יכין שלום בינו לבינה דאם קטטה ביניהן, י"ל דמתכוונת לאסור א"ע עליו: ושלום בעולם ר"ל מסתמא אמרינן שיש שלום בינו לבינה, וגם שיש שלום בעולם, הא בידוע שיש מלחמה בעולם, שמא באומדנא אמרה שנהרג, מדנהרגו רבים, או מדשהה לבוא, או מדראתה פצעו וסברה שוודאי ימות בה: תנשא דמדמיתראת שתתקלקל אח"כ [כפ"י מ"א], דייקא ומנסבה. מיהו, באמרה התירוני אף שתבעה ג"כ כתובה, נאמנת על שתיהן, אבל בהקדימה תביעת כתובה להתירוני, נאמנת להנשא ולא לכתובה, ובתבעה כתובה ול"א התירוני אינה נאמנת כלל. רק דבנשאת מעצמה מקבלת כתובה. וי"א דכל שהזכירה כתובה, אין מתירין אותה [י"ז סמ"ג ומ"ד]: תתיבם ונכנס היבם לנחלה על פיה: שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם מלחמה לאו דוקא, רק כל מקום שיש שם בהילות, שא"א שתדייק היטב שמת, אז אפילו אמרה קברתיו לא מהני, שמא משקרת בזה להחזיק מה שאמרה בדדמי [וי"א דקברתיו מהני]. ובע"א שאמר מת במלחמה בנשאת לא תצא [וי"ח], ובאמר קברתיו מהני אפילו לכתחילה, וקברתיו לאו דוקא, רק שראהו אחר שמת והכירו היטב ביישוב הדעת, ובב' עדים כשרים לא אמרינן דאמרו בדדמי, ואפילו באמר ע"א בשם שני עדים, מהני אפילו בלא קברנוהו. ודוקא באמרה מת במלחמה ממש, אבל באמרה מת סמוך לשדה המלחמה, נאמנת. וכל זה בידוע מלחמה, אבל באינו ידוע, והיא אומרת שמת במלחמה, מדאית לה מגו מהני בדיעבד ולא לכתחלה, וי"א דגם בדיעבד לא מהני [שם מ"ח מ"ה ג']: קטטה בינו לבינה קטטה, היינו שאמרה בפניו גרשתני בפני ב' עדים, והעדים הכחישוה, אז אפילו קברתיו לא מהני, ואפילו איכא נמי ע"א שמת, מדאיכא קטטה חיישינן ששכרתו. מיהו בדיעבד מהני ע"א [שם מ"ח], וי"א דלהכי נקט "בינו לבינה", ולא ביניהם, דקמ"ל כרמב"ם דאפילו הרגיל הוא הקטטה, דינה כהרגילה היא: אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא וקיי"ל כת"ק: בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר שאז בימי קציר חטין שהוא בשלהי קיץ דקשה בחמימות יותר מקיץ [כיומא דכ"ט א'] שכיח שימות מנחשים או מחמת שקודחתו אז וה"ה בכל עת קיץ שהאויר חם: ובאותה מדינה שב"ד שם יראה לשקר: ובמעשה שהיה שבאה לב"ד ואמרה שמת בנשיכת נחש כשקצר חיטין, ומצאו חכמים כדבריה, לכן לא התירו רק דוגמתו: אמרו להן בית הלל מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה דצריך ב' עדים: אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובתה מנוסח שטר כתובתה: נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והרי התירוה להנשא: הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ואפילו שאינה אם המת רק אם היבם, אבל אם מת הבן ונשאת לאחר נאמנת לומר שמת האחר ואינה נפסלת להעיד מדהיתה פ"א חמותה: ובת חמותה ה"ה בת חמיה: וצרתה ויבמתה ובת בעלה וכן היא אינה נאמנת להן, דמדשונאות זא"ז מתכוונת לקלקלה: מה בין גט למיתה דאעפ"כ נאמנות להביא גטה: שהכתב מוכיח דסמיכתינו אגט, רק שצריכה לומר בפני נכתב וכו': עד אומר מת ונשאת לאו דוקא, דאפילו רק התרנוה להנשא קודם שהוכחש העד: ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מדכבר האמינו לקמא כב', אין דבריו של א' כנגד ב'. מיהו לכתחילה לא תנשא. משום לזות שפתים. ובבא האוסר מקודם, אפילו נשאת תצא [שם סל"ז]: עד אומר מת ושנים אומרי' לא מת אפילו הב' פסולי עדות, וי"א דבכה"ג ובא עד הכשר המתיר תחלה והתירוה, לא תצא [שם]: שנים אומרים מת ועד אומר לא מת אף על פי שלא נשאת תנשא ואפילו בא הע"א האוסר קודם להב' המתירין ובהיו הב' הראשונים נשים והתירוה, ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת, שריא [שם]: אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת שב' צרות באו ממדה"י, ומכחישות זא"ז במיתתו: וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובתה קמ"ל דאפילו חזרה בה ונותנת אמתלא לדבריה דרק לצעורה לחברתה מכוונה אפ"ה אסורה: היתה הצרה: תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה אף דהשתא אינה חמותה: ער שתהא אסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה וקתני מ"ו לרבותא דר"ט, דאע"ג דחד דיבור הוא אפ"ה נאמנת רק על עצמה שתנשא, ולא על חברתה אפי' לחומרא ורשאי לאכול תרומה, ותו תני מש"ז לרבותא דרע"ק אע"ג דב' דיבורים נינהו, ואם אינה נאמנת שמת חמיה להתירה להנשא, למה נאמינה לאוסרה בתרומה, קמ"ל: ומניח כתובה ביניהן לאו דוקא, רק מניח בב"ד עד שיתברר: עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ובכולהו הלכה כר"ע מחבירו, ונקט רישא לרבותא דרע"ק דאע"ג דלא עשה חטא, וגם בשעה שקידש עדין לא חייב כלום, אפ"ה נותן כתובה לכל א' וא'. ונקט בבא דגזל לרבותא דר"ט אע"ג דעשה חטא, ותיכף כשגזל חייב להשיב, אפ"ה סגי במניח גזלה ומסתלק: נאמנת דכשהלכה ג"כ היתה בחזקת היתר לשוק: מת בני ואחר בך מת בעלי ורוצה להתייבם: אינה נאמנת מדמפקיעה א"ע מחזקה הראשונה: וחוששים לדבריה שלא תנשא לשוק עד שתחלוץ: נאמנת ומותרת להתיבם, דכשהלכה ג"כ היתה בחזקת צריכ' ליבם: מת בעלי ואחר כך מת בני ורוצה להנשא לשוק: אינה נאמנת והטעם כסימן ל"ב. ואע"ג דחזקת דייקי ומנסבי מפקיע חזקת אשת איש, מכ"ש חזקה ראשונה שליבם, דליכא רק לאו, לא תהיה אשת המת החוצה. י"ל אפקעתא דיבם שאני, דזמנין דסניא ליה ולא מהימנא במגו דילדה בן ועדיין קיים, דהרי רוב נשים מתעברות ויולדות. י"ל דאפילו היתה טוענת כך לא מהימנא, דסמוך מעוט דמפלת לחזקת צריכה ליבם, ואיתרע לה רובא: וחוששים לדבריה שלא תתייבם: וחולצת ולא מתיבמת ומיירי שהיתה בל"ז פסול לכהונה, דאל"כ לא תנשא ולא תחלוץ ולא תתיבם, שלא תצרוכנה כרוז לכהונה כשאח"כ ובואו עדים ויעידו שאמת אמרה שמת בעלה ואח"כ בנה [אה"ע קנ"ו סי"ב]. אולם הרי"ף והרא"ש השמיטו אוקימתא זו שבש"ס [דקי"ט ב'] כפט"ז סי' ב': ניתן לי יבם במדינת הים שהלכה בחזקת היתר לשוק, ובאה ואמרה ילדה חמותי בן:

מלכת שלמה האשה וכו'. ביד פ' י"ב דהלכות גירושין ס' ט"ו ורפי"ג וסי' ב'. ובטור א"ה כוליה פירקין בסי' י"ז וסי' קנ"ח: מת בעלי תנשא. פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג) ובפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ב:) קטטה בינו לבינה. בגמ' מפרש דהיינו שאומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני ושאילנא להו ואמרו להד"מ דלא היתה מעיזה פניה לומר שקר גדול כזה אם לא היתה השנאה גדולה. וכתוב בקולון שרש ע"ב דף ס"ו וז"ל ודוחק לומר דלשון קטטה בינו לבינה יהיה מוכרח שתעמוד בפניו שהרי בכמה מקומות בתלמוד מצינו בינו לבינה שאין רוצה לומר שיהיו הדברים פנים אל פנים כגון דברים שבינו לבינה נאמנת וכגון דברים שבינו לבינה הבעל מיפר וכן בפ' בתרא דיומא דברים שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר ע"כ: ר' יהודה אומר וכו'. גמ' תניא א"ל לר' יהודה לדבריך פקיחת תנשא שוטה לא תנשא אלא אחת זו ואחת זו תנשא וכן נראה שצריך להגיה מלת לדבריך בפי' ר"ע ז"ל. ירוש' כמה דאת אמר במתני' דבפ' שני דכתובות אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ואימור אף הכא כן שניא היא בעדי מיתה מאחר שאם יבא הוא מכחיש. והיא נאמנת לומר מת יבמי לית יכול דתנינן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה א"ר בא בעלה שנשאת לו לרצונה נאמנת יבמה שנפלה לו בעל כרחה אינה נאמנת עד כאן: