יכין הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:

מלכת שלמה בשער צהוב דק. פי' שתי שערות צהובות כתבנית הזהב: דק לקוי קצר. מה שאמרה תורה ובו שער דק משמע לקוי קצר וקצר ר"ל משאר כל השער [הגהה פי' שאר כל השער היינו השער הרחוק הרבה ממקום הנתק]. אי נמי קצר משיעור דתנן גבי שער לבן בפ' בא סימן וקצת משמע כן בתוספתא הר"ש ז"ל. וז"ל התוספתא עם פי' הר"ש ז"ל ר"א בר"ש אומר הטמא בשער לבן דהיינו ארוך כשיעור דתנן בפ' בא סימן טהור בשער צהוב דקצר בעינן ואין זה קצר. טהור בשער לבן דהיינו קצר טמא בשער צהוב ע"כ: מה הלשון אומרים. מצאתי מוגה אומרת: או דק לקוי קצר. לפי הגרסא השניה שהביא ר"ע ז"ל צריך למחוק מלת או ולכתוב במקומה לא דק לקוי וכו'. [הגהה א"ה אינני יודע איך לתקן הדברים הללו שבל"ס יש בהם ט"ס שע"כ להגיה ארוך במקום קצר אבל מה הוסיף על דברי הר"ב הלא זו היא ממש הגירסא השנייה של הר"ב דגרס לא במקום או וצ"ע]. ובת"כ פ' נגעים ראש פרק תשיעי תניא רבי יוחנן בן נורי אומר אינו אומר לא היה בו שער צהוב דק אלא לא היה בו שער צהוב ואפילו ארוך ע"כ וע"ש בספר קרבן אהרן וביד פ"ח דהלכות טומאת צרעת סי' ב' ומשם משמע דמלת קצר הוא פירוש למלת לקוי כלומר דק האמור בתורה היינו שהוא לקוי בקצרות מלבד שצריך שיהא צהוב כתבנית הזהב: