יכין נושאין איידי דפ"י מ"ד נקט נמי הא: על האנוסה ועל המפותה שאחר שאנסה מותר בקרובותיה. וקיי"ל דלאחר מיתתה מותר לכתחילה, ובחייה בדיעבד [ט"ו י"ג]: רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו וקיי"ל כת"ק: הגיורת שנתגיירו בניה עמה ולא היתה הורתן בקדושה, [ונקט גיורת. דאורחא דמלתא נקט שרגילין הבנים להתגייר עם אמן ועוד מדבעי למנקט סיפא אפילו א' נולד בקדושה. ומיירי נמי שהיו ג"כ אחין מאב. דאל"כ פשיטא דאין כאן יבום]: לא חולצין ולא מיבמין פטורים מחליצה דאין לגרים אחוה, ומותר אפילו באמו מדאורייתא, ורק מד"ס אסור בכל שאר אם [י"ד רס"ה], וליבם אסורים מדרבנן, למנסב נשי דהדדי [אה"ע קנ"ז]: ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה אפ"ה אסור ליבם מד"ס, ולא אמרינן כב' אמהות דמיין [ולא נקט רבותא טפי, דאפילו הורתו ולידתו של ראשון שלא בקדושה. דקמ"ל דאף שלידת הראשון נמי בקדושה, אפ"ה לא מחליף בישראל וא"צ חליצה]: וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה סד"א עבד אין לו חיים [כיבמות ס"ב א'] ונייבם קמ"ל: חמש נשים שנתערבו ולדותיהן ולכל אחת בן שלא נתערב. ונקט חמש, דכך היה מעשה שנתחבאו מהריגה ונתערבו ילדיהן: ונשאו נשים ומתו מן הוודאין: ד' חולצין לאחת ואחד מיבם אותה ממ"נ אם יבמתו היא, שפיר. ואם לאו, הרי כבר נחלצה מיבמה: הוא זה שייבם: וג' חולצים לאחרת ואחד מיבם וה"ה שג' הראשונים שחלצו לראשונה יחלצו לכל הד' והד' ייבם לכל הד', רק בגוונא דמתניתין עדיף טפי כדי שיקיים כל א' מצות יבום: נמצאו ארבעה חליצות ויבום לכל אחת ואחת מיהו החליצות קודמות לייבום שלא יפגעו ביבמה לשוק. וה"ה דא' יכול ליבם ב' או כלן בכה"ג. רק דהכי שפיר טפי, דלמא מתרמי ליה יבמה דידיה לקיים מצות יבום וה"ה במתו הוודאין ד' מעורבין חולצין ואחד מיבם: בני הכלה הוודאין: ובני הזקנה או חולצין או מיבמין אחר חליצת בני הכלה: מתו הכשרים ר"ל הוודאין: שהוא ספק אשת אחיו ואשת אחי אביו ובני הכלה ולבני הכלה כצ"ל: אחד חולץ ואחד מיבם לאחר שחלץ האחד מייבם האחר ממ"נ, אי אשת אחיו היא שפיר, ואם לא, אשת בן אחיו היא, וכבר נחלצה: כהנת אשת כהן: הרי אלו אוכלים בתרומה דהרי גם עבד כהן מותר בתרומה: וחולקים חלק אחד בגורן ה"ק חולקין חלק כאחד בגורן, שאין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, שלא יעלוהו ליוחסין [עי' כתובות פ"ב מ"ח]: ואינן מיטמאין למתים מיהו להאב הכהן מטמא ממ"נ: בין כשרות בין פסולות דכל א' ספק כהן ס' עבד: הגדילו התערובות ושחררו זה את זה דכופין על כך: ואם נטמאו אינן סופגין את הארבעים דרק ספק כהן הוא. ונ"ל דקמ"ל הכא, אע"ג דפוטר א"ע ממלקות בנטמא בטענה שאינו כהן, אפ"ה באכל תרומה שוב פוטר א"ע בטענה שהוא כהן, משא"כ ברישא לא סתרי טענותיו אהדדי, דהרי אפילו אינו כהן מותר בתרומה, מדלא נשתחרר עדיין [ולמהרש"א ברישא בל"ז לא לקי, דקטנים הם]: ואם אכלו אינן משלמין קרן וחומש אבל מפרישין התשלומין וימכרום לכהן [עי' רמב"ם פ"י הט"ו מתרומות] משום כפרה: ואינן חולקין על הגורן אפילו יבואו יחד וישאלו עכ"פ חלק א', חיישינן שמא יאכלוהו: ומוכרין את התרומה מתבואתן: ואינן חולקים בקדשי המקדש אפילו מעורות קדשים וחרמי מקדש: ואין נותנין לחם קדשים אפילו בתנאי שיכבדו לכהן אחר שאינו במשמר השבוע להקריבן, גם אין נותנין להם בכור: ואין מוציאין שלהם מידם קרבנות שלהן אין כופין אותן לתתן לאנשי משמר, רק יוכלו לכבד לכל שירצו: ובכורו יהא רועה עד שיסתאב שיומם, ואפילו ביהמ"ק קיים ירעה עד שיומם ויאכלו דלמכרו לכהן א"א, דהרי בכור אינו נמכר כשהוא תם [כתמורה ד"ח א'], וכשיקריבו יאכלו הכהנים ולא יהיה בו כלום, דגם בכור של בהמת כהן חייב להקריבו [כרפ"ב דבכורות]. אמנם תמהני מאד וכי משום חשש הפסד ממונו נתיר לו לעבור על בל תאחר. דאי"ל דמתני' מיירי בבכור בח"ל דאינו רשאי להקריבו [כתמורה כ"א א'], זה דוחק דהרי בכל דוכתא אמרינן דתנא בא"י קאי, וגרס לפי מקומו [כשבת דע"ג ב' וגיטין ס"ה ב']. והן אמת [דבתמורה ד"ח ב'] מוקי למתניתין בבכור תם בזמה"ז. אבל סוגיא דהתם תמוה טפי, דמקשה למאי דקיי"ל דבכור תם בזמן הבית אינו ממון כהן, א"כ משנתינו היכי מוקי לה, דבשלמא אי נימא אית ליה לכהן זכיה בגוויה שפיר אמרינן במשנתינו דמחזיק ליה בעליו עד שיומם, אלא אי נימא דלית ליה לבעליו זכייה בגוויה ליתי גזבר ולשקלה. ומשני דמתניתין מיירי בבכור תם בזמן הזה. אמנם ק' דהיכי קאמר דאי אית ליה לכהן זכייה שפיר, והיכי הוה שפיר והרי אפילו אית לכהן זכייה בגוויה אינו רשאי לקיימו עד שיסתאב דהרי עבר על בל תאחר ביני ביני. וצ"ע: ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים מנחתן נקמצת וקרב בפ"ע, כשל ישראל, והשיריים אינן נאכלין, דמנחת כהן כולו כליל על המזבח, וזו מספיקא נשרפת בבית הדשן: היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני חולצין ולא מייבמין דבכל א' איכא לספוקי שמא רק אחיו מאם הוא, ואשתו עליו בכרת: היו לו להספק: הוא הספק: חולץ ומיבם ר"ל או חלץ או מיבם לאשת בן הראשון ולאשת בן השני, דממ"נ אי אחיו הוא, שפיר, ואם לאו, נכריה היא אצלו, וכגון שאין שם אח אלא הוא, דאז ליכא לספוקי ביבמה לשוק. [והא דנקט אחים. בזה אחר זה מיירי, דכשייבם אשת זה לא נולד האחר עדיין. כך נ"ל ומתורץ הצ"ע של רתוי"ט]: והם אחד חולץ ואחד מיבם בן הראשון או האחרון חולץ והשני מיבם: היה אחד מהבעלים: היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם דאסור בעבודה ובאכילת קדשים ביום מיתתן: הוא אינו מיטמא להם כשימות א' מהן אסור הספק להיטמא להם. ומשכח"ל דרואה במיתת שניהן ואעפ"כ יהיה כהן כשר. כגון שנתקדשה קדושי טעות על תנאי, דאז א"צ גט, ונשאת תוך ג' חדשים. אבל אי"ל שנבעלה מראשון בזנות, ותוך ג' חדשים נשאה ב', ליתא, דא"כ אף דגם בזנות אם מודה שהוא בנו הו"ל כהן, עכ"פ זנות ומסופק אם הוא בנו אינו כהן, אע"ג דממ"נ בן כהן הוא [אה"ע ג,]. גם אי"ל דמיירי בנתגרשה מראשון, דא"כ יטמא לראשון ממ"נ דגם אם מהשני הוא הו"ל חלל דמותר לטמא למתים. ונ"ל דלפי דאוקימנא לה בקדשה על תנאי א"צ לומר דמיירי נמי שכנסה על תנאי אלא אפילו כנסה אח"כ סתם דהו"ל ספק מקודשת [כאה"ע סל"ח] לא אמרינן דהו"ל ס"ס ספק שביטל תנאו כשבעל והוא בן ז' לאחרון, נמצא אינו כהן, ואת"ל שלא ביטל תנאו כשבעל, עכ"פ שמא הוא בנו של הראשון, וא"כ לא יהא אונן על השני ווהיה מותר לאכול קדשים אז: הוא אינו יורש אותן דיורשין וודאין של כל א', יאמרו לו אייתי ראיה דאחינו את: אבל הם יורשין אותו כשמת בלי זרע, דמי מעכבן, הרי האב קודם לכל יוצאי יריכו, לפיכך יחלוקו שניהן: ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה מיהו בהכם או קללם כאחת, חייב [והקשה י"נ מהור"ר אברהם ראטהענשטיין שליט"א, למה הפסיק התנא בהך בבא ובבבא דירושה דשייכי אפילו בשניהן ישראלים. בין בבא דאינו מטמא לבבא דמשמרו, דמיירי שניהן בכהנים. ונ"ל דסמיך בבא דירושה לטומאה לרבותא, דאע"ג שירשוהו אפ"ה אין מטמאים לו, ולא נימא דהא בהא תליא, דהוה כמת מצוה, וכדאמרינן גבי יתומה קטנה שנתקדשה ומתה (יבמות דפ"ט ב' ועי' תוס' שם), ואיידי דתני ירושה דשייך נמי בישראל, סמיך ליה קללתו ומכתו דנמי שייך גם אצל ישראל, ואיידי דתנא במכתו זה וזה, תנא נמי זה וזה אצל עולה במשמרו]: ועולה במשמרו של זה ושל זה כשירצו בני משמרו למחול חלק עבודתן, יכלו לכופו שיקריב, שלא יאמרו שיש פסל במשפחתן: ואינו חולק בקרבנות, שיאמרו אייתי ראיה דממשמרינו את: אם היו שניהם במשמר אחד ובבית אב א', דאל"כ כיון דבכל משמר ו' בתי אבות [כתענית פ"ב מ"ו], שוב יאמרו אייתי ראיה:

מלכת שלמה נושאין על האנוסה ועל המפותה. איתא בירושלמי ר"פ הנשרפין ובת"כ פ' י' דפ' קדושים גמ' מנא ה"מ דת"ר בכל העריות דבפ' קדושים נאמר שכיבה וכאן נאמר קיחה לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה אמר לו רב פפא לאביי אלא מעתה גבי אחותה דכתיב אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו ה"נ דרך קיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי א"ל לקוחין כתיבי בתורה סתם הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה ורב מפיק לה מקרא אחרינא: נושא אדם וכו' בפ"ק דמכילתין דף ד' וגם בירושלמי פ"ק וכתב הר"ן ז"ל בס"פ הזורק דגיטין בשם הרשב"א ז"ל דמדקתני סתמא משמע דלא שנא מפותה בפני אחד ול"ש בפני שנים לא אמרינן דכיון שבעל בפני שנים דבעל לשם קדושין שלא הוזכר דבר זה אלא בגרושה בלבד שהיו ביניהם קידושין קודם לכן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י דהלכות גירושין סי' י"ט שלא כדעת מקצת גאונים ז"ל: וביד פ"ב דהלכות איסורי ביאה סי' י"א י"ג ובטור א"ה סי' ד' ובספר מרכבת המשנה להר"י אברבנאל ז"ל בפ' כי תצא דף ע"ו ע"ב כתב ואמנם כפי דעת ר' יהודה האוסר שישא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו יתכן לפרש הכתוב שאמר לא יקח איש את אשת אביו שכמו שלא יקח איש את אשת אביו שהיא אשתו בקדושין ככה לא יגלה כנף אביו שהרמז בו אל האנוסה והמפותה לבא אליה וידרוש החכם הנז' יתור הכתוב בזה הדרך ע"כ: