יכין שמונה שרצים האמורים בתורה בפרשת שמיני: הצדן והרי יש במינן ניצד: והחובל בהן דיש להן עור (ועי' בל"ט מלאכות במלאכת שוחט). וחייב עי"ז משום מפרק שהוא תולדת דש. ואע"ג דאין דישה רק בגידולי קרקע. בהמה מקרי גדולי קרקע. וי"א משום צובע. וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ולזה הסכימו רוב הפוסקים (שט"ז מג"א סק"ט): חייב ואפילו לא יצא דם רק נצרר. חייב: ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור דמדעורן רך נצרר הדם מהר גם בלי חבורה בהבשר שתחת העור. אבל ביצא דם. וכ"ש כשהרגן חייב (שם ס"ח). ודוקא בפרין ורבין. אבל הנולדין מזיע ורפש ורקבון. כתולעים שנולדין בגבינה ובבשר. או כנה שבראשו. אפילו להרגן מותר. מיהו כנה שבבגדיו. אסור להרגן. דאף דנולדים מזיע. עכ"פ מדגדילה במקום פרעושין דפרים ורבים. חיישינן שמא יהרוג גם אותן. ואפי' לצוד פרעוש אסור. דאע"ג דהו"ל מלאכה שאצל"ג. עכ"פ לכתחילה אסור: הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור ה"ה נמי בח' שרצים. בצדן שלא לצורך פטור. רק מדסתמא צדן לצורך בשרן ועורן. להכי בסתם חייב. אבל הנך סתם צידתן שלא לצורך הוא. כדי שלא יזיקו. להכי דוקא בידוע שצדן לצורך חייב. מיהו כל שבודאי אין במינן ניצד אפילו צדן לצורך פטור אבל אסור (שם ס"ג): חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ודוקא בלא מרדו (שם סס"י): והחובל בהן חייב וכל חובל דמתני'. היינו בצריך לדם. או שרוצה לרפא הבהמה. אבל בחבל דרך נקמה. לרמב"ם דמחייב במלאכה שאצל"ג ה"נ מחייב מדמתקן אצל יצרו. ולראב"ד דפטר במלאכה שאצל"ג. ה"נ פטור (שם): אין עושין לבתר דתנא חובל. דהוה תולדת שוחט. מפרש השתא מעבד דסמיך לשוחט בפ"ז לעיל: הילמי בשבת ר"ל מי מלח מרובין. שכובשין בהן ירקות לקיום. דאע"ג דמדאורייתא אין עיבוד באוכלין. עכ"פ מדרבנן אסור: אבל עושה הוא את מי המלח מועטין. לאכלן השתא והיינו דמסיים תנא וטובל וכו'. ר"ל רק כדי לטבול וכו' שרי לעשות. וכל שיש בו ב' חלקים מלח. אפי' מועטין אסור (שכ"א ס"ב): אמר רבי יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה ובין מועט ר"ל דבזה ובזה הו"ל מעבד. ולת"ק לצורך אכילה ולשעתו. לא הוה כמעבד: ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח קודם שיערב המלח והמים. וקיי"ל כת"ק (שם): אין אוכלין איזוב יון בשבת שממית התולעים שבבטן. ואיידי דתני הילמי שאינו מאכל. רק תיקון למאכל. תני נמי הנהו שאינן בעצמן מאכל: לפי שאינו מאכל בריאים וכל הרפואות אסורות גזירה משום שחיקת סממנים לרפואה. דהו"ל תולדת טוחן. ודוקא בבריא אבל חולה ממש שרי. מיהו שרפים מתוקים להנעים הקול. מותר לשתותן (שכ"ח סל"ח): אבל אוכל הוא את יועזר (פאליא קרויט). שממית תולעים שבכבד: ושותה אבוברועה (וועבער דיסטעל). וי"א שהוא מין עץ שגדל בלי ענפים. ששורין אותו במים לשתות מי שבלע ארס נחש ומותרים מדחזו נמי לבריאין: כל האוכלין שנאכלים ג"כ לבריאים: אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים הוא מעין ידוע. שמים שלה משלשלין לשותן: וכוס עיקרים שנעשה ממים שבישלום עם עקרי בשמים ידועים: מפני שהן לירוקה מרפאין (הגעלבזוכט): אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו באין לו שום מיחוש (מג"א שם סקמ"ג): החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ר"ל לא ימלא פיו חומץ ויפלוט דמתרפא עי"ז מכה שבשניים (דקרא דכחומץ לשניים כן העצל לשולחיו דמשמע דחומץ קשה לשניים היינו בליכא מכה). מיהא בדכאיב לי' טובא ועי"ז נחלש כל הגוף שרי לעשות כל הרפואות. ובכאיב לי' השן טובא אומר לעובד כוכבים להוציאו (רט"ז שם סקכ"ד): אבל מטבל הוא כדרכו ה"ה דמותר לגמע ולבלוע: החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן אפי' על גבי מכה דסיכה נמי חזי לבריאים: ולא שמן ורד דמדדמיו יקרים מוכח דלרפואה קעביד: בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול גם בלי מכה: רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם והלכה כר"ש. דכל מילי דחזי למאן דהו. שרי להכל (שכ"ח. ועי' רמג"א ססי' ש"ח. ותוס' חולין דפ"ד ב' ד"ה תקיעת. ע"ש).

מלכת שלמה שמנה שרצים וכו'. ומייתי לה פרק עגלה ערופה (סוטה ד' מ"ז) אהא דאלישע היה עוסק בפ' שמנה שרצים א"ל רשע וכו': והחובל בהן חייב. פי' החובל בהן עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב את הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ פטור ובכי האי גוונא ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור אבל כשיצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפ' אלו טרפות. הר"ן ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל בפירוש ראשון שפירש והחובל בהן חייב דיש להם עור כדמפרש בגמ' והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט , לישנא אחרינא כיון דיש להם עור נצבע העור בדם הנצבע בו וחייב משום צובע ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דלשון ראשון עיקר וכן הכריחו הם ז"ל באורך פרק קמא דכתובות דף ה'. ולשון ראשון שהביא ר"ע ז"ל הוא פירוש הרמב"ם ז"ל. ובגמ' גרסי' מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור מאן תנא אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דתנן בחולין פ' העור והרוטב רי"ב נורי אומר שמנה שרצים יש להם עורות רבה בר רב הונא אמר רב אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דריב"נ אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שערותיהם כבשרם אבל לענין שבת אפי' רבנן מודו והא דקתני בברייתא הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב דברי ריב"נ מסקי' בגמ' דה"ק דברי ריב"נ ומחלוקותו דהיינו ר' יהודה דלא פליגי עליה רק בטומאה משום ה' יתירה דהטמאים וכדכתבינן. ועיין במה שכתבתי בפ' העור והרוטב סי' ב': ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. בגמ' דייקי' הא הורגן חייב מאן תנא א"ר ירמיה ר' אליעזר היא דתניא רא"א ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל ופריך עלה רב יוסף דילמא ע"כ ל"פ רבנן עליה דר"א אלא בכנה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרים ורבים ל"פ וכנה לאו פרה ורבה היא והא אמרי' יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים מינא הוא דמתקרי ביצי כנים. והא דקאמר ר' אליעזר בברייתא הצד פרעוש בשבת חייב ור' יהושע פוטר ופרעוש פרה ורבה הוא דחי לה רב אשי בגמ' וקאמר הכי צידה אהריגה קא רמית ע"כ ל"פ ר' אליעזר ור' יהושע אלא דמ"ס דבר שאין במינו ניצוד חייב ומ"ס פטור אבל לענין הריגה אפי' ר' יהושע מודה: הצדן לצורך חייב. וא"ת מ"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך בכל חיובי שבת נמי לא מחייב ר"ש אלא לצורך ואומר ר"י דלהכי תנא ליה הכא לאשמועי' דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמייהו לאו לצורך קיימי אבל בשמנה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו נצודין לצורך עורן ולהכי קתני צדן בהדי דמחייב נמי משום עור. תוס' ז"ל: שלא לצורך פטור. ביד פ' עשירי סי' כ"א פסק דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב דלא כר"ש דאוקימנא מתני' כותיה וע"ש במגיד משנה סי' י"ז שנתן טעם לשבח דס"ל להרמב"ם דדוקא מתני' דהכא היא כר"ש אבל במפיס מורסא ובצידת נחש פסק דמותר משום דבהנהו אפי' לר' יהודה דס"ל שאינה צ"ל חייב עליה אתיין ע"ש: חיה ועוף שברשותו. עוף כגון אווזין ותרנגולין: