יכין עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:

מלכת שלמה עד אימתי חורשין שדה האילן. בלא בי"ת גרסינן וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. והחכם הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' וז"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר"ע דפ"ק דמ"ק ודפ"ק דר"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר"ע ילדה עד ר"ה דס"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר"ה אלא מתקנת ב"ש וב"ה הכי מסקי' לה במ"ק פ"ק: עד העצרת. דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב"ה מקילין עד עצרת והוו ב"ה לקולא ע"כ ורש"י והתוס' ז"ל לא כך פירשו בפ"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ"ל ז"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ"ק דף ד' מסיק רב אשי דר"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא וכתבו התוס' ז"ל וקא דייק ר"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע"כ: