יכין האשהנקט בה"א ידיעה, ר"ל אשה הראוי להתקדש, לאפוקי חייבי כריתות או איילונית וכדומה בשאר קדושי טעות: נקניתלבעלה, להצריכה גט ארוסה. אבל ליורשה ולטמא לה, ולהפר נדריה בלי אב, אינן רק אחר נשואין גמורים, ע"י חופה ויחוד שאחר הקדושין. מיהו חופה בלי קידושין ספיקה הוה [אה"ע כ"ו ב']. והא דלא תני האיש קונה. קמ"ל דאין אשה מתקדשת בע"כ. ואיידיהא, תנא נמי סיפא היבמה נקנית, אף דמתיבמת בע"כ: וקונה את עצמהלהיות מותרת לעלמא: נקנית בכסףבנתן לה כסף, ואמר לה מתחלה או בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בזה, מקודשת. ובנתן לה בשתיקה, ושניהן מודים דלשם קידושין כוונו, י"א דהוו קדושין, אפילו לא דברו תחלה מעסקי קידושין [אה"ע כ"ז]. ואף למאי דקיי"ל דקדושין בלא עדים לא מהני [שם ע"ב] והרי הכא לא ידעו עדים מה בלבם. י"ל מדאגלאי מלתא למפרע, הו"ל כידעו עדים [ועי' פ"ג סי' כ' [ל"א]] : בשטרבכתב לה על נייר הרי את מקודשת לי, ונתן לה הכתב לפניעדים: ובביאהבנתייחד עמה. וא"ל מקודם בפני עדים, הרי את מקודשת לי בביאה זו. וכולן צריכין ב' עדים. וי"א דאף ע"א מהני בקידושין. אבל עדות נשים לכ"ע לא מהני [שם מ"ב ב']: ובשוה דינרהוא קצ"ב פרוטות [ואמרינן בש"ס די"ב א', דב"ש מאמה עברייה יליף לה דלא מקניא בפרוטה, וכיון דאפקה מפרוטה, אוקמא אדינר. וק"ל ואימא מעה, ואימא פונדיון או איסר. ונ"ל דלב"ש כיון דאפקה מפרוטה מסתבר דלהוי דינר, דהרי כופר נפש איש הוא מחצית השקל, ומנה של קודש כפול היה, הו"ל ב' דנרין. ואשה פלג גופא דבעל, הו"ל דינר]: בפרוטההוא מלשון פרט וכלל, משום דהסלע כולל כמה פרוטות. והוא חצי שעורה כסף צרוף [אה"ע ססכ"ז]. וי"א דבזה"ז שהמעות בזול יותר מפירות, בקדשה בפרוטה הו"ל ספק [סמ"ע ח"מ ספ"ח]: ובשוה פרוטהמיהו אפילו בפחות מש"פ עכ"פ מקודשת מספק, דשמא שוה פרוטה במקום אחר [ל"א ג' וע"ש]. ואין לקדש בטבעת שיש בו אבן, דמדאין ידוע שומתו, שמא חשבה דשוה טפי [ל"א ב']: אחד משמנה באיסר האיטלק[איטאליען]: ובמיתת הבעלהא דהקדים גט למיתה, אף דמיתה שכיח טפי. נ"ל משום דהא דקונה א"ע במיתה רק מגט גמרינן [כש"ס י"ג ב']: היבמה נקניתליבם להיות כאשתו: בביאהאבל כסף ושטר רק מדרבנן קונה ביבמה לאסרה על האחין, ולא לפטרה מחליצה: עבד עברישמכר א"ע או שמכרוהו ב"ד בגניבתו: נקנהשלא יוכל לחזור בו עד שיחזיר להאדון גרעון כסף ממכרו: בכסףבקבל המוכר המעות ששוה: ובשטרשכותב לו הריני מכור לך [רמב"ם פ"ב מעבדים]. אבל בחזקה לא, דלא הוקשה לקרקעות רק עבד כנעני [קדושין כ"ז א']: וקונה את עצמולצאת חפשי: בשניםלסוף שש משמכרוהו ב"ד. ומוכר את עצמו, שנמכר גם ליתר משש, יוצא לסוף זמן מכירתו אם מעט או הרבה: וביובלדפגע יובל תוך זמן ממכרן, יוצא: ובגרעון כסףבהשיג ידו ורוצה לפדות א"ע, חושב דמי ממכרו לפי שנות ממכרו, ומחזיר דמי מותר השנים ויוצא. והא דלא תני וקונה א"ע בשטר, דהרי רבא נ"ל דגם עבד עברי גופו קנוי וצריך שטר [כקידושין ט"ז א']. י"א דלא תנא רק מה שהוא על כרחו של אדון, משא"כ שטר ברצון אדון תליא: יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימניןגם בסימנים, דהיינו בהביאה ב' שערות אחר י"ב שנים ויום אחד יוצאת: הנרצעעי' ריש פרשת משפטים: ובמיתת האדוןאבל בלא נרצע, ומת האדון, עובד לבנו, אבל לא לבתו או ליורש אחר. אבל אמה אף שאינה נרצעת יוצאת במיתת האדון אף מבן: ובחזקהחזקה היינו ששימש את רבו שקנאו, או שהגביהו רבו וכ"ש איפכא. וה"ה דנקנה בחליפין או במשיכה, רק מדאיתנהו גם במטלטלין, לא קתני להו, דפשיטא: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחריםבנתן א' ממון לרבו ע"מ שיהיה זה בן חורין. אבל ע"י עצמו אפילו נתנו לו אחרים מעות על מנת שאין לרבו רשות בהן אפ"ה לא מהני, דס"ל אין לעבד קנין כלל בלא רבו. והא דלא תני דבניתן לעבד המעות ע"מ שיצא לחירות, דבכה"ג גם לר"מ מהני ע"י עצמו. ה"ט דכה"ג הוה ככסף ע"י אחרים, מדלא זכי ביה כלל, והרי ע"י אחרים כבר תנא לה: ובשטר על ידי עצמורק ע"י עצמו, דחוב הוא לעבד שיצא לחירות, דנאסר עי"ז משפחה דשכיחא לי טפי מבת חורין. ואם עבד כהן הוא נאסר אף מתרומה, ואין חבין לאדם רק בפניו. ואף דבכסף נפדה ע"י אחרים אף דחוב הוא לו. ה"ט דכסף קבלת רבו גרמה לו, והרי רבו אינושלוחו, ונמצא ע"י קבלת רבו מעצמו הוא יוצא: וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמואפילו ע"י עלמו, דס"ל יש קנין לעבד בלא רבו: ובשטר על ידי אחריםגם ע"י אחרים דס"ל זכות הוא לעבד שמשתחרר דמותר עי"ז בבת ישראל, דחשיבא ליה. [והא דלא עריב ותני. בכסף ובשטר ע"י אחרים וע"י עצמו. מתרץ בש"ס דסיפא רשב"א היא דס"ל בשניהן רק ע"י אחרים, ונקט שטר לרבותא]: ובלבד שיהא הכסף משל אחריםשניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בהן. והא דלא קתני שקונה א"ע בקצץ לו רבו א' מכ"ד ראשי אברים. ה"ט משום דגם זה אינו קונה א"ע רק בשטר שחרור: בהמה גסה נקנית במסירהשיאחזנה הלוקח בפני המוכר או במצותו [ח"מ קצ"ח א']: והדקה בהגבההולא במשיכה מיהו לרש"י כל הגבהה לקנות צריך ג"ט ולתוס' בטפח א' סגי [כתובות דל"א א' וח"מ שם ס"ב]: בהמה דקה נקנית במשיכהוקיי"ל דגסה ודקה נקנין רק במשיכה. וי"א דגסה נקנית גם במסירה. מיהו הגבהה קונה בכל דבר ובכל מקום. משא"כ משיכה אינה קונה רק בקרן זוית הסמוך לר"ה, או בחצר של שניהן, אבל לא בר"ה או בחצר שאינו של שניהן, אפילו נתן לו המוכר רשות למשוך שם, אם לא שימשכנה משם קצת לסימטא או לרשותו [קצ"ח סי"ד]. ומשיכה דקנה, היינו במשכה לפני המוכר או במצותו. ואפילו קרא לה ובאה, או שהכישה במקל ורצתה, בכולן משעקרה יד ורגל קנאה [ח"מ קצ"ז ס"ב]. ובדבר כבד שא"א להגביה או למשוך, נקנה במסירה. ודוקא בר"ה או בחצר שאינו של שניהן [ח"מ קכ"ח ט']: נכסים שיש להם אחריותכך נקראין קרקעות, מדיש להן אחריות, שאינן כלין [ונ"ל דנקט הך לישנא, ולא נקט קרקעות. ה"ט דרצה למכלל נמי מטלטלין שהקנן אגב קרקע. וה"ק, נכסים אפילו מטלטלין, שיש להן ואצלן אחריות. דהיינו קרקעות, נקנין בכסף שקונה בהן קרקע. או נ"ל דמה"ט לא נקט קרקע, דקמ"ל דלאו דוקא קרקע. אלא אפילו שאר מילי שיש להן אחריות, ככל מחובר לקרקע דדינו כקרקע [כח"מ קל"ג]: נקניןבמכירה או מתנה או בשכירות, שלא יהיה יכול לחזור בהן [ק"צ] : בכסףבשוה פרוטה, ואפילו נתן הפרוטה ע"מ להחזיר. אף דבאשה לא מקניא בהכי. התם ה"ט, משום דכל ע"מ להחזיר דמי לחליפין, דאין אשה נקנית בהן. [אה"ע כ"ט א'] . מיהו במקום שדרך לכתוב שטר, לא קני במעות [ח"מ קצ"ז]: ובשטראפילו כתב ידו בלא עדים מהני ודוקא במכר שדהו מפני רעתה דאל"כ לא קנה עד שיתן כל הדמים [שם קצ"א]: ובחזקהבנעל גדר ופרץ כל שהוא, בפני המוכר או במצותו. וכ"כ בהשתמש בבית שקנה. אבל חפירה לא מהני, רק בעומד לחרישה [קצ"ב]. וה"ה שקרקע נקנית בחליפין, אפילו החליף קרקע בקרקע, כיון שקנה א' קנה ג"כ חבירו [ק"צ ור"ג]. ולא נקט לה התנא מדאיתא ג"כ במטלטלין כסי' כ"ה: ושאין להם אחריותמטלטלין: אין נקנין אלא במשיכהמשימשכו כל כך שיגיע סופה למקום שהיה שם ראשו בתחלה. [קצ"ח ס"ג] מיהו זה דוקא בשמשך הדבר בסימטא או ברשות של שניהן. אבל בשמונח ברה"ר ומשך קצתו לסימטא או לרשותו, קנה [קצ"ח ס"ט] וכמ"ש לעיל [סי' ל"ג]. [ורק בבהמה סגי בעקרה ביד ורגל כלעיל. ה"ט דמשעקרה יד ורגל, ממילה תזוז כולה]. וכ"ש דהגבהה קונה במטלטלין כבכל דבר. ודבר תורה מעות קונות, רק שמא קודם שימשך הלוקח, יארע אונס במטלטלין והמוכר שהן אצלו לא יטריח להצילן, להכי תקנו דרק משיכה תקנה, אפילו לא נתן מעות עדיין. ואפ"ה יש דרכים שמעות קונות [כח"מ קצ"ח וקצ"ט]. והא דתני אלא במשיכה לא אתא לאפוקי אלא כסף שטר וחזקה, דקונין הן בקרקעות. אבל ודאי דכל מטלטלין נקנין בהגבהה או בק"ס וחליפין בכל מקום או במסירה ברה"ר [שם]. אמנם בכל אופן אינו קונה רק אחר שהסכימו שניהן על סכום המקח [ח"מ ר' ס"ז]: ובחזקהדבקנה קרקע ע"י א' מאלו השלש, נקנו גם המטלטלין שמכר לו, אפילו זו במכר ואלו במתנה או איפכא, ואפילו אינן צבורין בתוכה. מיהו בכה"ג צ"ל לו קנה המטלטלין באגב. וי"א דאף בצבורין צ"ל לו כן [ח"מ ר"ב]: וזוקקיןאוגדים. כמו ויאסרוהו בזיקים: את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהןאף דאין נשבעין אקרקעות אפילו מודה במקצתן, עכ"פ בנתחייב לו שבועה אמטלטין, חייב לשבע גם אקרקעות [שם צ"ה]: כל הנעשה דמים באחרבש"ס אמרינן דה"ק, כל הנישום דמים באחר, ר"ל כל שכשבא להחליפו בדבר אחר, רגילין לשומו תחלה כמה שוה, והיינו כל מטלטל, חוץ ממטבע שא"צ לשומו. [והא דלא תני מטלטלין נקנין בחליפין. נ"ל דרבותא קמ"ל אעפ"י ששמו המטלטלין כמה דמים שוה, בשעה שהחליפן, לא אמרינן בתורת דמים קנינהו. או נ"ל דאתא לאפוקי מעות, אף שגם מעות מחשב כמטלטל. או נ"ל דלהכי נקט כל הנישום לאתויי בהמה שאינו נחשב ממש מטלטל. מיהו לתוספתא דגם בהחליפו קרקעות זב"ז כיון שהחזיק הא' בשלו קנה גם חבירו, שפיר נקט כל הנישם]: נתחייב זה בחליפיוכיון שמשך הא' נתחייב האחר ליתן חליפיו, ואם מתו או אבדו, אבדו להקונה אותן. וחליפין קונה אפילו אין בהן שוה פרוטה. מיהו אין חליפין חל על מעות או על מחילה, או על כל דבר שאין בו ממש, כגון ע"מ שילך עם פלוני, או על קנין אתן, או על טובת הנאה [ר"ג ורמ"ה]: או חמור בשורר"ל בין ששניהן מין א', או שהן ב' מינין: נתחייב זה בחליפיונ"ל דנקט כיצד. דא"צ רק לדיוקא, דדוקא בהחליף שור בפרה. אבל בהחליף שור וחמור בפרה, כל זמן שלא משך שניהן לא קנה שכנגדו [ר"ג ב']: רשות הגבוה בכסףדגזבר שקונה בהמה לקרבן קונה בכסף: ורשות ההדיוט בחזקהדהדיוט אינו קוצה רק בחזקה, דהיינו במשיכה, אבל במעות יכול לחזור בו, רק מקבל מי שפרע [כרפ"ד דב"מ]: אמירתו לגבוהשאמר שור זה עולה, בית זה הקדש: כמסירתו להדיוטואינו יכול לחזור בו. ודוקא במקדיש. אבל במכר להקדש [כסי' מ"ח] דוקא דמי קנה ולא אמירה. רק במתכוון לוותר להקדש, אז גם במו"מ קנה אמירה [כערכין פ"ח מ"ב]: כל מצות הבן על האבכל מצות של הבן, שחייב האב, כגון מילה, פדיון הבן, ללמדו תורה, ואומנות, ולשוט בנהר, ולהשיאו אשה [וסי' מפת אשא]: ונשים פטורותר"ל דאמו פטורה מכל אלו בו: וכל מצות האב על הבןר"ל כל מצות שהבן חייב לאב ואם כמורא וכבוד. איזה מורא. לא ישב ולא יעמוד במקום המיוחד לאו"א בשום מקום, ולא יסתור דבריהם, ולא יכריע דבריהם בדבר שחולקים עם אחר, לא יאמר נראים דברי אבא או אמי [ודוקא בפניו, אבל שלא בפניו, אפילו לחלוק על אביו מותר בד"ת [י"ד ר"מ], ולא יזכיר שמו אפילו שלא בפניו. וא"ת הרי יעקב אבינו אמר אלהי וגו' ופחד יצחק היה לי. י"ל כיון שהזכיר עליו שמו של הקב"ה הו"ל כאומר אבי מרי, דפחד יצחק, היינו שהוא עבד ד' ויראתו על פניו, והרי בכה"ג גם ברבו מותר שלא בפניו [כי"ד רמ"ב סט"ו] וכ"ש באביו [עי' ש"ך רמ"ב סקכ"ז]. אמנם דהרי קאמר יעקב אבינו נמי שמה קברו יצחק ורבקה אשתו. וצ"ל דמורא דלאחר מיתה מדרבנן הוא. ונ"ל ראיה מקידושין [ל"א ב'] ששמע שאמו באה אחריו לא"י ויצא לח"ל לקראתה, ונ"ל דה"ט דעשה דכבוד או"א דוחה לל"ת דיציאה מא"י לח"ל. וכשמצא אח"כ שמתה אמר אלו ידענא לא נפקי, ש"מ משום דאז כבוד ומורא אינו רק מדרבנן, ואינו נדחה הל"ת, ואפילו הכוהו או קללוהו או"א ברוב עם, ישתוק. איזה כבוד. מאכילן ומשקן ומלבישן, מכניסן ומוציאן, ואם אין להן יתן להם בסבר פנים יפות, וכל עת שיראה אותן באים, יקום לפניהן וכל שמזכיר מהן דבר יזכירן בכבוד, ואפילו לאחר מותן, ואפילו כשיפסידו מעותיו לא יכלימם [י"ד שם]: וכל מצות עשה שהזמן גרמהשתלויה בזמן: אחד אנשים ואחד נשים חייביןמיהו אין למדין מכללות אפילו כשנאמר בהן חוץ [כעירובין דכ"ז א']. דהרי מצה, ושמחה במועד, ומצות ההקהל [עי' סוטה פ"ח] דהזמן גרמא, ואפ"ה נשים חייבות. והרי ת"ת, ופדיון הבן, ופריה ורביה, שאין הזמן גרמא, ואפ"ה נשים פטורות. אלא הך כל וכו', ר"ל רוב המצות: אחד אנשים ואחד נשים חייביןואף על גב שלא הוזהרו מלהנשא לפסולים. היינו רק בהנך שאין האיש זר מוזהר, כגון כהנת לחלל או לגר וכדומה, אבל באם הוא מוזהר גם היא מוזהרת [ועי' קידושין ע"ו א']: חוץ מבל תשחיתהזקן אם יש לה: ובל תקיףפיאות הראש: ובל תטמא למתיםאם היא בת כהן: הסמיכותלסמוך ידיו על הקרבן קודם שחיטה: והתנופותלהניף הקרבן או המנחה: וההגשותלהגיש המנחה לקרן המזבח: והקמיצותלקמוץ המנחה: וההקטרותלהקטיר האימורין או הקמיצה: והמליקותלקרבן עוף: וההזאותהזאות של חטאת עוף. ונכלל בזה זריקת דם של כל הקרבנות. [מיהו גם הזאת מי חטאת על טמא מת, והזאת דם צפור ומים חיים שעל מצורע נוהגות רק באנשים [כרמב"ם פרה אדומה פ"י ה"ו, וטומאת צרעת פי"א ה"ה]. ונ"ל דלהכי נקט הזאה קודם קבלה, לגלויי דגם על חטא עוף קאי, מדאסמכה למליקה והקדימו לקבלה: והקבלותקבלת הדם והולכתו למזבח: ולא בנשיםדלכולהו יש מיעוט מקרא. ואף דבל"ז פטורים מדהו"ל עשה שהזמן גרמא, דהרי אין כשרות רק ביום. עכ"פ סד"א מדשחיטת קרבנות כשרות בנשים, ה"נ כולהו מדהוקשו אהדדי, קמ"ל. ואף דבל"ז עבודתן פסולה מדמחוסרי בגדים. י"ל דסד"א מדלא נצטוו על בגדי כהונה, לא מפסל בהכי. או דקמ"ל אפילו לבשו בגדי כהונה, פסולה: כל מצוה שהיא תלויה בארץשהיא חובת קרקע, כתרומה, מעשרות, וחלה, לקט, שכחה, פאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים: ושאינה תלויה בארץרק מוטלות על גוף אדם, כשבת, תפילין, ע"ז, פטר חמור, מילה, עריות, וכדומה: חוץ מן הערלהאף שתלויה בארץ, נוהגת בח"ל הלממ"ס: וכלאיםכלאי כרם נוהג בחוץ לארץ רק מד"ס [ועי' פירושינו ספ"א דכלאים]. וכלאי זרעים שרי לגמרי: אף מן החדשוקי"ל דחדש מותר בח"ל [ועי' פירושנו חלה פ"א ז']. אמר המפרש, משנה י', אם כי דברי אגדה היא, היא משנה חמורה דהרבה נתקשו בה קמאי, וברש"י ותוס'. ותו ק"ל א' מדקאמר כל העושה וכו' מטיבין וכו' לאו שמעת מנה, דכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו וכו'. וסיפא א"כ ל"ל. ב' לר' יעקב דקאמר בש"ס הכא, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. א"כ איך יתיישב משנתינו דקאמר מטיבין לו וכו'. ג' סיפא דחשב תנא ואזיל כרוכלא, דכל שיש בו מקרא משנה וד"א אז לא במהרה הוא חוטא. ול"ל כולי האי. הרי אי אפשר שיחטא האדם, רק בעברו על מצות התורה. והרי המשנה כוללת כל המקרא ותפרשהו יותר, א"כ המשנה היא כל התורה כולה ובה לחוד סגי, וא"כ מקרא למה. וגם ד"א למה. דמהו בד"א שיקרא חוטא בנטה מדרכה. ועוד יש הרבה דקדוקים בהמשנה. ואני בעניי אפרשה כפי אל ד', אשר יציץ עלי מאורו אור מבין סדקי ערפלי טוהר, ויושב תהלות ישראל יאיר עינינו באור תורתו, כי באורה נראה אור]: כל העושה מצוה אחתבבינוני מיירי, כי כך הם רוב בני אדם מחצה עוונות ומחצה זכיות [כקידושין ד"מ ע"ב]. ולהכי קאמר שאם בינוני זה עושה עוד מצוה א', דהו"ל לפ"ז רוב זכיות: ונוחל את הארץהזכיר התנא ג' דברים אלו, משום דג' מיני הטבות הם. הטבת ה ג ו ף שיהיה חזק וקיים. הטבת הקנין, שיהיה לו עושר ופרנסה. והטבת הנפש החיוני, דהיינו בדברים שהם חוץ מגופו וממונו, דאפשר שיהיה גופו בריא אולם, וגם עושר רב יהיה לו, ואעפ"כ לא יראה שמחה בעולמו, ולא תנוח רוחו מדאגות וכעס והתמעטות כבודו. לכן אמר התנא הכא שכל שרובו זכיות, הרי הו"ל כקיים כל התורה, דרובה ככולה, והרי כתיב בה כי היא חייך ואורך ימיך, חייך בעוה"ז, ואורך ימיך לעוה"ב. מלבד שיש בכללה גם כמה מצות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב [כריש פאה], לכן מטיבין לו, לשמח נפשו בעולמו. ומאריכין לו ימיו, לחזק גם גופו ולקיימו. ונוחל את הארץ, שנותנים לו משמים גם קניני הארציים. מיהו אעפ"כ נפרעין ממנו מיעוט עונותיו בעוה"ז מעט מעט על חטאיו שעשה, מה שחסר לו משאר המצות. שיקרהו לפעמים צרה למרק עונותיו. מה שאין כן ביש לו רוב עונות, משלם לו הקב"ה מצותיו המעטים בעולם הזה [וזהו דקאמר הש"ס, מתניתין דעבדין ליה יום טוב ויום ביש. ר"ל מתניתין דאיירי ברוב זכיות, נפרעין ממנו פסקי פסקי, מעט מעט על עוונותיו שעשה]: וכל שאינו עושה מצוה אחתגם הך בבא בבינוני מיירי, שאינו עושה מצוה אחת יתירה על עונותיו, דהו"ל מחצה על מחצה: ואינו נוחל את הארץלא קאמר מריעין לו ומקצרין לו ימיו וכו'. דא"כ הוה משמע שמענישו הקב"ה בפועל אפילו אם סדרי הטבע נאותים להטיבו. והא ליתא, דוכי משום שוטה זה שקלקל, ישנה הקב"ה טבע עולמו [כע"ז נ"ה א']. ותו הרי אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא רק במזלא [כמ"ק כ"ח א']. ורק קיום כל התורה, או המצות המיוחדין לאכול פירותיהן בעוה"ז גורמין כולן כלעיל, אבל לא שיהא החטא מכריע את המזל. רק ה"ק, אין מטיבין לו בפועל ובדרך שנוי הטבע והמזל, רק מה שישיג בטובת עה"ז, יהי לו כמים גנובים ממשרתי המלך הכבוד, והם המזל והטבע. אבל לא יקבלם בסבר פנים יפות מידי אב הרחמן יתשו"י [ואילה"ק הרי כל מחצה זכיות הו"ל כרובו, כדאמרינן [ר"ה י"ז א'] דבמחצה על מחצה, הקב"ה מטה כלפי חסד להחשב כרובו. נ"ל דהיינו לעה"ב, והרי משכר הרוחני בעה"ב לא מיירי תנא הכא. אבל בעה"ז כל מחצה על מחצה, אדרבה, מדהקב"ה חפץ חסד לבלי לנכות לו משכרו בעה"ב, לכן ימרק עונותיו בעה"ז. או נ"ל דהתם בתורת חסד, ומתניתין דידן בדרך תשלומין מיירי. מיהו אם לזה הבינוני שהוא מחצה זכיות, יש בכללן א' מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז [כריש פאה]. אז ודאי מחשב כרוב זכיות שמטיבין לו וכו' כלעיל. אולם גם בעה"ב שאמרנו דרק במחצה זכיות מטה כלפי חסד, עכ"פ יש מצוה אחת שמצלת את האדם מגיהנם, אפילו כשהיא לבד, ואין אנו יודעין איזהו [כסנהדרין קי"א א']. ולכן הזהיר התנא הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות]: ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטאנראה לי דנקט הנך תלת, משום דחיובי האדם ג' הם. באמונות. ובפעולות. ובמדות. באמונות, להאמין שיש אל חי יחיד ומיוחד מושל משגיח ובעל יכולת ומרחם ורב חסד, והכל עד אין קץ ותכלית. וכ"כ להאמין בכל י"ג העקרים. בפעולות, הם כללות כל מצות התורה בעשה ול"ת. ובמדות, שלא נתגאה ושלא נכעס, ושנרחם על הבריות, ושנקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שנסתפק במועט, שנתרחק מהזוללות ושיחה בטלה וקנאה, וכדומה. והנה חלק האמונות לא נתבארו מהמשנה, וגם במקרא לא נצטוו עלינו בפירוש רק על דרך המועט. והטעם שלא נזכרו במשנה, היינו משום דהמשנה אינה רק פירוש המצות שלא נתבארו במקרא יפה [כעירובין דכ"א ב'], וקבלנו פירושם הלממ"ס בעל פה. אמנם גם במקרא לא היו צריכים להתבאר משום דע"י סיפורי התורה ותוכחותיה הן מבוארים ממילא, שעל ידן נוכל להכיר יוצר בראשית ומדותיו יתברך, כפי שהתנהג עם דור ודור להאריך אף ולבלי ידח נפש החוטא, ושנאמן לשלם שכר. וכל זה אינו צריך להתבאר מה"ט גם במשנה. אמנם בחלק המדות, גם במקרא גם במשנה לא מצינו בהן צווי מפורש בעשה ול"ת. שלא נמצא בתורה לאו מפורש שלא יהא גאותן וכעסן עצל או רעבתן, ושלא יאכל בשוק וכדומה. וכ"כ בעשה שבמדות, לא נזכר, שיהיה רחמן, וסבלן, שומע חרפתו ואינו משיב, ושיהיה טוב עין ומטיב לכל, ושירחם הנדכאים, ושלא יעמוד בין היושבים או יושב בין העומדין, בוכה בין המשחקים או שוחק בין הבוכים וכדומה לרוב. ואפילו צער בע"ח שהוא ודאי דאורייתא [כח"מ רע"ב ס"ט] ואפילו לבטל כלי מהיכנו התירו מה"ט [כא"ח ש"ה סי"ט]. ואפ"ה לא נמצא בה עשה מפורש בתורה, רק ברמז דכתיב ונתתי עשב בשדך והדר ואכלת ושבעת [גיטין ס"ב א']. ואף שכבר נשמעו מכלל דבריה, עכ"פ אין לאו או עשה מפורש בה. אמנם נ"ל עוד דלהכי לא פירשה תורה העשה והל"ת שבמדות, משום שאי אפשר לשום גבול לחיוב המדות, משום דדבר זה משתנה לפי המקום, והזמן, והדור, ולפי הענין הנאות. ולכן דבר זה צריך לימוד והרגל יפה בשישמש ת"ח זמן רב, שע"י זה יראה באיזה זמן ראוי להשתמש במדה או בשכנגדה. כמו בכעס, יראה באיזה זמן ראוי לכעוס קצת [כשבת ק"ה ב'], או לזרוק קצת מרה סביבו [ככתובות ק"ג ב'], ובאיזה זמן צריך למילף נפשיה בניחותא [כתענית ד"ד א']. וזהו לפע"ד מ"ש חז"ל [סוטה כ"א א'], קרא ושנה ולא שימש ת"ח, הר"ז ע"ה. דק' אמאי. אלא על כרחך דהאי שימוש, שימוש ממש הוא, שעי"ז יראה הנהגתם וילמד מדותיהם. ואם לא עשה כן הרי הוא כשאר ע"ה שתשטפהו זרם [אפפעקט] בחמימות או בקרירות, אשר בהן תטבע הנשמה בבואה לידי חטא. ומי לנו גדול ממשרע"ה, אף שיפה דיבר באמרו החייתם כל נקיבה. עכ"פ אפ"ה לא היה לו לקצוף אז על צדיקים וקדושים שהשליכו נפשם מנגד לנקום נקמת ה', ובשובם מהעבודה הכבידה, יכלו להתפאר ולא נפקד ממנו איש, ואיך יאמר לקדושים עמלים כאלה כדברים האלו. לכן נענש ונתעלמה ממנו ההלכה [כפסחים ס"ו ב']. וכ"כ נענש על שאמר בכעס לעם ד' שמעו נא המורים. והיה לו לרבינו לשקול בדעתו הטהורה, כי אף שבאמת המרו את רוחו וילונו, אבל הלא לא יין ועוגות שאלו כי אם נפשם מרה בעבור מעט מים לשתות, לכן גם כן נענש בלא תביאו כמוזכר בתהלים, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו [ועי' בח' פרקים לרמב"ם פ"ד]. מה שאין כן בבני גד וראובן כששאלו מתוך כרם מלאה לירש נחלתם בעבר הירדן. אז חרה אף הרועה הנאמן עליהם, והגה ברוחו הקשה, וימטר עליהם אם אפו מתלקחת בתוך ברד דבריו, "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים". הן אמת שגם אלו דברים מרורים כלענה לצעירי הצאן, ואפ"ה לא נענש עליהם, מפני שהיה שאלתם שלא כהוגן מכמה פנים, ומסוכנת מאוד להצלחת כל ישראל. כי כן דברו אז אחר שראו הנסים והגבורות התשועות במלחמות סיחון ועוג. ובעת ורגע כניסתם לארץ. וקודם פרידת הרועה הנאמן מהם. וכנראה מדבריהם כאילו במורך לב רוצים להשמט ממלחמת הענקים בעבר הב' מהירדן, וכאילו יתר העם כעבדים כבושים להם. ומלבד שע"י זה ימוגו לב ישראל, יתגלגלו גם כן שלהבא יחלק ישראל לבלי להתיחד בעת צרה, כי יהיה מעשה זה התחלה, שלהבא כל חלק יכבוש חלקו לבד, ולא יעזרו איש את אחיו בכיבוש א"י. לכן לפי המקום והענין והזמן, יפה התמרמר הרועה הנאמן, הדואג תמיד לטובת ישראל כאב לבנים וישפוך עליהם זעם אפו. לכן חיסד עליו הכתוב בזה, לא כפעם הראשון אצל הסלע. אולם אם מבחר מין אנושי כמשרע"ה שגה לפעמים במדות, וכדאמרן, מה יעשו אזובי קיר, ונהי בעינינו כחגבים עבים. ואם כן לנדיבי עמים, יונקי התורה נוטרי כרם ה"צ, מה יענו העצים היבשים אשר אין בהם כל רוח לשקול בפלס השכל את הראוי ואת הבלתי ראוי במדות. אם לא על ידי הראייה מהאחרים המושלמים וההתרגלות במעשיהם, וכולי האי ואולי. ומעתה יפה אמר התנא, כל שישנו במקרא, שעי"ז יתחקה בלבו אמונה שלימה להכיר אביו שבשמים ושאר י"ג העיקרים. ובמשנה, שעל ידה יבין היטב כל עשות ול"ת שבתורה. ובדרך ארץ, שגם שקל ומדד בפלס הררי המדות היטב, אז לא במהרה בא לידי חטא: ולא בדרך ארץר"ל שאין לו אפילי א' מהן: אינו מן הישובדראוי לו לדור במדבר מקום חיות הרעות, מפני שמסוכן יותר מהם למין האדם. ומה"ט פסול נמי לעדות, כש"ס הכא [וזה לפע"ד פי' הכתוב, ואדם ביקר ולא יבין, שהוא בתמונה יקרה של מין האדם, ואעפ"כ לא יבין התעסק בתבונה, זר מעשהו. זהו נמשל כבהמות יער. אבל גרוע מהן. דאלו, בלתי ספק יש בהם ואפילו בהיותר מסוכנים שבהן, שום צורך בבריאה, לרפואה או לכסות בעורם , אבל אלו הפראים הם רק כחיות נדמו, הצבועים בששר ומצויירים בקיר, שאינם לא לרפואה ולא לישועה, כ"א גבשושית יתירה בעולם, חרפת אדם ובזוי האנושי. אולם המשך דברי הפרק, דמדהזכיר התנא קניני האשה [במ"א], הזכיר נמי איך נקנה עבד עברי ועבריה [מ"ב], ועבד כנעני [מ"ג], ובהמה [מ"ד], ואיך נקנו נכסים שיש להם אחריות ושאין להם אחריות [במ"ה], וכן כל הקניינים. אח"כ הדר תנא לקמייתי מענין קדושין, דמדרצה למנקט השתא האיש מקדש, נקט תחלה כל מצות הבן על האב. דמן הראוי שאביו יתעסק להשיאו אשה, וכלעיל סי' נ"ב, אבל אמו פטורה. ואגב זה נקט נמי כל המצות שאנשים חייבות ונשים פטורות. ואגב זה נקט נמי החילוק שבין תלויות בארץ, שיש חלוק ביניהן במקום עשייתן. כמו שיש חלוק בין מצות שהזמן גרמא לאין הזמן גרמא, באדם העושה. ומדנקט כמה מצות שאין האשה חייבת, וכמה מצות שתלויות בארץ, שאי אפשר השתא בח"ל לקיימן. להכי למען לא יתבהל לב הישראלי עבור זה, לחשוב שאבד הרבה מעולמו עי"ז. להכי תנא כל העושה מצוה א' וכו', דרחמנא לבא בעי [כסנהדרין דק"ו], אם רק חפץ לעשות ולהרבות מצות, ונאנס, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו, כש"ס הכא, רק שיתעמל בכל יכלתו בג' עקרי תכלית האדם, והם האמונות, והפעולות, והמדות הנכללים בג' מלות, מקרא, משנה, וד"א]:

מלכת שלמה האשה נקנית וכו'. ביד בהלכות אישות פ"א סי' ב' ורפ"ג. ובטור א"ה סי' כ"ו כ"ז כ"ח: האשה נקנית בה"א משום דאקרא קאי האשה המבוררת ובעבד ואמה ועבד כנעני אין נופל בהו לשון ה"א שאין מבוררים כל כך שצריך לפרש בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני אי בעבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה ואין לחוש כל כך שבכל מקום שונה התנא לשון הרהוט לו בפה דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המנין כי הא דהכא וכן בתולה נשאת ליום רביעי אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים התורה נקנית במ"ח [דברים] ויש מקומות ששונה המנין קודם כמו בעשרה מאמרות אור לי"ד שבעת ימים קודם יוה"כ בשבעה דרכי בודקים את הזב בשלש דרכים ושוו גיטי נשים לשחרורי עבדים תוס' ז"ל: בשלש דרכים בגמ' בעי מ"ט תני שלש ומשני משום דדרך לשון נקבה דכתיב את הדרך אשר ילכו בה ופריך והתנן בפ' בתרא דנזיר ובפרק שני דזבים בשבעה דרכים בודקים את הזב ולפי סברתך ליתני שבע משום דרך ומשני אשכחן נמי דרך דאיקרי לשון זכר בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים וכו' ולא קשו קראי אהדדי דהכא דבתורה קאי ותורה לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה מסיבת נפש כתב לה לדרך בלשון נקבה והתם דבמלחמה קאי דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב לה לדרך בלשון זכר ומתנייתא נמי לא קשו אהדדי הכא דלגבי אשה קאי קתני לה בלשון נקבה התם דלגבי זכר קאי ודרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק דהא אשה באונס נמי מיטמאה תני בלשון זכר. וה"נ כתבו תוס' ז"ל בפ"ק דגיטין דף ח' גבי ברייתא דקתני בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל דנקט שלשה לשון זכר אע"ג דסוריא לשון נקבה משום דעבד וגט דאיירי בהו בברייתא הוי לשון זכר ע"כ. ופרכי' תו בגמ' מ"ט תני שלש משום דרכים ניתני דברים וניתני שלשה כי אורחא דתלמודא דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה ומשני משום ביאה דאיקרי דרך דכתיב דרך גבר בעלמה וכן דרך אשה מנאפת וכסף ושטר נמי צורך ביאה נינהו ואיבעית אימ' מתני' דנקט לשון דרך בקדושי אשה ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו דמפני מה כתיב כי יקח ולא כתיב כי תלקח אשה מפני שדרכו של איש לחזר על אשה וכו' דבעל אבדה מחזר על אבדתו ופרכינן והא דתנן בז' דרכים בודקים את הזב וכן אתרוג שוה לאילן בשלש דרכים וכן כוי יש בו דרכים וכן נמי זו אחד מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ניתני דברים ומסקי' אלא כל היכא דאיכא חלוק דרכים שבדרך זו דומה לכאן ובדרך זו אינו דומה כגון מתני' בשלש דרכים למעוטי חופה דלא קניא דזב נמי הני הוא דהוי אונס לזיבה ולא אונס אחר ודגיטין באילו שוה ולא באומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דחוזר בגט ואינו חוזר בשחרור דזכין לו לאדם שלא בפניו וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים דייקא נמי דקתני סיפא ר' אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר ולא קאמר בכל דרך כדקאמר ת"ק ש"מ שהטעם דשינה ר' אליעזר דנקט דבר ות"ק נקט דרך הוא משום דר' אליעזר כיון שמשוה אותן לגמרי שלא יש חילוק כלל ביניהם שייך למיתני דבר ש"מ: בשלש דרכים. למעוטי חופה דלא קניא כדכתיבנא. ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ומייתי לה במה הצד דכסף ושטר וביאה לדידיה מניינא דמתני' למעוטי חליפין דלא. משום דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה ואע"פ שקדשה בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין לא מקנייא עד דיהיב לה הכלי לשם כסף ועיין בהר"ן ז"ל דאיכא מאן דלא גריס בגמרא מלת נפכה: וקונה את עצמה בשתי דרכים. למעוטי חליצה דסד"א תיתי בק"ו מיבמה ומה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה קמ"ל דאמר קרא ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה אליבא דר' יוסי הגלילי ולרבנן נמי דכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין. וכתבו רש"י והר"ן ז"ל וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסי' קונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר ע"כ. ולא ידענא מה היא הגרסא שבאו למעט דדוחק לומר שבאו להשמיענו דגם בסיפא גרסי' בשתי דרכים בתי"ו לשון נקבה: בכסף. דגמרי' קיחה קיחה א"נ מויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר דהיינו אב שמעת מינה דמתקדשת בכסף ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם ואיצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמ' כי יקח ה"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו כתב רחמ' ויצאה חנם ואי כתב רחמ' ויצאה חנם ה"א היכא דיהבא ליה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי צריכא. ופירשו התוס' ז"ל דיהבא ליה לדידיה שאומרת הרי אני מקודשת לך שאי אפשר לפ' כדפירש רש"י ז"ל שאמרה היא לו התקדש לי שהרי אינו נופל באיש לשון קדושין שאינו נאסר בכך לשאר נשים ע"כ: ובשטר בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו ונתנו לה בפני עדים עכ"ל רעז"ל. נראה שנ"ל ונתנו לו כיון שהתחיל לפ' שהוא מדבר עם אבי הנערה ודוקא בפני עדים אבל בהודאת שניהם לא סגי אע"ג דבעלמא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדילפי' ליה מכי הוא זה שאנו התם דלא קמחייב לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא אבל הכא קא מחייב לאחריני בהודאתו שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרו בה ע"כ. ובשטר. הא דהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקניינים הן בכסף. ונקט בתריה שטר משום דדמי ליה שאף קניינו מרובה ובסיפא נמי גבי וקונה את עצמה הקדים גט למיתת הבעל משום דגט כתיב בהדיא דשרי לה ובמיתת הבעל שקלינן וטרינן בגמ' מנלן ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה הר"ן ז"ל: נקנית בכסף. דגמרי קיחה קיחה וכו' ומהאי טעמא נמי נקט לישנא דקנין ולא תנא האשה מתקדשת כדתני באידך פירקין האיש מקדש משום דקיחה לשון קנין הוא דהא בתר דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני כתיב השדה אשר קנה אברהם. ודעת הרמב"ם ז"ל שם פ"א מהילכות אישות דקנין ביאה או שטר הוא מן התורה וקנין כסף הוא מד"ס אלא שבנו ה"ר אברהם ז"ל העיד וכן ג"כ בתשובת הרמ"ך ז"ל שרבינו עצמו ז"ל הגיה בספרו דשלשתם דבר תורה. ועיין על זה במגיד משנה ובכסף משנה. וכתבו תוס' ז"ל ומשום דלא שייך למיתני סיפא ולוקחת את עצמה בשתי דרכים לא תנא ברישא האשה נקחת ע"כ. ועוד פריך בגמ' וניתני נמי התם בריש פירקי' דלקמן האיש קונה כלישנא דקרא ומשני מעיקרא תני הכא לישנא דאורייתא ולבסוף תנא התם לישינא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש ותו הדר פריך וניתני הכא האיש קונה בשלש דרכים וכו' ומשני משום דקא בעי למיתני סיפא וקונה את עצמה בדידה תנא נמי ריבא בדידה ותו הדר פריך וניתני האיש קונה ומקנה פי' ומקנה אותה לעצמה בשני דרכים ומשני משום דאיכא מיתת הבעל שהיא אחת מהשני דרכים דלאו בעל קא מקנה אלא מן שמיא הוא דקא מקני לה ואב"א אי תנא קונה ה"א אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דתנא האיש מקדש דמשמע בעל כרחה היינו משום דכבר אשמעי' הכא דבעל כרחה לא והא דקתני היבמה נקנית ולא קתני היבם קונה בעל כרחה איידי דקתני האשה נקנית תנא נמי סיפא היבמה נקנית דניקנית משמע מדעתה ומשמע בעל כרחה וכל חד וחד כדיניה ע"כ. וכתב עוד בר"ן ז"ל א"נ י"ל משום דבקדושין ה"ל למיתני האיש ותנא האשה נקנית משמע לן דמדעתה הוא מה שא"כ ביבמה דלא מיתני ליה היבם קונה דאפילו דעתיה דידיה לא בעינן אלא ממילא נקנית בביאה שלא מדעת שניהם ע"כ: בכסף בש"א בדינר. בפ"ק דיבמות ד' י"ד ובפ' יש בכור (בכורות ד' נ'.) ובגמ' יהיב טעמי טובא לב"ש ורבא מסיק דהיינו טעמא דרבנן אפקעוה לקדושין הפחותי' מדינר שלא יהו בנות ישראל כהפקר. וכתבו תוס' ז"ל בעדויות תני לה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא מיהו לאו להכי איתשיל ע"כ: ובה"א בפרוטה. תימא דלא ה"ל למיתני אלא בש"פ כדתנן בהזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בש"פ וי"ל משום דתנא כאן בכסף מפ' באיזה כסף דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא ולא שוה כסף כשדה עפרון דכסף מפורש כתיב ביה ושוה כסף ככסף גבי קדושין וערכין ילפי' לה מעבד עברי דילפי' לה בגמרא מלפיהן ישיב גאלתו מכסף לרבות שוה כסף ככסף תוס' ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל וכי תימא מעבד עברי ילפינן דבכל מילי שוה כסף ככסף ליתא דהא גבי נזיקין נמי איצטריכינן רבוייא דתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין אלמא כל היכא דכתיב כסף אי לאו רבוי בעינן כסף דוקא והכא דלא כתיב רבוייא שוה כסף מנלן וי"ל דנהי דגבי עבד ונזיקין איצטריכינן קרא לרבויי שוה כסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה איצטריך דגבי עבד סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בעל כרחו של רבו דלימא ליה רבו זיל טרח וזבין ואייתי ליה להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן אבל לגבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף לא צריך קרא לרבויי דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם סד"א כיון דאי פרע ליה בקרקע צריך לפורעו ממיטב [כי פרע לי' במטלטלין נמי שיהא צריך לפורעו ממיטב] מטלטלין דהיינו כסף להכי איצטריך רבוייא דישיב אבל לענין מקנה ששניהם מתרצין מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף ע"כ. והעלה הוא ז"ל שאפי' קדשה בקרקע או במחובר לקרקע בתורת כסף מקודשת אע"ג דלא מהני מחובר לקרקע בתורת קדושי שטר משום דמקשי' הויה ליציאה ע"כ. וכתוב בספר קולון שרש פ"ד אחר שהביא שם דברי הרמב"ם ז"ל כאב וז"ל ואין לתמוה לדברי הרמב"ם ז"ל מאי פריך בגמרא אדשמואל והא אנן תנן בפרוטה ושוה פרוטה נימא דהא דבעי ש"פ היינו היכא דקדשה בירק או בתבשיל וכו' דאיכא למימר דמשמע ליה דוחקא לאוקומי מתני' דוקא בקדשה בירק או בתבשיל דש"פ כל ש"פ במשמע ועוד נלע"ד דמתני' קשיתיה והכא דייק מדקתני בפרוטה ובש"פ דלא הוה בעי למיתני אלא בש"פ וממילא משמע פרוטה כדאשכחן בכל דוכתא דקתני ש"פ ולא קתני כי האי לישנא בפרוטה ובשוה פרוטה גבי הודאה במקצת וכן גבי אונאה ופדיון מעשר שני וגזל ואפילו גבי אשה אשכחן דקתני תנא דמתני' בש"פ ולא קתני בפרוטה דפשיטא הוא דבכלל ש"פ היא כמו ששנינו בב"מ פ' הזהב ה' פרוטות הן ההודאה ש"פ והאשה מתקדשת בש"פ והנהנה בש"פ מן ההקדש מעל המוצא ש"פ חייב להכריז הגוזל את חברו ש"פ יוליכנו לאחריו אפילו למדי הרי לך שבכל השיעורים אינו משער אלא בש"פ ואפילו לענין קדושי אשה וכן כל המשניות בעיקר מקומן כגון גבי גזל בפ' הגוזל קמא וגבי הודאה בפ' שבועות הדיינים וגבי מעילה בפ' הנהנה לא נמצא א' מהם שישנה רק ש"פ ומ"ש הכא דקהני ש"פ ובפרוטה אלא ודאי צ"ל לאשמועינן אתא דבעי' ש"פ דומיא דפרוטה כשם שהפרוטה ש"פ במקום שהיא יוצאה דהיינו בארץ ישראל ששם נשנו המשניות ופשיטא ששם היו יוצאות הפרוטות שהרי הרבה שיעורים שיערו בה חכמים כדפי' ה"נ ש"פ בעי' שיהיה ש"פ באותו מקום והיינו דפריך והתנן בפרוטה ובשוה פרוטה ולמה הזכיר בקושייתו בפרוטה הל"ל והיא תנן בש"פ ותו לא אלא ודאי מייתורא דפרוטה קא דייק כדפרישית עד כאן לשונו ז"ל: וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר דשש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונים ופונדיון שני איסרין ואיסר שני מסמסין ומסמס שני קונטרקין וקונטרק שתי פרוטות אבל רשב"ג אומר שלשה הדרסין למעה שני הנצין להדרס שני שמנין להנץ שתי פרוטות לשמין כשתדקדק תמצא לפי זה פרוטה אחד מששה באיסר האיטלקי כשהאיסר מתייזל. ואיתא ר"פ הזהב בברייתא. ירושלמי חלפאי אמר איתבוני על גיף נהרא דלא אפיקית מתניתא דר' חייא רבא ממתניתין זרקוני לנהרא אמרין ליה והא תני ר' חייא סלעא ד' דינרין אמר לון אוף אנן תנינתה בפ' הזהב כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ד' איסרות מאיסר לדינר אמרין ליה והא תני ר' חייא שש מעה כסף דינר אמר לון אוף אנן תנינתה התם האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח אמרין ליה והא תני ר' חייא שני פונדיונים מעה אמר לון אוף אנן תנינתה בפרק ז' דערכין נותן סלע ופונדיון לשנה אמרין ליה והא תני ר' חייא שני איסרין פונדיון אמר לון אוף אנן תנינתה בפ"ד דמעשר שני המניח איסר ואכל עליו חציון והלך לו למקום אחר והרי הוא בפינדיון מוסיף עליו עוד איסר אמרין ליה והא תני ר' חייא שני מסמסין איסר שני קורטינדס מסמס שתי פרוטות קורטינדס אמר לון אוף אנן נמי תנינתה וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי ע"כ: איטלקי מפרש ר"ת על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקוף כדאשכחן בעזרא שושנכיא על שם שושן תוס' ז"ל: היבמה נקנית וכו' וז"ל הר"ן ז"ל וקשיא ליה להראב"ד ז"ל אמאי לא תנא דרכים ביבמה ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא דוקונה את עצמה למעוטי גט תירץ הרמב"ן ז"ל דגבי יבמה אמניינא דרישא סמוך וה"ק היבמה נקנית באחד מאלו דרכים שאמרנו דהיינו ביאה וממילא אמעיטו להו כסף ושטר וכי תימא תינח רישא אבל סיפא דוקונה את עצמה ליתני מניינא למעוטי גט דליכא למימר דאמניינא דרישא קאי דהא חליצה ליתא בדרכים דלעיל וי"ל דאה"נ אלא כיון דלא איצטריך דרכים ביבמה דרישא לא תננהו נמי בסיפא והיינו טעמא נמי דלא תנא גבי עבד עברי במתני' דלקמן דרכים משום דכי קתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר אדרבים דרישא סמיך דהא תננהו לעיל ובסיפא דוקונה את עצמה בשנים וביובל ובגירעון כסף משמע לי דלא מצי למתני מניינא לפי שאף הוא קונה את עצמו קצת במיתת האדון שהרי אינו עובד את האח כדאיתא לקמן בגמרא ומש"ה לא תנא ביה דרכים אע"ג דליכא למימר דאדרכים דרישא סמיך שהרי לא שנה דרכים הללו עד עכשיו כלל. א"נ דכיון דלא מצי למתני מניינא גבי עבד עברי נקנה לא תנא ליה גבי קונה אבל במתני' דלקמן דגבי עבד כנעני ליכא למימר הכי דהא תני ברישא חזקה דלא תנא לעיל ומש"ה משמע לן בגמרא דגבי עבד כנעני נמי נקנה בחליפין אע"ג דתנא לא תני להו משום דלא אשכחן בקניות עבד כנעני מניינא למעוטי ויהבינן טעמא בגמרא למה לא שנה התנא בהדיא חליפין עכ"ל ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' ביבמות פ' רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב:) בביאה דכתיב ויבְמהּ ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה: