יכין המביא גט ממדינת הים ששלחו הבעל מחוצה לארץ לא"י ליתן שם גט לאשתו. וקרי לח"ל מדה"י, משום דהים גבול א"י במערב, ולפיכך בכל חוץ לארץ שישנו בצד מערב מא"י אין שום עיר ח"ל סמוך לא"י דהים מפסיק דס"ל דרק בעיר ח"ל הרחוק מא"י צריך שיאמר בפנו"נ. דכל עיר שסמוך לא"י א"צ לומר בפ"נ וכו' כבסיפא. מיהו ה"ה כל עיר שבח"ל שבשאר רוחות כשאינו סמוך לא"י, צריך לומר בפ"נ וכו': צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם תוך כדי דיבור קודם שיתן לה הגט, צ"ל בפני הב"ד בפ"נ וכו'. והטעם, י"א משום דאין שיירות מצויות מח"ל לא"י לקיים חתימת העדים, ושמא יערער אח"כ הבעל ויאמר לא כתבתיו. ואף דמדאורייתא לא יהא נאמן, דלא חיישינן שיחצוף אדם לזייף, ויצטרך הבעל להביא עדים שאין זה חתימתן, עכ"פ מדרבנן כל שטר צריך קיום, ומשום עגונה הקילו להאמין השליח שהוא ע"א. ומש"ה תקנו נמי שיאמר המביא הגט, גם בפני נכתב, אף שאין זה ענין לקיום, ה"ט כדי שלא נטעה לקיים גם שאר שטרות ע"י קיום ע"א. ולפ"ז אפילו בא"י גופה, היכא דלא שכיח שיירות מזל"ז, וכ"ש מא"י לח"ל צ"ל בפני נכתב ובפנ"ח. רק תנא חדא גוונא נקט. וי"א דאפילו בשיירות מצויות לקיימו, דהיינו מעיר לעיר בח"ל גופה, אפ"ה צ"ל בפ"נ ובפ"נ, משום דבח"ל מצויין ע"ה, שאינן יודעין שצריך לכתוב הגט לשמה, וע"י שיאמר בפ"נ, יזכרו ב"ד לשאלו אם נכתב לשמה. והא דלא תקנו שיאמר מעצמו בפ"נ לשמה. ה"ט דחיישינן שע"י רבוי המלות ישכח מלאמרו, וישנה עי"ז תקון חכמים בגט, ויהיה הגט בטל. ואף דקיי"ל עדי מסירה כרתי, וא"צ חתימת עדים כלל בגט, רק משום שמא ימותו עדי מסירה [כאה"ע ק"ל], א"כ למה צריך עכ"פ לומר בפנ"ח לשמה. י"ל דגזרינן חתימה אטו כתיבה. או י"ל דאע"ג דא"צ חתימה, אפ"ה כשיחתמו צריך שיחתמו לשמה. מיהו אע"ג דבכל מקום דאתחזיק אסורא בהדבר שמעיד, אין ע"א נאמן [כי"ד קכ"ז], אפ"ה האמינו הכא לשליח, מדא"צ עדותו דלשמה רק מצד חומרא, דרק מיעוט דמיעוט אין בקיאין, ובכה"ג אפילו ר"מ דחייש למיעוטא, ס"ל דאזלינן בתר רובא, ורק מדרבנן החמירו, ומשום עגונא אקילו בה. ואנן קיי"ל כטעם קמא, דמשום קיום צ"ל בפ"נ, ואפ"ה מדאין דרך בני אדם להכיר חתימת בני עירן, להכי בין בח"ל בין בא"י, ואפילו מבית לבית בעיר א' צ"ל בפ"נ ובפ"נ. ואם הוא אלם אינו יכול להביא גט. אע"ג דיכול לכתוב בפ"נ, כתיבה לאו כדיבור דמי גם לגבי בעל שצריך לומר בפירוש כתוב גט לאשתי, ואם כתב כך לסופר לא מהני [כאה"ע סימן ק"כ ס"ה] כ"ש בשליח שאמירתו בפ"נ הוא במקום עדות דאמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם. ורק בפסולי עדות הכשירו חכמים להביא גטה וכלקמן [ספ"ב] אבל בהגדה גופה צריך שיהיה דומיא דשאר עדות [ועי' ריב"ש סי' ר"מ] ואף דבח"מ [ר"ז סי"ט] הו"ל כתיבה כדיבור. התם רק לענין אסמכתא [ועי' ח"מ ע"ג סמ"ע, ועי' א"ח מ"ז ותשו' חו"י קצ"ד ואה"ע קמ"ב]. ואין ליתן גט על ידי שליח כשהבעל בעיר, אם לא שיביא השליח שטר הרשאה עמו [אה"ע קמ"א סנ"ה]: רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר שם עיירות סמוכות לגבול א"י אבל אם מובלעות דהיינו שא"י מקיף לעיר שבח"ל מג' צדדים, א"צ שליח שבא משם עם גט לומר בפ"נ, דשם בקיאי שצריך לשמה, ושכיחי נמי שיירות: רבי אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד אף שא"י מקיף כפר לודים מג' צדדים, וא"כ בקיאי שצריך לשמה וגם שכיחי, אפ"ה משום לא פלוג צ"ל בפ"נ. והא דנקט ללוד, ואי משום דסמוך, הרי ר"ג נמי בסמוך מיירי. הא קמ"ל אע"ג דסמוך מאד ובני לוד מצויים בה תמיד, וגם איכא תרתי, סמוך מאוד ומובלע, אפילו הכי צ"ל בפ"נ: וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים שהוא ח"ל שרחוק מא"י. משא"כ במביא מערי הגבול: והמוליך מא"י לח"ל. ולמ"ד דטעם אמירת בפ"נ, הוא מדאין עדים מצויין לקיימו, א"כ ודאי גם לתנא קמא ל"ש מוליך או מביא צריך שיאמר בפ"נ. ורק דרבנן בתראי לפרושי מלתא דת"ק טפי אתו, רק פליגי אר"ג ואר"א ולהכי קאמרי א"צ שיאמר וכו' [ויפה כתב לי בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאון אבדק"ק לאנדסבערג דלמאי דמסיק הש"ס דרבה אית ליה נמי דרבא, א"כ כ"ע הכי ס"ל]: והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולטעמא דאין בקיאין לשמה, אפילו באותה מדינה בח"ל נמי צ"ל בפ"נ. רק נקט ממדינה למדינה לדיוקא, דבא"י גופה אפילו ממדינה למדינה א"צ שיאמר בפ"נ, דהרי בקיאי לשמה, ושכיחי נמי שיירות ע"י בתי דינין שקבועין בכל עיר, שהולכין לדון שם: רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא ב' שרים בעיר א', ומקפידין שלא יעברו מכאן לכאן, להכי צ"ל בפ"נ: רבי יהודה אומר מרקם למזרח ר"ל מרקם עד סוף העולם למזרח ורקם בכלל, כולם דינם כמזרח, דהיינו כח"ל, דממדינה למדינה שם צ"ל בפ"נ, מדאין בתי דינין קבועין שם כבא"י. וכן מאשקלון לדרום ואשקלון. כולם דינן כדרום. וכן עכו: מעכו לצפון ועכו בצפון אבל מערב אין צריך לחשוב, דשם הים גבול א"י. כמ"ש יהיה לכם גבול ים [במדבר ל"ד. ומה שהקשה בני המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א מלקמן ד"ח א' דמותחין חוט מטורי אמנון עד נחל מצרים, אלמא דאין שפת הים הגבול. יש לומר דודאי אין שפת הים הגבול, אבל סוף כל סוף אחר טורי אמנון וקפלוריא וכו' הים הוא גבול א"י. וכדמוכח מקרא שהבאנו]: המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אפילו ממדינה למדינה שם אין צריך בפ"נ, מדשכיחי שם שיירות כלעיל סי' ז': אם יש עליו עוררים שהבעל מערער לפסלו ואע"ג דאין ערעור פחות מב', ערעור דבעל חשוב כב': יתקיים בחותמיו שיעידו שחתימת העדים הוא וזה דוקא בא"י ולא אמר בפ"נ, אבל באמר בפ"נ, בין בא"י ובין בח"ל לא מהני תו ערעור דבעל רק כשיביא עדים [אה"ע קמ"ב]: המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם שנתן הגט כשהיה פקח, ואח"כ נשתתק והוא הדין כשלא ראה הכתיבה והחתימה [קמ"ב ס"א]: אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו למ"ד דלא בקיאי לשמה, מיירי הכא אחר שלמדו בני ח"ל שצריך לשמה. ואפ"ה ביכול לדבר צ"ל בפ"נ, שמא יחזרו לקלקולם. ואפ"ה בנשתתק, מלתא דלא שכיחי היא ול"ג בה רבנן [כש"ס ד"ה א', וביצה די"ח א']: אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שגם עבד אסור בבת ישראל עד שיקבל גט שנכתב לשמו ומכ"ש דצריך לקיים חתימת שטר שחרורו, והקילו גביה להאמין השליח שהוא ע"ח כדי שלא יתעגן: שוו למוליך ולמביא לומר בפ"נ ובפני נחתם: כל גט שטר: שיש עליו עד כותי פסול אף דס"ל גרי אמת הן, אפ"ה חשידי לשקר: חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שכשרים כשחתם כותי תחלה, ואח"כ עד ישראל, דמדאין עדי גט חותמין רק בזה בפני זה, מסתמא כותי חבר וכשר היה, דאם לא כן לא החתימו ישראל תחלה. אבל בשטר אחר שא"צ שיחתמו זה בפני זה, חיישינן שהניח העד האחרון רווחא לישראל אחר דקשיש מניה, שיחתום לפניו, ובא כותי זה החשוד לשקר וחתם למעלה: מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה והיו עדיו עדי כותים והכשיר דאפילו בב' עדים כותים מכשיר: כל השטרות העולים בערכאות של גוים מקום המשפט שלהן נקרא "ערכאות" מדכל דיניהן ערוכים וסדורים ע"פ שכל אנושי [אמנם חז"ל השאילו זאת מלשון יון, שכך נקרא [געריכט"ס קאנצעליי] בל"י ערכאות]. אף על פי שחותמיהם גוים כשרים והוא בידענו שהשופט והעדים אינן מקבלין שוחד. ודוקא בהלואות ומכירות, דאע"ג דאין עדותן עדות, אפ"ה תקנו רבנן דלהמנו מכח אומדנא דמוכח [ככתובות דנ"ו א'] וה"נ מוכח דיהיב ממונא, ואם כן השעבוד חל משעה שנתן המעות. אבל בשטרי הודאות לא קני לה רק בהודה בפני ב' עדים כשרים. וכ"כ במתנות דלא קני רק מכח מסירת השטר, והרי האי שטר חספא בעלמא הוא. מיהו במקום שדינא דמלכותא לכתוב כל השטרות בערכאות, כל שטר שנעשה שם כשר, דדינא דמלכותא דינא [ח"מ ס"ח]: ר' שמעון אומר אף אלו כשרין דס"ל עדי מסירה כרתי. ונראה לי דמיירי בכתבו ישראל לשמו, דהרי למ"ד עדי מסירה כרתי בעינן כתיבה לשמה [כש"ס כ"ג א']. וכ"כ רש"י [גיטין ד"ט סע"ב] ומיירי נמי ששמות העדים החתומים בגט נכרין שעכו"ם הם. דאל"כ חיישינן שיסמכו על קיום חתימתן בלי עדי מסירה. ות"ק גזר נכרין אטו שאינן נכרין, ואתי למסמך עלייהו: לא הוזכרו בבהמ"ד לפסול: אלא בזמן שנעשו בהדיוט על ידי עכו"ם הדיוטות שאינן דיינין דלית להו קלא שהן עכו"ם ולהכי חיישינן אף בעדי חתימה ניכרין שהן עכו"ם, שמא אתו למסמך עלייהו גם בלי עדי מסירה, אבל ערכאות יש להן קול שהן עכו"ם ולא יסמכו עליהן בלי עדי מסירה: האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן קודם שיגיע לידן. יחזור ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן: וחכמים אומרים בגיטי נשים יכול לחזור בהן דחוב הוא לה: לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והרי זכות הוא השחרור להעבד, וכדמסיק, וכבר זכה בו לצרכו: שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, רק חזור על הפתחים, לפיכך לא מפסיד בשחרורו מידי: ושלא לזון את אשתו אינו רשאי ונמצאת מפסדת מזונות על ידי הגירושין: אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו דכשלא שחררו אף שלא היה זנו, היה מתפרנס בתרומה בתורת צדקה, משא"כ אח"כ. ואם עבד ישראל הוא, עכ"פ אסרו ע"י שחרור בשפחה, ובת חורין אינה מצוייה לו להנשא אחר שישחרר, ונמצא מפסיד ע"י שחרורו: אמרו לו מפני שהוא קנינו ר"ל אכילת תרומה אינו הפסד כ"כ להעבד, דאכילתו תרומה אינו רק מדהוא קניינו של כהן, והרי יכול למכרו לישראל. גם הא דמותר בשפחה תחלה לא מחשב לו הפסד, דחשיבותיה שכשישתחרר יותר בבת ישראל, אף שאינה מצוייה לו, עדיף ליה: האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה מדלא אמר תן [כמ"ו], להכי גם בעבד לכ"ע לא עשאו שליח שיזכה עבורו, א"כ אין גט לאחר מיתה [ועי' פ"ו מ"ז]: תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי. ואף שלא אמר מנה זו, לא חיישינן שעל מנה קבור קאמר. ודוקא במצוה מחמת מיתה, או בחילק כל נכסיו, קצת לזה וקצת לזה. אבל בלא הקנה רק אותה מנה לזה, הו"ל מתנת שכ"מ במקצת, דלא קנה רק בקניין סודר, והרי הכא מטבע הוה, ולא נקנה בחליפין, ולא מהני רק בהקנה לו אגב קרקע, או שמסר המנה ביד שליש [ח"מ רנ"ג י"ח]:

מלכת שלמה עיין במה שכתבתי ברפ"ק דקדושין וענין סדור גיטין קודם קדושין. ומה טעם הקדמנו סוטה לגיטין כבר כתבתיו לעיל שם ריש סוטה: המביא גט. מצאתי כתוב בשם תוס' שנאץ דהאי דנקט המביא לשון דיעבד דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא משום דאסור לגרש לכתחילה כדמשמע בשלהי מכלתין וכה"ג אמרינן בריש מסכת סוטה המקנא דיעבד אין לכתחילה לא קסבר האי תנא דידן שאסור לקנאת והכי נמי הכא ע"כ. ומה שנוהגין לכתוב שנים עשר שורות בגט אומר ר"ת משום דגט בגימטריא הוי שנים עשר ור"י שמע בשם רב האיי גאון ובשם רב סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ד' חומשי ס"ת כדאמרינן בבבא בתרא שצריך להניח ד' שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה תוס' ז"ל. ועיין עוד בספר הלבוש א"ה סימן קכ"ה סעיף י"א. ועוד כתב שם י"א שגט הוא לשון שבר כדאמרינן בירושלמי הני עכברי רשיעי לא דיין דאכלי אלא דגייטי. פי' לא דיי להני עכברים שאוכלין אלא שגם שוברים לכך קראו שטר זה גט מפני שהיא כורת ושובר בין האיש והאשה ע"כ ואני מצאתי כתוב בשלטי הגבורים לשון גט כמו שמצינו בירושלמי אבן אחת בכרכי הים וגטא שמה ומגרשת כל חברותיה מסביבותיה מפי ה"ר אברהם מאושטרקייא ע"כ. ונלע"ד דבהא אתי שפיר דנקט גט סתם ולא איצטריך למנקט גט אשה בהדיא ואתי שפיר נמי דקתני ממדינת הים ולא קתני מח"ל. עוד נלע"ד דבדין הוא דה"ל למישרי ולמיתני ברישא כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול שהוא עיקר דיני הגט ולאשמעינן דבעינן לשמה כדכתיב וכתב לה ודרשינן לשמה והדר ליתני סעיפי העיקר הזה דהיינו המביא גט וכו'. אלא איידי דחביבא דהוי תקנתא דרבנן דלימא הכי ודסגי באחד משום עגונא דאיתתא כדאיתא בגמרא נקטיה ברישא. ואיתא להאי בבא בר"פ שני דמכלתין: ממדינת הים. כל ח"ל בר מבבל קרי מדינת הים רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל דלהכי נקט ממדינת הים דמשמע רחוק כמו האשה שהלך בעלה למדינת הים פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים לאפוקי רקם וחגר דפליג בהו ר"ג אבל אי הוי תני מח"ל הוה משמע כל ח"ל אפילו רקם וחגר עכ"ל ז"ל. וכתב עליהן הר"ן ז"ל ואין כל זה נוח לי דלא מרחקא כל כך חוצה לארץ מא"י למיקרי לה מדינת הים ודאמרינן בעלמא האשה שהלך בעלה למדינת הים והלכו להם למדינת הים נהי דה"ה למקום רחוק הרבה מ"מ מדינת הים ממש קאמר ולא אשכחן בשום דוכתא דקרי למקום רחוק מדינת הים ולפיכך אנו אומרים דת"ק דאית ליה דסמוכות ומובלעות לא צריכי נקט ח"ל שהיא מצד מערבי של א"י לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות [כו' עי' בתוי"ט] ומצאתי שכ' ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהא דלא תני מח"ל כדי שלא לכלול גם בבל בדין הזה כי בבל כארץ ישראל לגיטין ע"כ. גם הגיה בכל דוכתא בשם רוב הספרים בפני נכתב ובפני נתחתם נכתבו ונתחתמו וכו': צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אית דאמרי וכו' ואית דאמרי וכו' כדפי' רע"ב ז"ל. אמר המלקט ובגמ' מפרש דאיכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלרבה צריך ולרבא לא צריך אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון מגליל ליהודה דכולן בקיאין לשמה אלא דס"ד דלא שכיחי שיירתא א"נ באותה מדינה במדינת הים ורש"י ותוס' ז"ל מפרשי לכולה מילתא וא"ת לרבה מ"ש משאר הלכות גיטין דלא חיישינן להו אע"ג דלא בקיאי בהו כבר פירשו התוס' משום כח הך קושיא דהאי שאין בקיאין לשמה דקאמר ר"ל אין חוששין לדרשא דלשמה. והעתיק בתוס' יום טוב וז"ל ומה שכתב הר"ב וממילא שיילינן לה אם נכתב לשמה וכן כתב רש"י ז"ל וקשיא דא"כ עיקר תקנה חסר מן הספר ע"כ. ובגמ' פריך א"כ בפני נכתב למה לי ליסגי דלימא בפני נחתם ומשני דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד פי' רש"י ז"ל דאם לא היה אומר ג"כ בפני נכתב הוה מוכחא מילתא דלקיומי אתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי בחד מיקיימי פי' אי אתי חד סהדא ואמר מכיר אני חתימת ידי העדים. ומסיק בגמרא דלא פליגי במדינה למדינה בארץ ישראל דכיון דאיכא עולי רגלים מישכח שכיחי שיירות ואפי' בזמן הזה כיון דאיכא בתי דינין דקביעי בעיירות דשני ובחמישי כתקנת עזרא מצויות שיירות שהולכים לדון במקום הועד וסמי חד ופשו להו תרי טעמי והיכא דאתיוה בי תרי או באותה מדינה במדינת הים או היכא דאיכא עדים דמקיימת ליה לא צריך למימר בפ"נ ובפ"נ. ועיין בתוס' דף ה' דבור המתחיל בי תרי דמייתו גיטא דלאחר שלמדו ליכא בינייהו דאתיוה בי תרי אבל איכא בינייהו מקויים אבל למ"ד וכו' ועיין ג"כ בריש פירקין דבור המתחיל מאי בינייהו ולרבה דסבר דטעמא הוי לפי שאין בקיאין לשמה מוקמינן מתני' דבעי כתיבה וחתימה לשמה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דה"מ דאמר ר"א דלא בעינן עדי חתימה היכא דליכא עדים דהוי שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה"ל מזוייף מתוכו וה"ל כמו שהחתים בו קרוב או פסול דמודה בו ר' אלעזר ורב אשי אוקי לה כר' יהודה דתנן לקמן פרק שני ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש: ר"ג אומר אף המביא וכו'. לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה בהא פליגי ת"ק סבר כיון דסמוכות מיגמר גמירי ולא בעו למימר ואתא ר"ג למימר מובלעים גמירי סמוכות לא גמירי ואתא ר' אליעזר למימר מובלעות אע"ג דגמירי נמי שלא תחלוק במדינת הים. ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו בהא פליגי דת"ק סבר כיון דסמוכות הן מישכח שכיחי עדים לקיימו ואתא ר"ג למימר מובלעות שכיחי סמוכות לא שכיחי ואתא ר' אליעזר למימר מובלעות נמי לא שלא תחלוק במדינת הים. וכתב בספר הלבוש אבן העזר סימן קמ"ב סעי' ו' וז"ל י"א שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בלשון הקדש ואם הוא עם הארץ מקרין אותו בפ"נ ובפ"נ מלה במלה ומודיעים לו הפירוש בלע"ז ובדיעבד שאמר בלשון לע"ז כתב מורי מהרמא"י ז"ל דכשר ע"כ: מן הרקם. משמע דברקם דרים בה ישראל. והא דתנן בפ"ד דנדה כל הכתמים הבאים מרקם טהורים ור' יהודה מטמא וכו'. היינו משום דכתמים הנמצאים שם דגוים הם דישראל מצניעים כתמיהן ור' יהודה מטמא נראה לו דאותם שנוהגין תורת גויים הם גרים וטועין ולעולם ישראל נמי דרין שם תוס' ז"ל והם והר"ן ז"ל הכריחו שהני רקם וחגר השנויות במשנתנו אינם קדש וברד דקרא דהנהו מארץ ישראל הוו אפילו בכבוש שני כדאיתא בספרי בפרשת עקב אלא הני אחריני הוו וכי היכי דאמרינן בפ' אלו הן הלוקין דתרי קדש הוו בארץ ישראל ה"נ איכא למימר דקדש אחרינא היתה בח"ל וכן נמי ברד. ועוד כתבו בשם ר"י דאפילו אם ת"ל שהם בצד ארץ ישראל צ"ל בפ"נ ובפ"נ לפי שהיו רחוקות מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלגות מן הישיבות ובתי דינין. וגם הכריחו שאין קדש השנויה כאן היא קדש שבגבול עשו דההיא מרחקא טובא מא"י: אפילו מכפר לודים ללוד. אומר ר"י שהזכיר לוד לאשמועינן אע"פ שהיתה נקראת כפר לודים על שם בני לוד שהיו מצויין בה תמיד אפ"ה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ולא חשיב כלוד עצמה ורבינו מאיר פירש דר' אליעזר הזכיר שם עירו כדאמרינן אחר ר' אליעזר ללוד ואין נראה לר"י דכ"ש שלא היה צריך להזכיר כי היכי דלא נקט ת"ק ממדינת הים לארץ ישראל דפשיטא הוא דבא"י קאי תוס' ז"ל: וחכמים אומרים אינו צריך וכו'. למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה בהא פליגי ת"ק סבר לא גזרינן מוליך אטו מביא ורבנן בתראי סברי גזרינן מוליך אטו מביא ולמ"ד לפי שאין עדים מצויין רבנן בתראי לפרושי טעמיה דת"ק הוא דאתו דאיהו נמי מוליך ומביא ס"ל אלא חדא מינייהו נקט. ונראה דמדקאמרי אינו צריך בלשון שלילה דודאי דפליגי נמי אר"ג ור' אליעזר והמביא או המוליך מן הרקם או מן החגר או מכפר לודים אינו צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ: המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים וכו'. תוס' פ"ק דחולין דף ג'. וכתב הר"ן ז"ל על פי הגמרא וז"ל למאן דמפרש בגמרא טעמא דמתני' משום דבחוץ לארץ אין בקיאין לשמה ה"ה דבאותה מדינה נמי בח"ל צריך שיאמר אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך משום דבקיאין לשמה ומצויין נמי לקיימו דכיון דאיכא ב"ד מישכח שכיחי ע"כ. ואע"ג דהא תני לה בהדיא בסיפא המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אכתי איצטריך סיפא דאי מדוקיא דהאי רישא ה"א ה"מ דיעבד דאי אייתי ממדינה למדינה בא"י ולא נכתב לפניו אין צריך לפסול שליחותו על כך אבל לכתחילה אי הוה מימלך מורינן ליה דליקו עליה קמ"ל משנה יתירה דסיפא דלא צריך: ר"ש בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא. גמרא א"ר יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיון שמה והיו בה שני הגמונים שהיו מקפידים שלא ילך בן הגמוניא זו להגמוניא זו וחירום דידהו הוי טפי מחירום דיהודה וגליל ולפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא וש"מ דלכ"ע ממדינה למדינה בא"י היכא דקפדי ולא שכיחי עדים צריך לימר בפני נכתב ובפני נחתם וכדכתיבנא לעיל בסמוך דלרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אית ליה נמי טעמא דלקיימו וריב"ל ס"ל נמי דטעמא הוי לפי שאין בקיאין לשמה ור' יוחנן ס"ל כרבא דטעמא הוי לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וכתבו תוס' ז"ל דהך דרבה ורבא תנאי היא נמי ולרבה אפילו באותה הגמוניא אם הוא בח"ל צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דאין בקיאין לשמה. וביד פ"ז דהלכות גירושין סי' ה' ח' ובטור א"ה סי' קמ"ב: