יכין [כל הנהנה בשוגג בשוה פרוטה מקדשי ה', בין מקדשי מזבח או קדשי בדק הבית, אם הוא דבר שנפגם בשנהנה בו, ככל המאכלים ובגדים וקורדם וכדומה, אז כשנפגם שוה פרוטה וגם נהנה כשוה פרוטה בפגמו, משלם להקדש הפגם וההנאה, ומוסיף חומש מלבר., ומביא אשם מעילות. ואם במזיד משלם פגמו והנאתו, ופטור מקרבן ומחומש. וכך הוא ג"כ הדין כשהוא דבר שאינו נפגם בהנאתו, כגון ששתה בכוס הקדש או קשט א"ע בטבעת הקדש. רק דבכה"ג בשנהנה בשוה פרוטה מעל וא"צ שיפגם. מיהו בקדשי מזבח יש ג' מדריגות. (א) בהמת עולה, או עולת עוף, ופרים הנשרפין ושעירים הנשרפין ופרה אדומה, ובשרן של כל אלו הקרבנות, וכ"כ אימורין של כל קדשי קדשים, יש בהן מעילה משעה שהוקדשו עד שנעשה בהן מצותן. וכ"כ הקומץ והלבונה ומנחת כהנים, וחביתין שכולן כליל, והנסכים, מועלין בהן משהוקדשו עד שנעשה בהן מצותן. (ב) בהמת חטאת ואשם, ושלמי צבור, וחטאת עוף, או בשרן של אלו הקרבנות, יש בהן מעילה משהוקדשו עד אחר זריקה, דרק עד אז מקרו קדשי ה', אבל אח"כ הותרו לכהנים, ולכן כשנהנה אז זר מהן לא מעל. וכ"כ בשירי המנחה מועלין בהן רק עד אחר הקטרת הקומץ מה"ט. (ג) בהמת קדשים קלים אין בה מעילה כלל, רק באימוריהן אחר שנזרק הדם ולא מקודם:] קדשי קדשים כגון עולה, חטאת, אשם, ושלמי צבור: ששחטן בדרום והרי דינן להשחט בצפון ולקבל דמן בצפון: מועלים בהן דאף שנפסלו, לא אמרינן דכמאן דחנקינהו דמי, והרי קדשים שמתו אין בהן מעילה מדאורייתא, דעכ"פ י"ל דקדשים שמתו לא חזו לגבוה או להדיוט, דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים, ולא מקרי תו קדשי ה'. אבל שחיטת דרום, מדמהני לקדשים קלים, מהני נמי לקדשי קדשים שיתחייב עליהן כשנהנה מהן בשוה פרוטה, קרן וחומש וקרבן מעילה. [ולרמב"ם [רפ"ג ממעילה] כיון דבכל הנך דנקט מתני' קיי"ל כרבה [ש"ס ד"ב ב] דאם עלו ירדו [כזבחים פ"ט מ"ב], א"כ אין בהן מעילה רק מדרבנן. וכיון שכן משלם רק הקרן ולא החומש, וגם פטור מקרבן [כרמב"ם פ"א ממעילה]. והשתא מפרש תנא, הך שחטן בדרום דנקט, כיצד: בצפון וקבל דמן בדרום לא מבעייא קאמר, לא מבעייא קבל דמן בצפון, דעיקר עבודה בצפון הוה, דהרי רק מקבלה ואילך מצות כהונה. אלא אפילו בקבל דמן בדרום, דהיה עיקר התחלת עבודה בפסול, אפ"ה מועלין בהן. וה"ה בשחטן בדרום וקבל דמן בדרום דמועלין בהן, אע"ג דהכל בפסול היה: שחטן ביום וזרק בלילה אף דלילה לאו זמן זריקה, אפ"ה מועלין בהן: בלילה וזרק ביום זו ואצ"ל זו קתני דהרי מצות זריקה ביום. [ולתוס' הכא נמי גרסי' תחלה שחט בלילה וזרק ביום ואח"כ שחט ביום וזרק בלילה. אב"י ל"מ נ"ל דגם הכא לא זו אף זו תני כברישא, דברישא תני החידוש, שאפ"ה חל עליו המעילה, והכא תני החידוש דאף שהזריקה היה בזמן הראוי, אפ"ה לא הוציאתה הזריקה מידי מעילה]. והא דלא נקט בהך בבא שחיטה וקבלה כברישא. ה"ט מדאי אפשר לצמצם שתהיה השחיטה בסוף הלילה, והקבלה תיכף ביום, דהרי השחיטה והקבלה תכופות זל"ז: וחוץ למקומן ר"ל או ששחטן ביום ובצפון כדינן, רק שהתכוון בשחיטתן להקריבן או לאכלן חוץ לזמן הראוי, דאז הו"ל פגול שחייב עליו כרת כשיאכל מהן, או שהתכוון בשחיטתן להקריבן או לאכלן חוץ למקום הראוי, דאז הזבח פסול ואין כרת באכילתו. ואע"ג דשניהן כשעלו למזבח לא ירדו לכ"ע [ כזבחים פ"ט מ"ב ], וא"כ הוה כ"ש מרישא [ע"ש]. י"ל כיון דאלימא זריקה, שלא נקבע שום קרבן בפיגול עד שיזרוק הדם כראוי, להכי סד"א דהכא שנזרק כראוי, מדמהני הך זריקה למקבע בפיגול, מהני נמי להוציאה ממעילה, ככל זריקה כשרה שבכל הקרבנות שמוציאתן ממעילה. קמ"ל דאפ"ה זריקה פסולה אינו מוציא ממעילה: כלל אמר רבי יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אף שאח"כ נפסל מאכילת כהנים: ושלא היה לה שעת היתר לכהנים אף שנפסל מלהקריב: ושיצאה או או קתני. ור"ל שלן הבשר של ק"ק ונעשה נותר, או נטמא או יצא חוץ לעזרה, וכולן אחר שנזרק הדם, שכבר הותר לכהנים: שנשחטה חוץ לזמנה כלעיל סי' ז': חוץ למקומה וה"ה שחט או קבל הדם בדרום, או זרק בלילה. [אב"י כך כ' רתוי"ט. ול"מ נ"ל, דחוץ לזמנה כולל מלבד פיגול, גם אם השחיטה או הזריקה לא היה בזמן הראוי כגון בלילה, וכן חוץ למקומה כולל מלבד מחשבת חוץ למקומה, גם אם השחיטה או הקבלה היה חוץ למקומה]: וזרקו את דמה ר"ל שקבלו פסולין וזרקו כשרים או איפכא, וכ"ש בששניהן בפסולין. והא דלא נקט נמי הוליכו פסולין. תחלת עבודת הדם וסוף עבודתו נקט. מיהו אם אחר שקבלו פסולין או זרקו, חזרו כשרים וקבלו דם הנפש וזרקוהו כדינו, מהני זריקת הכשרים להתיר הבשר באכילה, ונפק ממעילה. רק בקבלו טמאין תחלה או זרקו כיון דמהני עבודת הטמא בקרבן צבור, דכשרוב הצבור טמאין נעשה בטומאה, להכי מהני קבלתו וזריקתו נמי בכל קרבן, שיעשה שאר הדם כשריים, ולא מהני קבלת הכשר אח"כ. בשר קדשי קדשים אין בו מעילה אחר שנזרק הדם, מדחזי אז לכהנים: שיצא לפני זריקת דמים אף שחזר והכניסו ואח"כ זרק הדם, אפ"ה ס"ל אין זריקה מועלת ליוצא. [כך כתב רש"י ור"ב. ול"מ לבתר מ"ש [זבחים ד"צ ע"א] באימורי קדשים קלין במ"ג, דבהדר עיילינהו קודם זריקה, לכ"ע זריקה מהני ליוצא, א"כ ה"ה בבשר קדשי קדשים. לפ"ז רק בדאיתנהו באבראי בשעת זריקה פליגי ר"א ור"ע, וקיי"ל כר"ע. והכי קיי"ל [ועי' רלח"מ פ"א מפסוהמ"ק הל' ג']: ואין חייבין עליו משום פגול דכשחישב בא' מד' עבודות לאכול או להקריב מהקרבן חוץ לזמנן, אינו חייב כרת כשאכל אלו, דלגבי הנך מדאין זריקה מהני ליוצא, הו"ל כאילו לא נזרק הדם, ולא קרבו כל מכשיריו כראוי [עי' זבחים פ"ב מ"ג]: נותר דפטור מכרת כשאכל נותר שלהן, דרק בראוי לאכלו תוך זמנו חייב אנותר: וטמא דאין חייב כרת באכלן בטומאת הגוף רק בראוי לאכילה לטהורים: אין מועלין בו אף שלא חזר והכניסן קודם שזרק הדם, ס"ל זריקה מהני ליוצא לאפוקי ממעילה, אף דלא מהני למשרי בשר באכילה: וטמא האי אבל לשון ברם הוא, ור"ל כך הוא האמת, דאי"ל שיהיה פירוש לשון אבל כבשאר דוכתא, דהכא אינו ההיפך מרישא, רק אדרבה מדאין מועלין בו, אם כן התירתו הזריקה, ושפיר חייבין עליו משום פגול. [אב"י י"ל אין מועלין אבל איסור איכא. ושפיר שייך עלה אבל]. מיהו דוקא ביצא קצת הבשר ונשאר קצתו בפנים, דמדמהני זריקה להך קצת שבפנים מהני נמי להך שיצא. אבל ביצא כל הבשר, לא מהני תו זריקתו לכ"ע. וקיי"ל כר"ע: אמר רבי עקיבא מביא ראיה דזריקה מהני ליוצא: כך הוא פוטר את בשר חברתה מיירי ששחט שניהן כאחת דאז רצה זורק מזה או מזה, והרי בזה כ"ע מודו דפוטר גם בשר חברתה ממעילה, אף דחברתה פסולה השתא, דהרי כשנזרק דם של זו, נעשה חבירתה מותר חטאת [כתמורה פ"ד]. מיהו בשחטן זה אחר זה, לכ"ע לא מהני זריקת הא' לפטור שנייה ממעילה: דין הוא שיפטור את בשרה אף שנפסל קצת הבשר ביוצא: אמורי קדשים קלים שאין מועלין בהן רק אחר זריקה: שיצאו לפני זריקת דמים ונשארו בחוץ בשעת זריקה כלעיל סי' ט"ו: וטמא דס"ל דכמו דלא מהני זריקה ליוצא לבשר ק"ק לאפוקי ממעילה, ולחיובי בפגול נותר וטמא [כמ"ב], כ"כ לא מהני זריקה ליוצא אף באימורי קדשים קלים לחיובי בהנך: נותר וטמא ג"כ לטעמיה דלעיל קאי, וס"ל דכמו דמהני זריקה ליוצא בק"ק, כך מהני באימורי קדשים קלים. וצריכא הנך ב' פלוגתא, דאי אשמעינן בשר ק"ק, סד"א דר"א ס"ל רק לאפוקי ממעילה לא מהני זריקה, אבל אימורי קדשים קלים אימא דמהני זריקה לעיולא למעילה. ואי אשמעינן אימורי קדשים קלין סד"א דרק לעיולא למעילה ס"ל לר"ע דמהני זריקה ליוצא, אבל בשר ק"ק דלאפוקי ממעילה אימא ס"ל לר"ע דלא מהני זריקה ליוצא, קמ"ל: מעשה דמים בקדשי קדשים ר"ל יש בזריקת הדם של קדשי קדשים וכו': מועלין באימורין ובבשר ר"ל מועלין בכל האמור שיקריב מהקרבן אחר זריקה, ע"ג המזבח, וגם בהבשר שיאכלו הכהנים אחר זריקה: מועלים באימורים וה"ה בעולה שכולה כליל, מועל בכל בשרו אף לאחר זריקה: ואין מועלין בבשר הרי שע"י הזריקה נתהווה בק"ק קולא, שאין מועל תו בבשר: על זה ועל זה ר"ל בין באימורין בין בבשר, אחר זריקה חייבים וכו': וטמא דזריקה קבעה בפגול, ולחיובא נמי כשאכל נותר שלו או כשאכלו בטומאה, לאחר זריקה. הרי שע"י הזריקה נתהווה בהן ג"כ חומרא:

מלכת שלמה ובעזה"י המרבה סליחה וכפרה ומחילה. נתחיל מסכת מעילה. כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים והביא אחר כריתות מעילה מפני שהדברים שחייבין עליהם מעילה יותר קלים מהדברים שחייבין עליהם חטאת ע"כ: קדשי קדשים ששחטן וכו' ס"פ פרת חטאת ולקמן בר"פ קדשי מזבח. והעלו תוס' ז"ל דכולל ברישא שנוי מקום דדרום והדר מפרש כיצד קתני כלומר כיצד הוי שנוי מקום דדרום שאמרו כגון ששחטן בדרום וקבל בצפון וכו' אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתניתין. ונראה לפום ריהטא דבכה"ג לית בהו מעילה והוי כמו חנקינהו מדלא מפרש להו במתניתין ויש טעם בדבר משום דשינה בהן כ"כ אבל עוד כתבו ז"ל ומיהו הר"ר פרץ הוכיח דאין זו סברא והה"נ בשחט בדרום וקבל בדרום דמועלין והא דלא תנא במתניתין אע"ג דהוי רבותא טפי משום דמסתמא כיון דאשמועינן בחדא לריעותא הה"נ בתרתי וכן אשכחן נמי בפ' הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד ובגמרא תני אפילו שניהם שוגגין ובמשנה שייריה אע"ג דהוי רבותא טפי ע"כ והביא דברי רבינו פרץ ז"ל בספר שארית יוסף להחכם הר"ר יוסף ן' וירגא ז"ל. בפירוש רעז"ל והוו כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה ע"כ. אמר המלקט פירוש דמן התורה הוא שאין מעילה בקדשים שמתו אבל מדרבנן אפילו קדשים שמתו אית בהו מעילה שמשלם הקרן אבל אינו משלם חומש וכ"ש שאינו מביא אשם מעילה דהוי חולין בעזרה: שחטן ביום וזרק בלילה וכו' להכי שבק קבלה גבי לילה ונקט זריקה משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום דקבלה ושחיטה תכופות זו בזו וברישא גבי פסול דרום נקט שחיטה וקבלה דהיינו סדר עבודת וזה יכול להיות לשחוט בדרום ולקבל בצפון או להפך תוספות ז"ל: בלילה וזרק דמן ביום בפירוש רעז"ל זו ואין צריך לומר זו קתני. אמר המלקט הוא פירוש רש"י ז"ל במתניתין ועוד משמע מפירושו ז"ל דבגמרא דתלמודא גריס במתניתין הבבות הפוכות וז"ל התלמוד ואי תנא הני ה"א משום דיממא זמן הקרבה פירוש הני באבי קמאי דשחטן בדרום וכו' אבל שחטן ביום וכו' וז"ל רש"י ז"ל ה"ג אבל שחט בלילה וזרק ביום דלילה לאו זמן הקרבה הוא והאי דשחט בלילה אימא דכמאן דחנקינון דמי קמ"ל דמועלין ואי תנא שחט בלילה וכו' אבל שחט ביום וזרק בלילה והה"נ אם שחט בלילה וזרק בלילה דזריקה דעיקר עבודה היא הויא בלילה אימא כמאן דחנקינון דמי קמ"ל דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא והאי בעל התלמוד דייק מתניתין ולא ס"ל זו ואין צ"ל זו קתני ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שחט ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום כך היא הגירסא ברוב הספרים ונראה לר"י ז"ל שהוא שבוש דאית ליה למיתני אותו שהוא חדוש יותר בסיפא כמו גבי דרום אלא גרסינן אפכא (הגהה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מעילה כתב כגירסא שבדפוס) שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה דשנוי דזריקה חדוש יותר משנוי דשחיטה משום דזריקה עבודה ושחיטה לאו עבודה. ונראה דאין צריך להגיה ותתפרש כולה מתניתין לא זו אף זו לפי זה הכלל דקאמר ר' יהושע וה"ק רישא לא זו ששחטן בדרום וקבל דמן בדרום דפשיטא דמועלין דיש בהן פסול גדול ואין בהן שעת היתר לכהנים. אלא אפילו קיבל בצפון דיש בהן קצת היתר יותר אפילו הכי לא נפקי מידי מעילה ולא זו ששחטן בדרום דלית בהו היתר לכהנים אלא אפילו שחט בצפון וקבל בדרום דעיקר פיסול צפון כתיב גבי שחיטה כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה וא"כ צריך כשרות דצפון גבי שחיטה יותר מקבלה והכי איתא פ' שני דזבחים תלה הבהמה ושחטה פסולה דבעינן ירך המזבח צפונה וליכא אבל תלה וקבל כשרה וסד"א דהוה בהן שעת היתר ונפקי מידי מעילה להכי תנא מועלין בהן. וסיפא נמי לא זו אף זו קתני לא זו זרק בלילה דפשיטא דמועלין דהא אין בהן שעת היתר הואיל דהזריקה היתה בלילה אלא אפילו זרק ביום סד"א דהוי שפיר שעת היתר ונפקי מידי מעילה לכך קאמר דמועלין ע"כ מתוספות של הדפוס ושל כתיבת יד ושל רבינו פרץ ז"ל: או ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומן. בגמרא בעי חוץ לזמנם וחוץ למקומן למאי חזו הא לא היו קדשים ראויין כלל לא אימורין לגבוה ולא בשר לכהנים ואמאי מועלין בהן ומשני הואיל ומרצין לפגולן פירוש דאכתי לא יצאת מקדושתה דכיון דהא שחיטה חשובה כ"כ שצריכה שמרצה לצורך פגול שלעולם לא נקבע בפגול לחייבו כרת עד שיזרק הדם עדיין בקדושתה עומדת ומש"ה מועלין בה. ואי קשיא הניחא לחוץ לזמנו אבל לחוץ למקומו מאי איכא למימר נלע"ד שיתורץ במה שאכתוב בסמוך בשם תוספות ז"ל בס"ד דחוץ למקומו אתקש לחוץ לזמנו: כלל אמר ר' יהושע פ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ב) ותוס' פ' התודה דף ע"ט: כל שהיה לה שעת היתר. גמרא א"ל בר קפרא לבר פדא בן אחותו ראה מה אתה שואלני למחר בבית המדרש שאל לו הא דקתני במתניתין שעת היתר היתר שחיטה שנינו דכיון שנשחטה כתקנה בלא פסול היינו שעת ביתר ואע"ג דשוב נפסלה יצאת מידי מעילה. או היתר זריקה שנינו דאע"פ ששחט כראוי בעינן דתהוי קבלה נמי בלא פיסול וכיון דקיבל כראוי הותר לזריקה דאע"ג דעדיין לא נזרק דמו הוי כאילו נזרק בהיתר דכל העומד ליזרק כזרוק דמי דכיון דנתקבל בכוס כראוי ונראה לזריקה שוב אין בו מעילה. או היתר אכילה שנינו. ואע"ג דנשחט ונתקבל כראוי לעולם לא יצא מידי מעילה עד שיזרק הדם דיש בו שעת היתר אכילה לכהנים ואם אירע בו שום פיסול אפ"ה אין מועלין. והשיבו בר קפרא לבר פדא דחזקיה ור' יוחנן פליגי בהא מילתא חזקיה אמר היתר שחיטה שנינו ור' יוחנן אמר היתר אכילה שנינו. ובתוס' כתיבת יד משמע דהוו גרסי הכא בגמרא ור"ל אמר היתר זריקה שנינו ור"י אמר וכו' ועיין תו בדבור שאכתוב במתניתין דבסמוך בשמם ז"ל וגם לקמן בריש פ"ש: איזו היא שהי' לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה ושיצאה דהואיל ושחיטה וזריקה הוו כראוי דהיתה ראויה לכהנים אע"ג דשוב נפסלה בלינה או ביוצא דהשתא לית בה היתר לכהנים אין מועלין בה. ועיין במ"ש בפי"א דזבחים סימן ב': איזוהי שלא היה לה שעת היתר תוספות פ' התכלת (מנחות דף מ"ז:) שנשחטה חוץ לזמנה וכו' והה"נ לכל הני דתנא ברישא שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתנא ברישא דמועלין בהן דהני תרי איתקיש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים מואם האכל יאכל וכו': ושקבלו פסולין בעלי מומין והה"נ דה"מ למיתני ברישא להא רש"י ז"ל. וביד פ"א דהלכות מעילה סימן ב' ורפ"ג: