יכין וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול לקנות בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: ועולין באחד ומאה בנתערב אחד במאה חולין בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ובכורים נמי אקרי תרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש אחר טבילה: מה שאין כן במעשר ר"ל מעשר שני דשרי לזרים ואסור לקנות בדמי מע"ש עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובטל ברוב כשהמע"ש חוץ לירושלים ואינו טעון נט"י והע"ש דקיי"ל טבל ועלה אוכל במעשר שני [וכ"כ כל מעשר שנזכר בפרק זה ר"ל מע"ש דשאר מעשרות פשיטא דדינו כחולין]: טעונים הבאת מקום לירושלים: וטעונים ודוי בכורים כשמביאן לבהמ"ק אומר פרשת ארמי אובד וגו' ומעשר כשמבערו בשנת ד' וז' בשמיטה אומר פרשת בערתי הקודש וגו'. ואע"ג דכולל התם נמי תרומה כדקאמרי' [מע"ש פ"ה מ"י] נתתיו ללוי זו תרומה ותמ"ע עכ"פ כשאין לו רק תרומה אינו מתודה משא"כ כשאין לו רק מעשר מתודה: ואסורין לאונן ביום מיתה אפי' לאחר קבורה [ר"ב פ"ג הוריות מ"ה] הוא אונן דאו' והאוכל אז מע"ש בירושלים לוקה [רמב"ם פ"ג ממע"ש] ועל בכורים חייב אז מכות מרדות [רמב"ם פ"ג מבכורים] אבל אנינות לילה של אחר יום המיתה. וכ"כ הימים שנשתהה בין יום מיתה לקבורה. אנינות מד"ס: רבי שמעון מתיר בכורים לאונן: וחייבין בביעור לבערן מהעולם אחר שנת ג"ו בשמיטה: ור"ש פוטר דבכורים כתרומה דא"צ לבערן מהעולם אלא נותנין לכהן ודיו: ואסורין כל שהן מלאכול בירושלם אסורין כמו אוסרין ור"ל בכורים ומע"ש כל שהוא שנתערבו במינן בירושלים אינן בטלים דמדאפשר לאכלן שם בלי טרחא הו"ל כדשיל"מ משא"כ חוץ לירושלים בכורים בטלים בק"א ומע"ש בטל ברוב [רמב"ם פ"י ממע"ש הי"ד ופ"ד מבכורים הט"ו]. [ולהר"ש אפי' חוץ לירושלים אינן בטלים. והא דתנן במ"א דבכורים בטלים בק"א היינו בנתערב בחולין דלענין זרים לא הוה כדשיל"מ ומדהותר זרות הותר נמי מחיצה. משא"כ הכא מיירי בנתערב בתרומה דליכא רק איסור מחיצות הו"ל כדשיל"מ להעלותן ולאכלן והא דקתני מלאכלן בירושלים ר"ל מלאכלן אלא בירושלים]: וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלם בזרען בירושלים אסור לאכלן בתורת חולין מדיש לו מתירין [להר"ש ה"נ מיירי אפי' חוץ לירושלים ואסור מלאכלן אלא בירושלים]. והא דתנן פרק ט' דתרומה מ"ד דגדולי בכורים ומע"ש מותרים היינו בזרען חוץ לירושלים או דהתם אתי' אליבא דר"ש דהכא ואף דהתם נמי תנן דגדולי תרומה תרומה ובמתני' הכא מסיק משא"כ בתרומה התם מי"ח דבר שגזרו כפ"ק דשבת. ומתניתין דהכא קודם גזירה נשנית: אף לזרים ולבהמה אכולהו קאי בין שנתערבו בחולין או שזרען דלא תימא דוקא לאכלן חוץ לירושלים אסור אבל לענין לאכול הבכורים לזרים ומע"ש לבהמה נתבטלו קמ"ל דאף לזה לא נתבטלו. [ולהר"ש הנ"ל סימן י"ד דמתני' בנתערב בתרומה מיירי אם כן אי אפשר דנימא דלשתרי לזרים. קאי אף לזרים וכו' אמלתא דר' שמעון והכי קאמר אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר. וכן מפורש בירושלמי דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר ר"ל דה"פ דר' שמעון קאמר לרבנן כמו דמודיתו לי בנתערב בכורים בחולין דבטל בק"א ומותר לזרים וכמו כן מודיתו במעשר דבטל ברוב ומותר לבהמה כ"כ בטלו לענין קליטות מחיצות. ולפי זה מצינן למימר דהא דתנן בפרק ט' דמעשר דגדולי תרומה ובכורים מותרים אפי' כרבנן אתי' דהתם לענין היתר לזרים. אבל על כל פנים צריך לאכלן בירושלים וזהו תירוץ ריש לקיש בירושלמי]: ר' שמעון מתיר אגדולין לבד פליג: מה שאין כן בתרומה שכל הדינין הללו אין נוהגין בה: שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן אסור לאכול מתבואה עד שיפריש תרומה ומעשר משא"כ בכורים: ויש להם שיעור מעשר שיעורו מדאוריי' ותרומה שיעורו מדרבנן א' ממ' לעין יפה וא' מנ' לבינוני וא' מס' לעין רעה וכולן יש להן אסמכתא מדאו' [כרש"י חולין קל"ז] אבל בכורים א' מס' מד"ס אין לה אסמכתא: ונוהגים בכל הפירות מד"ס. ומדאורייתא רק בדגן תירוש ויצהר. ובכורים רק מז' מינין: בפני הבית ושלא בפני הבית היינו רק מדרבנן ובכורים רק בפני הבית: ובסקריקון מפורשים פ"א סי' ז' ח' ט'. שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע כפ"ג מ"א אדם יורד לשדהו וכו' קושר גמי וכו': וחייב באחריותם עד שיביאן להר הבית [כפ"א מ"ט]: וטעונים קרבן להביא עמהן שלמים: ושיר משיגיעו לעזרה מתחילין הלוים לשורר ארוממך ד' כי דליתני וגו': ותנופה כפ"ג מ"ו: ולינה ביום שהביא בכוריו לן בירושלים בליל שלאחריו והא דלא חשיב הכא ההפוכין ממשנה ג' שישנן בבכורים ולא בתרומה ומעשר היינו מדכולן הן בשלילות ולא בעי למחשב בכל חד רק מה שניכר בו ההפרש מחביריו ודו"ק: נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים דהא דתרומה אינה נטלת מטהור אטמא ה"ט דמדירא שמא יגעו אהדדי ופריש שלא מהמוקף וה"ט לא שייך בתמ"ע ובכורים דא"צ בהן מוקף מדאו'. מיהו תמ"ע צריך מוקף מד"ס [כתו' גיטין ד"ל ע"ב ד"ה וכי]. ואף דבכורים מחוברים אפ"ה שייך בהן טומאה כשנגמר כ"צ [כפסחים דל"ג א' וחולין דקכ"ו ב' וסנהדרין דט"ו א' ופ"ב דתרומות ז'] ודלא כרמב"ם הכא: אתרוג שוה לאילן למיזל בתר חנטה: שוה לאילן בערלה דאף דמונין שני ערלה משעה שנקלט [וכלעיל ערלה פ"א סי' ד'] עכ"פ בחנט בג' אף שנלקט בד' אסור וכ"כ הנחנט בד' ונלקט בה' צריך פדיון: ובשביעית דבחנט בו' אף שנלקט בז' מותר [מיהו פטור ממעשר] ובחנט בז' אף שנלקט בח' דינו כשביעית: ולירק בדרך אחד מדרגילין להשקותו כירקות משא"כ אילנות ותבואה גדלים רק על מי גשמים. והא דאין דינו לכל כירקות שאני אינך דאפקינהו קרא: שבשעת לקיטתו עשורו דבנלקט בשנת א' ב' ד' ה' בשמטה מעשר ראשון ומע"ש ובנלקט בג' ו' מע"ר ומעשר עני ובנלקט בז' פטור ממעשרות כשביעית: דם מהלכי שתים ר"ל אדם ותנא מהלכי שתים למכלל נמי אדני שדה כפ"ח דכלאים כרבינו יעב"ץ זצוק"ל: ודם השרץ אין חייבין עליו ר"ל שוה דם מה"ש לדם השרץ דבאכלו לא לקי משום דם אבל משום שרץ לקי אבל בדם אדם ליכא לאו כלל: כוי י"א איל הבר געמזע בל"א וי"א שור הבר ביפעל בל"א וי"א הנולד מתיש הבא על צביה: כיצד שוה לחיה דמו טעון כסוי כדם חיה מיהו אינו מברך דס' הוא: ואין שוחטין אותו ביום טוב אינו ענין לשוה לחיה וכו' רק ה"ק מדטעון כסוי מס' אינו נשחט ביו"ט דאפר כירה מוכן לוודאי ולא לספק: וחלבו בנתנבל או מת: מטמא בטומאת נבלה בחיה דחלב נבילת בהמה טהורה טהור: ואין פודין בו פטר חמור דבבהמה פודה אבל זה ספק הוא: ואין חייבין עליו כרת לענין קרבן וה"ה דלא לקי. וגם זה אינו ענין שוה לבהמה. אלא הכי קאמר אף על גב דלעניין איסור שוה לבהמה אפילו הכי באכלו פטור: ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם דאין לוקחין בהמה רק לשלמים וזה ס' הוא: רבי אליעזר פוטר שהמוציא מחברו עליו הראיה ושמא חי' הוא ופטור: ועם הבהמה בין למשוך עמם או להרביעם יחד: הכותב חיתו או בהמתו. וי"א אפי' בכתב לו שתיהן: ובהמתו לבנו ונ"ל דרבותא קמ"ל אע"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו [כב"ב דקמ"ב ב'] וכ"ש לאחר ות"ל כי כוונתי בזה לע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל: אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה ר"ל או שאמר הריני נזיר שזה בהמה וה"ה באמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או שאמר שזה לא חיה ולא בהמה בכולן הוא נזיר מספק: ולבהמה כיצד טעון וכו': ומשום אבר מן החי כזה וכזה תנא ושייר טובא דדמו אסור וטריפתו אסור ואמה"ח שלו אסור ועוד טובא הכל כזה וכזה:

מלכת שלמה התרומה והבכורים וכו'. מאי דקשה אמתני' מההיא דנוטלין לידים לחולין ולמעשר כתבנוהו שם פ' אין דורשין. ועיין במ"ש בשם רש"י ז"ל בס"פ שני דחלה. ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל התרומה מפ' בירושלמי דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבים מיתה הזרים ול"ש טהורים ולא שנא טמאים כולם חייבין והבכורים זר האוכלן ל"ש טהור וטמא בטהורים ול"ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בירושלמי איכא מ"ד דאפי' לכהנים בכרת כדמשמע פשטי' דקרא ואיכא מ"ד דוקא בזרים הוא דכתיב ע"כ: וחייבין עליהם מיתה וחומש. הקשה רבינו שמשון ז"ל דבתוספתא קתני דתרומה מדמעת וחייבין עליהם מיתה וחומש מה שא"כ בבכורים ותירץ הוא ז"ל דהתם מיירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתני' דהכא דחייבים עליהם מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפי' קודם קריאה ותנופה דלא מעכבי ע"כ: ואסורין לזרים. למר ה"ק ואיסורן דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפי' כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולן יש בהן מיתה הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתבו התוס' בפ' הזהב ואסורה לזרים אין לפ' דאתא לאשמועי' דאסורה אפי' ע"י פדיון דבפ' הערל אמרי' אין לה פדיון שיירי' ע"כ. וכן כתבו ג"כ שם פ' הערל (יבמות דף ע"ג) וכתבו עוד בשם הערוך בערך טעם דאסורין לזרים איצטריך לחצי שיעור למ"ד מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא ע"כ: והן נכסי כהן. לכל מאי דתנן בסוף מכלתין ולקדש בהן את האשה וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין הוא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ' בירושלמי דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שא"כ בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן: ועולין בא' ומאה. כדילפינן מקראי בירושלמי דערלה פ' שני וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דינם הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים: וטעונין רחיצת ידים. אפי' אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהם להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוא דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו: והערב שמש. אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו דאילו טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפי"א דמסכת פרה ואיתה נמי בחגיגה פ' שני: מה שא"כ במעשר. במעשר שני אין בו לא מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא מיירי הכא דאין לתרומה פדיון. ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיי' ולקדש בו את האשה פלוגתא דר"מ ור' יהודה פ' שני דקדושין וקיימא לן כר"מ דממון גבוה הוא ואפי' בדיעבד נמי לא קידש ולא בעינן אחד ומאה אלא דבטל ברוב [הגהה כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו בסי' רע"א מה שאין כן במעשר פרישו בפ' הזהב דבטל ברוב ופי' רש"י ז"ל בטל ברוב דלא בעי א' ומאה ונראה מלשונו דס' כשאר האיסורין מיהא בעי ואינו מחוור בעיני דא"כ הל"ל משא"כ במעשר דבטל בששים דאילו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה ובכורים כן בטלים ברביית א' ומאה על כן נראה לי דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי ומכאן נראית לי ראי' לדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטל ע"כ:] כדתניא בתוספתא וכגון שאין בו ש"פ דלית לי' פדיון ומיירי דנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ובתוספתא מפ' גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלם ומפ' בפ' הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדיי' הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידי' שאין השני פוסל בו לעשות שלישי. ואינו טעון הערב שמש אפי' לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ' הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי' התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון מה שא"כ במעשר והא דמשמע ממתני' דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בירושלמי מפ' לה הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל פ' גיד הנשה דף תשי"ד ותוסיף לקח טוב: מה שאין כן. מלת כן מחקה ה"ר יהוסף ז"ל ממתני' וממתני' דסי' ב' וג' מרישא וסיפא וכמו שאינה בסימן ד' אכן כתב ס"א גרסי' כן ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רפ"ט דקשיא לך בפ' שני דבכורים דקא מני ואזיל שיש בתרומה ובכורים משא"כ במעשר ויש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה וקא מני ואזיל מה שיש בזה ואין בזה וכיון שכן הול"ל נמי יש במעשר משא"כ בתרומה ובכורים שהמעשר נפדה חוץ לירושלם תשובה יכול אני לתרץ לפי קושייתך דחומרי דמעשר לא קתני וכדאיתא בפ' הזהב ביש בתרומה ובכורים שעולין בא' ומאה משא"כ במעשר ופרישו שאין כן במעשר שבטל ברוב ואקשי' ודילמא משא"כ במעשר דלא בטיל כלל ודחינן גבי תרומה חומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני ואע"ג דאקשי' התם וקילי דתרומה לא קתני והא קתני והן נכסי כהן אפשר דהתם קתני האי קולא משום דבעי לאשמועינן הא דצריכא טובא לאשמועינן דהן נכסיו אפילו לקנות בהן בהמה טמאה ועבדים ושפחות ואפי' ס"ת וכדאיתא בפ' בתרא דבכורים אבל במעשר קולי דתרומה דמפורש בתורה לא קתני אלא דעדיין אפשר לך להקשות ליתני יש במעשר שאם נטמא פודין אותו אפי' בירושלם כדר' אלעזר דא"ר אלעזר מנין למעשר שניטמא שפודין אותו אפי' בירושלם שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו אליהם ומשמע שחייב לפדותו כדי לאכול דמי פדיונו בתורת מעשר ויש לי לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלם ולאכלו שם ולא חייבה התורה להביא גופו של המעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאינו טעון הבאת מקום וה"ד כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורי' משא"כ בתרומה ובמעשר שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתניא ומייתי לה בקדושין פ' האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנין במחובר לקרקע מיד משא"כ בתרומה אלא באומר לכשיתלשו ונתלשו עכ"ל ז"ל: