשב ואל תעשה [יבמות פ"ט ב']: ללשכת פלהדרין חדר פקידי המלך והוא לשכת כה"ג בעזרה. ונקראת כך, מדהיו הכהנים גדולים שבבית שני רובן רשעים, ולא השלימו שנתן, ומתחלפין כל שנה כפקידי המלך שמתחלפין כדי שלא יהי' להן הכרה עם פורעי המס. ולהכי קראוה כך להזכיר לכל כה"ג באותו זמן ענין זה אולי יזהר. מלבד שבל"ז באמת מפקידי המלך היו כלקמן סי' ט"ז, והיתה הלשכה בנוי'. בקודש ופתוחה לחול, שאז היא חול גמור [כדמוכח זבחים נ"ו נ"ל] דאל"כ אין ישיבה בעזרה וכ"ש שינה ובעילה [וכך כתב ג"כ רתוי"ט פ"ה דמדות משנה ד' ד"ה אבא שאול בסוף דבריו שם]: ומתקינין לו כהן אחר תחתיו מזמנין אותו, אבל אין מפרישין לאותו אחר, דהפרשה לא מעכבה: שמא יארע בו פסול שיתטמא: אמרו לו אם כן אין לדבר סוף שמא גם זו תמות. ודוקא למיתה לא חיישי', אבל לטומאה חיישי', כי היכא דלזדריז כה"ג טפי: כל שבעת הימים הוא זורק את הדם של תמיד: ומטיב את הנרות מסיר בשחר דשן הפתילות שרבה במנורה, ודוקא ב' נרות, שאחר הקטורת אבל הטבת ה' נרות שקודם הקטורת לא היו בכוה"ג וקרי לי' למטיב הב' בשם מטיב דאין המצוה נקראת אלא במי שגומרה: ומקריב את הראש ואת הרגל של תמיד, שקרבין ראשון, וה"ה שאר אברים שלו: שכהן גדול מקריב חלק בראש בלי פייס: ונוטל חלק בראש מה שירצה בקדשים. בכל עת. מיהו בקדשי גבול כתרומה ומעשר, שוה הכוה"ג לשאר הכהנים: מסרו לו בכל יום מז' ימים: זקנים מזקני בית דין מהסנהדרין, ללמדו, דיני עבודה: וקורין לפניו בסדר היום שבפרשת אחרי. שבכל יום באו ללשכתו החכמים, להיות סביבו תמיד ללמדו, וקראו בכל יום לפניו הפרשה עם ביאור דקדוקי דיניה: ואומרים לו אישי אדוני: קרא אתה בפיך דחיים הם למוצאיהם לזכרם עי"ז יפה [כעירובין דנ"ד א'] דשמא שכחת: או שמא לא למדת ולהכי קראנו לפניך תחלה ג"כ דבבית שני לפעמים הי' כוה"ג כזה, מדלא נתמנה רק כל המוסיף ממון למלכות: ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים דהיינו אותן שיקריב למחר: כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה דכשיראה אותם יתבונן בהם איזה ראוי לקרבן זה ואיזה לזה, ושכך וכך עבודתו. מיהו שעירים לא העבירו לפניו, מדבאי' על חטאי ישראל, חלשה דעתי', משא"כ פר מדבא על חטאיו וחטאי אחיו הכהנים, הרי מכיר הכהנים ויחזיר להחוטא בתשובה: ערב יום הכפורים עם חשיכה לא היו מניחים אותו לאכול הרבה מכל מאכל. אבל מאכלים המחממין לקרי, כחלב, ביצים בשר שמן, יין ישן, היו מונעין ממנו לגמרי: מפני שהמאכל מביא את השינה ושמא יראה קרי, דלא סמכו על נס [שנזכר פ"ה דאבות]: מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה בעיו"כ ומפרש כיצד מסרוהו, העלוהו וכו': והעלוהו לעליית בית אבטינס ששם אחר שישביעוהו זקני ב"ד, ילמדוהו זקני כהונה, חפינת הקטורת, דעבודה קשה היתה: והשביעוהו שלא יתן הקטורת על הגחלים שבמחתה, חוץ לק"ק, ויכניס כך כצדוקים, והרי כתיב ונתן הקטורת על האש לפני ה': ונפטרו לקחו ממנו רשות לילך ואח"כ מסרוהו לזקני כהונה ללמדו חפינה: והלכו להם זקני ב"ד, שלא יראו בבשתו כשיבכה שחשדוהו. ומפרש סדר השבועה, אומרים לו וכו': אנו שלוחי בית דין ובהכרח נשביע אותך: ואתה שלוחנו ושליח בית דין ר"ל על דעת ב"ד נשביעך, ונ"ל דהיה צריך לענות אמן על שבועה זו: שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך כל ז' ימים. [ונ"ל דלהכי א"ל מכל וכו' דהרי לדעת הצדוקים נשבע לבטל המצוה. להכי א"ל מכל, דבכולל חייל [כי"ד רל"ט]. עוד נ"ל לתרץ, דלהכי קאמרו לי' ואתה שלוחנו, דאם ישנה אינו כוה"ג שלהן דלהא לא שווינהו שליח, וא"כ גם לפי דעת הצדוקים יהי' עבודתו פסולה מדאינו כוה"ג כלל]: הוא פורש ובוכה על שחשדוהו: והן פורשין ובוכין דהחושד בכשרים לוקה בגופו [ש"ס הכא]. ואף דמוכרחים היו, אפ"ה בכו לכבודו, שיראה שנדמה להם שחשדוהו בחנם. והוצרכו להשביעו, מדאסרה תורה שלא יהי' אדם במקדש בשעת הקטרה: אם היה חכם דורש בליל יו"כ שלא יישן ויראה קרי: ואם רגיל לקרות קורא אחר הדרשה: באיוב ובעזרא ובדברי הימים שהן דברים המושכין הלב ויסירו שינה מעיניו: פרחי כהונה בחורי הכהנים הזריזים: מכין לפניו באצבע צרדה מחבר אצבע האמצעי הארוך לראש האגודל, ושומטו מהר בכח לתוך כף היד, דעי"ז נשמע קול זירוז: ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת ר"ל הצטנן מעט פעם א', כדי להסר השינה, דהחמימות מרפה הגוף, ומפיל עליו חבלי שינה. [ומלת פג לשון הוצאה הוא כלקמן פ"ג מ"ה, שתפוג צנתן וה"נ ר"ל שיוציא א"ע מהשינה. אולם בערוך פי' שהוא לשון שעשוע ושחוק]: על הרצפה ר"ל שיתקרר על הרצפה של שיש, שישח עליו שלא בפישוט ידים ורגלים. ובשעת שחייתו נושק הרצפה, ונסמך על אגודלי ידיו, וזוקף ועומד, וזה נקרא קידה, ואין כל אדם יכול לעשות כן [ועי' רש"י (מגילה כ"ב ב') אמנם נ"ל דרק הכה"ג היה קידתו שסומך א"ע על גודלי ידיו, אבל פי' מלת קידה אינו רק שעומד ושוחה א"ע עד שטוחה פניו בקרקע וחוזר וזוקף א"ע באיזה אופן שיכול, דאי לא תימא הכי הא דכתיב ותקוד בת שבע אפים ארצה, וכי ס"ד שאשה חלשה תוכל לעשות מה שעושה הכוה"ג דרב גוברי' אלא ע"כ דרק הכה"ג זקף א"ע בכוח על אגודליו]: ומעסיקין אותו [בעשעפטיגען]. שענו עמו שירים ותשבחות שבשירי מעלות שבתהלים דכתיב בהו אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו, לומר הזהר שלא תטרח בחנם אבל לא הטריחוהו הרבה, שיקרא הוא לבדו כבתחלת הלילה, מדכבר קרב לאור היום, צריך לחזקו להעבודה: עד שיגיע זמן השחיטה של תמיד: בכל יום תורמין את המזבח תרומת הדשן, שהכהן תורם בכל יום מלוא המחתה מגחלים שבמזבח ונותנן במזרח הכבש, ונבלעים במקומן. וזו עבודה ראשונה שבכל יום, ואח"כ הכהנים מסירין מהמזבח הדשן שנתרבה: או סמוך לו לקריאת הגבר: ביום הכפורים מחצות מדמוטל על הכוה"ג לבד כל עבודת היום, לכן השכימו לתרום תרומת הדשן, ואח"כ מפנין הכהנים האברים שלא נתעכלו מבערב, וגורפין האפר להתפוח [כפ"ב דתמיד] ואח"כ מסדרין הד' מערכות שעשו היום ע"ג המזבח [כלקמן פ"ד מ"ו], ואח"כ מעלין הב' גזירי עצים למזבח, ובתוך הזמן שיעשו עבודות הרבות הללו, יגיע זמן השחיטה של תמיד [כרפ"ג] וע"י שישחט התמיד בהשכמה, לא יצטרך הכוה"ג לבהל א"ע בעבודת היום אח"כ זא"ז מבלי לנוח קצת בין א' לחברתה: וברגלים דנפישי ישראל, ונפישי קרבנות שיביאו עולות ראיי' ושלמי חגיגה ושמחה, וצריך ג"כ זמן רב לפנות דשן הרב לתפוח, והוא גל אפר גדול שבאמצע מזבח, לכן השכימו יותר. מיהו ביו"ט לא הסירו האפר מהמזבח לגמרי, רק גרפוהו לתפוח: מאשמורה הראשונה והוא בסוף שליש הא' של הלילה: ולא היתה קריאת הגבר מגעת ברגל: עד שהיתה עזרה מלאה מישראל להקריב קרבנותיהן מיד אחר התמיד, ולהכי לא היו יכולין לקבוע אותו הזמן עצמו לתרומת הדשן: ואפשר שגם אכולהו קאי, דביה"כ הי' אז העזרה מלאה מישראל שבאין לראות עבודת הכוה"ג, דנמי מצוה היא [כיומא ד"ע ע"א]: ואע"ג דלעולם לא נפתחו שערי עזרה עד קודם שחיטת התמיד [כתמיד פ"ג מ"ז]: י"ל דאז מפני הצורך פתחו וחזרו ונעלום [כתוס' עירובין ד"ב סע"א]. א"נ י"ל דבשער טדי נכנסו:

מלכת שלמה ספר מלאכת שלמה מהג"מ שלמה עדני זצ"ל חד מרבנן קשישאי בעה"ק חברון ת"ו תלמיד הג"מ בצלאל אשכנזי זצ"ל. ובעזרת מי שיצר את האדם בחכמה. והוא שוכן עומקא ורומא. נתחיל מסכת יומא. שבעת ימים וכו'. עד סוף סי' ו' ביד פ"א דהלכות עבודת יום הכפורים. וכתבו תוס' ז"ל שבעת ימים קודם יום הכפורים יש מקומות ששונה המנין ברישא כמן בכאן ובבבא קמא ד' אבות נזיקין ובפ"ק דר"ה ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של גויים שלשה ימים ברפ"ק דע"ז ובפ"ק דקדושין האשה נקנית בשלש דרכים ושואלין ודורשין בהלכות החג שלשים יום ע"כ: מפרישין כ"ג מביתו וכו'. ר' יוחנן יליף לה מן המלואים כדפי' ר"ע ז"ל וריש לקיש יליף לה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה דס"ל לריש לקיש דזה היה מעשה אחר עשרת הדברות ויכסהו הענן ששת ימים לא קאי אחר אלא אמשה ויקרא אל משה ביום השביעי אחר שהיה מופרש ששה ימים לקבל הלוחות ואיכא תנא דס"ל נמי הכי ופריך בגמ' והא אנן שבעה תנן ומשני מתני' ר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו כאשר אכתוב בסמוך בס"ד: מפרישין וכו'. תוס' פ' כל היד (נדה דף ט"ו:) פלהדרין. כך הגירסא בירוש' אבל בערוך הביאו בערך פרהדרין ברי"ש. וכן בגמ' כאן ובהוריות דף י"ג וכן בתוספתא וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל דגם בנוסחת כ"י כתיב ברי"ש. ובגמ' בעינן מביתו למה פורש פי' רש"י ז"ל מאשתו למה פורש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פלהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה ותוס' ז"ל הקשו דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ"מ כהר הבית היתה דאמרי' וכו' ופירשו הם ז"ל למה פורש הוה לן למימר שיפרישוהו למחלה אחת בהר הבית דמחלות לא נתקדשו ומשני תניא א"ר יהודה שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעה ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא כמאן כר' עקיבא דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי רבנן הא אמרי אין נדה מטמאה א"ל רב חסדא אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דר' עקיבא אלא באחר אחר אבל בחד אחר מודו ליה: וביאור ענין זה תבינהו במה שכתבתי בפ' שני דנדה. עוד גרסי' בגמ' א"ר זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי הלכך לא בעי פרישה אלא שבעה ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום וטובל ערב יום הכפורים שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביום הכפורים דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבל זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיום הכפורים למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש אלא לאו ש"מ בועל נדה אינו כנדה והכי איתא נמי בברייתא בהדיא ובגמ' פריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין הפרישהו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו ומשני רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בצבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו רבינא אמר אפי' תימא טומאת המת דחויה היא בצבור פי' שאע"פ שקרבן הצבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה שאפשר להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה אפ"ה טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא: ובפ' כל הפסולין (זבחים דף ל"ג) אמרינן דאביי ורבא תרוייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור: לשכת פלהדרין. מתחלה כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קורין אותה לשכת בולווטין כלומר שרים: ומתקנין לו כהן אחר וכו'. בגמ' דייקי' מדקתני מתקינין ולא קתני מפרישין ואע"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני ש"מ פרישה לא מעכבא בה עבודה לדורות: שמא יארע בו פסול. גמ' פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר פי' שיעשה הוא תמיד של שחר בשמנה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בד' בגדים ובמה הוא ניכר שהוא כ"ג מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכ"ג ומשני רב פפא במסקנא עבודתו ביום הכפורים מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתם מחנכתן הכא נמי עבודתו מחנכתו להיות כ"ג כיון שאינה כשרה אלא בכהן גדול: רי"א. פ' הישן (סוכה דף כ"ד:) אף אשה אחרת מתקנין לו וכו'. בגמ' פריך ומי סגי ליה בתקנה פי' בהזמנה לחודה והא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו הוא ואע"ג דקדיש לה כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ואי דכניס לה א"כ ה"ל שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ואי דמגרש לה א"כ הדרא קושיא לדוכתה שמא תמות ומסיק דמגרש להו לתרוייהו ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שלא תמות חברתיך ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שאכנס אבי לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא דמתה גיטא למפרע: א"ל חכמים א"כ אין לדבר סוף. ור' יהודה סבר למיתה דחדא חיישי' דתרתי לא חיישי' ורבנן סברי אי איכא למיחש אפי' למיתה דתרי חיישי משום דמיתה אינה מסורה בידנו אבל בטומאה ליכא למיחש דכהן גדול זריז הוא ונשמר מן הטומאה וכיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דבפ"ד אחין משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישי' לתרי לא חיישי' וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישי' לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישי' למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ"ד אחין דילמא אדמייבם חד מיית אידך מ"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת א"נ התם חששא בעלמא הוא משום בטול מצות יבמין דליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלויה בזה ניחוש אפי' לתרתי ותלת ואפי' לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הילכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא ע"כ. ובירוש' מהו אין לדבר סוף שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת א"ר מנא עד דאת מקשי לה על דר' יהודה קשייתה על דרבנן שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר קרי מצוי מיתה אינה מצויה גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי והא אשכחנא דר' יהודה אמר מיתה מצויה הדא הוא דתנינן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו תמן בפ' כל הגט תנינן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אמר מיתה מצויה תמן ביחיד וכאן בצבור חומר הוא בצבור והא אשכחנא דר' יהודא מחמיר ביחיד דתניא א"ר יהודה לא היה שופר של קנין בירושלם מפני התערובות שמא תמות אחת מהן ונמצא דמי חטאות מתות מעורבות בקרבן ע"כ ונראה שלא חשש לתרץ על זו הקושיא דיש לחלק בין אדם דאית ליה מזלא לעופות כדאמרי' בכמה דוכתי בבבלי ומ"מ דקדקתי בירושלמי דגיטין על זו המשנה ואינו מקשה שם כלל רק בפ' מי שאחזו על משנת מה היא באותן הימים ור' יהודה אומר וכו' התם רמי דר' יהודה דהתם אדר' יהודה דהכא ומשני. ועיין בספר קרבן אהרן פ"ח דפרשת אחרי מות: