יכין
הורו בית דין ר"ל סנהדרין של כ"ג שהיו בכל עיר שטעו והתירו איסור כרת. דמתני' ר' יהודה היא, דס"ל הכי. אבל אנן קיי"ל כרבנן סוף פרקן, דאין כל ב"ד חייבין קרבן בהוראתן, רק סנהדרין גדולה של ע"א. ודוקא כשהיה ראש ישיבה עמהן. והיו כולן ראויין לסנהדרין [כלקמן סי' ל"א], וטעו כולן או רובן. מיהו בטעו רובן. דוקא בשתקו המועטים. אבל באמרו המיעוט או אחד מהן להרוב. טועים אתם, ורבו עליו והתירו. ב"ד פטורים. והעושה חייב חטאת [כמ"ד]. וכמו כן דוקא שאמרו לעם בפירוש, מותרים אתם לעשות. אבל בנשאו ונתנו בדבר בפני עצמן, ונמנו וגמרו כשיארע כן יהיה דבר זה מותר, ושמעו הצבור ועשאו כן. ב"ד פטורים, והעושה חייב חטאת [רמב"ם פי"ב וי"ג משגגות]: לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה שהתירו דבר שאם עשאה יחיד בשוגג, היה חייב חטאת קבוע [לאפוקי חטאת של עולה ויורד, כלקמן]: והלך היחיד מתני' ר' יהודה היא כלעיל וס"ל נמי דביחיד סגי. אבל אנן קיי"ל כרבנן, דדוקא כשעשו ע"פ ב"ד, רוב ישראל שיושבים בא"י, אעפ"י שאינן רק שבט אחד או רובו, או שעשו רוב השבטים שיושבין בא"י אעפ"י שאינן רוב הקהל שבא"י [ומנשה ואפרים, כשבט אחד נחשבין לדבר זה]. בכל אלו העושין פטורים, וב"ד חייבים פר העלם דבר של צבור. אבל יחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד, חיוב חטאת [שם]: ועשה שוגג על פיהם לאפוקי היכא שלא תלה על פי הוראת ב"ד. כיון שהורו ב"ד שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב, שהרי לא ע"פ ב"ד אכל: בין שעשו הסנהדרין: ועשה עמהן א' מהצבור: בין שלא עשו רק הורו כך: פטור ולהכי לא מקרי שוגג: הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה ר"ל אחד מהצבור שהיה ראוי להוראה, וידע שטעו ב"ד. לאפוקי ע"ה שאין ידיעתו ידיעה וודאית [שם]: והלך רוחו התלמיד: מפני שלא תלה בבית דין אף דזה מזיד הוא, ומזיד פטור מקרבן [ועי' מ"ד]. י"ל דמיירי שסבר דמצוה לשמוע לסנהדרין, אף כשיודע שטועין: זה הכלל לאתויי מי שדרכו לבעט בהוראת סנהדרין, ורק בזה סבר שכדין הורו, ועשה על פיהן. אפ"ה חייב, מדלא תלה בב"ד, רק בדעתו: הורו בית דין ועשו רוב הצבור על פיהן: וידעו שטעו נודע להן אח"כ שטעו בהוראתן: והלך ועשה על פיהן שלא ידע שחזרו בהן הב"ד: רבי שמעון פוטר מדנתפשטה כבר הוראתן ברוב ישראל, לא פשע: ורבי אליעזר אומר ספק דהו"ל לשאל כל עת אם נתחדש דבר בב"ד, ומדלא שאל, הר"ז כמי שמסופק אם חטא. ולפיכך מביא אשם תלוי: איזהו ספק כלומר באיזה ספק אמר ר"א: ישב לו בתוך ביתו שאפשר לו לשאל: הלך לו למדינת הים פטור מדאי אפשר לו לשאל. ולאו דוקא הלך, אלא אפילו רק החזיק לילך בדרך, משום טרדתו א"א לו לשאל ופטור: אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה ר"ל המחזיק לילך בדרך, דומה יותר למי שכבר הלך, דשניהן אינן יכולין לשאל. משא"כ היושב בביתו שיוכל לשאל, חייב. ואפשר עוד דמה דקאמר ר"ע מודה אני בזה וכו' ר"ל מודה אני גם במי שקרוב לפטור א"ע מהחובה, ר"ל שהמחזיק בדרך כבר התקרב לפטור א"ע מהחובה שהיה מוטל עליו בשבתו בביתו, גם זה פטור, [ומסתבר כפירוש זה, דאל"כ הרי ר"ע בוודאי בהחזיק בדרך וכדמסיק בש"ס, וא"כ מה בזה דקאמר, הרי ר"א לא הזכיר עדיין כלל מהחזיק בדרך. אלא ע"כ דהאי בזה כמו במי הוא]: אמר לו בן עזאי מה שנה זה מי שהלך ממש בדרך: מן היושב בביתו ולא החזיק בדרך: וזה לא היה אפשר לו שישמע א"כ המחזיק ללכת, אף דטרוד, עכ"כ מדאפשר לו שישמע בלי שאלה, ג"כ חייב. ורתוי"ט כ' בשם רש"י דהאי היושב דברי ר"ע היא שהשיב כן לבן עזאי, ולפע"ד פי' רש"י כן רק לפי הס"ד דש"ס, דלא ידע עדיין מפלוגתתן בהחזיק בדרך, אבל למסקנא דבהחזיק בדרך פליגי, א"כ כולה מלתא דברי בן עזאי היא. תדע דאל"כ מה זו תשובה שהשיב לו ר"ע שהיושב בביתו וכו' והרי גם המחזיק בדרך אפשר שישמע מבלי שיחקור. אלא דר"ע ס"ל דהחילוק בין היושב בביתו למי שהוא בדרך, שהיושב בביתו יש לו פנאי לחקור, משא"כ מי שהוא בדרך אין דעתו מיושבת לחקור, א"כ ה"ה המחזיק לצאת לדרך ג"כ טרידא דעתו, והשיב לו בן עזאי שהיושב בביתו אפשר שישמע אף שלא יחקור, א"כ ה"נ מחזיק בדרך: הורו בית דין לעקור את כל הגוף כל עיקר המצוה, וכדמפרש ואזיל. אין שבת בתורה אין עבודה זרה בתורה נקט הנך ג', נדה, שבת, ע"ז, משום דבכולן יש בהן הסתעפות רב, ושייך גבייהו הסיפא דהתירו מקצתו ואסרו מקצת. ותו דקמ"ל דאף דכולן ידועין לכל, דכל איש יש לו אשה, ובכל שבוע יש שבת, וע"ז הוא העיקר היותר גדול לכל ישראל, ובלעדם אין מקום לתורה, אפ"ה מחשבו ב"ד כשטעו בהנך, ולא מחשבו מזידין: הרי אלו פטורין והעושין חייבים כל א' וא' חטאת: אבל הכא על שומרת יום כנגד יום פטור כשראתה דם בא' מי"א ימי זיבה, טמאה לבעלה עד שתספור יום אחד בטהרה כנגדו [ועי' ביבקש דעת אות ע]. ואמרו הן שא"צ לספור: ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף בגמ' פריך הרי כולהו כתיבי בפירוש בקרא, ואם הורו ב"ד להיפך, הו"ל כעוקר הגוף, וב"ד כטירי. ומשני, דשומרת יום איירי, דאמרי ב"ד, דדוקא כשרואה ביום חייבת לספור כנגדו, ולא ברואה בלילה. וכ"כ בשבת, מיירי באמרו דוקא הוצאה מרשות לרשות אסור, ולא מושיט וזורק בשבת. ובע"ז מיירי, באמרו דדוקא השתחואה בפישוט ידים ורגלים אסור, אבל שאר השתחואה או כריעה, מותרת. וה"ה בכל דבר שאין מפורש בתורה, שאין הצדוקים מודין בה, בהורו ב"ד בטעות להתירו, הן חייבים והעושין פטורים. אבל בהורו בהיפך ממה שמפורש בתורה, שהצדוקין מודים בה, ב"ד פטורים והעושין חייבים, דזה לא מחשב הוראה, מיהו אפילו באינו מפורש, דוקא באמרו בפירוש מותרים אתם לעשות. אבל באמרו דעכ"פ לכתחילה אסור רק שאין חייבים עליו חטאת בדיעבד, הב"ד פטורים, וכל יחיד ויחיד שעשה חייב [רמ"ל פי"ב משגגות. ואין לתמוה האיך אפשר שיטעו ב"ד בדברים פשוטים כאלה. וי"ל דבבית שני שהיו צדוקים שפיר היה אפשר והרי ג"כ שרפו בת כהן שזנתה בחבלי זמורות מדלא היו בקיאין [כסנהדרין פ"ז. מ"ב] משם מוכח דבבית שני נתמנו ע"פ המלכות. ולהכי לא בדקום מקודם אם בקיאין בדיני התורה]: ואמר להן טועין אתם ואפ"ה לא חזרו בהן, וכיון דאמר להן כך לא הסכים בהוראתן, ולא היו כולן בהוראה זו משא"כ בשתק, אף דידע שטעו מדשתק הרי הסכים: או שלא היה מופלא של בית דין שם שלא היה ראש הישיבה שם, אף שהיה כל המניין של ע"א סנהדרין שלם: או זקן מופלג בזקנה. דג"כ פסול מלהתמנות בסנהדרין [כסנהדרין ל"ו ב']: שלא ראה לו בנים לרמב"ם [שם], גרס או שלא ראה בנים, דג"כ פסול מלהתמנות בסנהדרין [כסנהדרין שם]. ולפי גי' הספר לא מיירי רישא במופלג בזקנה, רק כל אחד ואחד מסנהדרין נקרא זקן. כמו מפי שבעים ושנים זקן [זבחים פ"א מ"ג]. וכ"כ זקן יושב [יומא דכ"ה א']. וחדא מלתא קאמר תנא: ונאמר להלן עדה בדיני נפשות כתיב ושפטו העדה: ועשו שוגגין שידעו ב"ד שאסור, ואפ"ה הורו להיתר, אעפ"י שהקהל עשו בשוגג שסמכו על הוראתן, אפ"ה ב"ד פטירי, דמזיד לאו בר קרבן הוא: מביאין כשבה ושעירה ר"ל כל יחיד ויחיד שעשה מביא כשבה או שעירה לחטאת: ועשו מזידין שידעו שטעו הב"ד, וידעו ג"כ שאסור לשמוע בקולם בכה"ג, ואפ"ה עשו: הרי אלו פטורין הב"ד משום דלא תלו הקהל בהוראתן, דהרי ידעו שטועין הב"ד ואפ"ה עשו. וכל יחיד ויחיד פטור, דמזיד לאו בר קרבן הוא ומיירי בידע שבכה"ג אין מצוה לשמוע לב"ד ועיין בזה לעיל סי' י"א: מביאין פר הב"ד מביאין משלהן פר העלם דבר של צבור, האמור בפרשת ויקרא: ובעבודה זרה ואם הורו להיתר באיסור עבודת ע"ז: מביאין פר ושעיר ב"ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת. האמורים בפרשת שלח לך: מביאין שנים עשר פרים דס"ל כל שבט ושבט אקרי קהל, וס"ל נמי דצבור מביאין הפר, והפר והשעיר בע"ז ולא הב"ד: ובעבודה זרה שלשה עשר פרים דס"ל דאין ב"ד מתכפרים בפרים שהביאו הקהל: הורו בית דין ועשו שבעה שבטים דהיינו רוב מנין השבטים. אף שהן מיעוט מספר ישראל: או רובן ר"ל רוב כל שבט ושבט. וה"ה רוב ישראל אף שאינן רק משבט אחד: על פיהם שעשו על פי הוראת הב"ד: מביאים פר ר"ל מביאין הב"ד פר: מביאין על ידיהן פר ר"ל כל שבט ושבט אף שלא חטא מביא פר לעצמו [ה"ק בש"ס, וכך פסק הרמב"ם (פי"ב משגגות). ותמיהני שלא ביארו כן הר"ב ורתוי"ט]: ופר ושעיר לבית דין ובהנך ב' בבי קיי"ל כר"י [רמב"ם פי"ב משגגות]: אותו השבט הוא חייב אף שאותו השבט לא היה רוב מניין ישראל: וחכמים אומרים אין חייבים אלא על הוריית בית דין הגדול בלבד וצריך נמי רוב מניין ישראל, או רוב מניין השבטים: ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו השבט וקיי"ל בהא כחכמים [שם]:
מלכת שלמה
בעה"י היוצר אדם ובהמה ועופות וחיות. נתחיל מסכת הוריות.
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים כאשר השלים התנא מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה חתם סדר נזיקין ע"כ. בפי' רעז"ל בין שלא עשו ב"ד עצמן מעשה על פי הוראתם הוא פטור והן חייבין ע"כ וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל נלע"ד דלא דק שאין ב"ד חייבין על מעשה יחיד שעשה על פיהם אלא על מעשה רוב הקהל עכ"ל ז"ל:
והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. בגמ' פריך וניתני ועשה על פיהם שוגג למה לי ומשני רבא בלשון אחרון למעוטי היכא דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב שלא תלה עצמו בב"ד והכי ס"ל נמי לר' יוחנן. תו גרסי' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דפטר ליחיד מקרא דכתיב אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי שלשה מיעוטין דהכי משמע נפש תחטא אחת תחטא בעבותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול כמו שכתבתי בפ' המצניע סי' ה' וחד למעוטי יחיד העושה בהוראת ב"ד דפטור אבל חכמים פליגי עליה ורב נחמן אמר שמואל זו דברו ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דתניא וכו' ודחי לי' כמה דחיות. ועיין בשבת פ' המצניע (שבת דף צ"ג.) ומסיק בגמ' דחכמים היינו ר"ש בן אלעזר ותליא פלוגתייהו במילתא אחריתי ע"ש והיא הברייתא שהבאתי בסוף פירקין:
בין שעשו ועשה עמהם וכו' בגמ' פריך למה ליה למתני כל הני. בשלמא רישא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא זו דעשה עמהם דהוי ודאי תולה בב"ד ופטור אלא אף זו נמי דעשה אחריהם הוי תולה בב"ד ופטור. ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלא עשו ב"ד אפ"ה הוי תולה בב"ד ופטור אלא סיפא איפכא איבעי ליה למיתני כיון דלחיובא הוא ומשני דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתני דאפי' היכא דעשה עמהם דלא תלה בב"ד חייב קרבן ואין צריך לומר זו דעשה אחריהם דודאי לא תלה בב"ד וחייב קרבן וכ"ש היכא דלא עשו ועשה דחייב:
או תלמיד שראוי להוראה מפרש רבא בגמ' כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהן הדנים לפני חכמים והיו ראויין להוראה וטעותם היא שחשבו שמצוה לשמוע דברי חכמים אפי' לעשות איסור ובגמ' פריך תרתי למה לי כיון דתנא וידע א' מהן שטעו למה לי תו למתני או תלמיד שראוי להוראה ותירץ רבא דאע"ג דראוי להוראה דקתני מתני' גמיר וסביר ודאי נמי הוא כא' מן הדיינים מ"מ ממשנה יתירה ילפי' דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר חייב דאי מרישא ה"א עד דגמר וסביר קמ"ל יתורא דמשנה דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר ה"ז חייב וכתיב בתוס' יו"ט ומסיים הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שגגות אבל אם הי' ע"ה ה"ז פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ע"כ. ותימה גדולה שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' גם בסיפא מפני שתלה ע"כ:
זה הכלל התולה בעצמו לאתויי מי שדרכו להיות מבעט בהוראת ב"ד כדפי' רעז"ל:
והתולה בב"ד לאתויי הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם ואע"ג דבהדיא קתני לה בסמוך ר"ש פוטר תנא והדר מפ'. וביד בפי"ב דהלכות שגגות וכולי' פירקין שם פי"ג. ועיין בספר קרבן אהרן דבורא דחטאות פרשה שביעית. ופי' בתוספ' י"ט הורו ב"ד פליגי בסוף פירקין איזה ב"ד:
על א' מכל המצות פי' הר"ב שחייבין על זדונה כרת עיין במשנה ג' פ' שני: והלך היחיד וכו' פטור דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו מיעוטי העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י גמרא שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי אלא ש"מ הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך דבחו"ל לא איקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו ב"ד לעבור הקהל ועשו מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכל מקום. ומ"ש ואז ב"ד מביאים לא משום דס"ל כר"מ דס"פ אלא צבור מביאין כר' יהודה דהתם ומשום דבשביל הוראת ב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין וכן הרמב"ם ז"ל ברפי"ב מה' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופי' הכ"מ כמו שכתבתי: