יכין לא יבשל אדם בתחלה מיום טוב לשבת בקדירה בפ"ע ואם הותיר הותיר לשבת ואפילו לכתחילה מערים להרבות בקדירה אחת, ואפילו לצורך חול: ועושה ר"ל מן הראוי הוא שיעשה: וסומך עליו לשבת הוא הנקרא עירוב תבשילין [נ"ל שנקרא כך מדמערב בישולו לצורך שבת בבישולו לצורך יו"ט, דבעי"ט התחיל לעשות תבשיל לצורך שבת, ואח"כ ביו"ט בישל לצורך יו"ט, ואח"כ חוזר ומבשל לצורך שבת וגומר, וערמב"ם פ"ו מיו"ט ה"ב וראב"ד שם]. דאע"ג דע"י הואיל אי מקלעי אורחים מותר לבשל מיו"ט לשבת, אפ"ה אסרו חכמים, שמא יבשל נמי לחול. אבל כשיעשה עירוב יזכור. אי נמי הצריכו עירוב, שכשיכינו מעיו"ט יזכור לברור מנה יפה לשבת, ולא יאכל הכל ביו"ט. ומותר לעשות עירוב תבשילין אפילו בספק חשיכה ואפילו אחר ברכו, כל שלא התפללו הקהל תפלת יו"ט. מיהו בשכח, יערוב גם ביו"ט ראשון עצמו בתנאי [חוץ מיו"ט ר"ה], [דאף דאנן בקיאינן בקביעה דירחא כביצה [ד"ד ב'] אפ"ה שייך לומר כך דר"ל אם לא תגזר מלכות גזירה באחרית הימים וא"כ חששתינו לחנם והיום רק קודש, וכו'. וראיתי למרדכי שכתב בשם רבינו משה מטעם זה אין לעשות כן בזה"ז] ויאמר כך, אם היום קודש א"צ כלום, ואם היום חול ברוך אתה ה' וכו' בהדין עירובא וכו'. וראוי לכל גדול העיר שיזכה בעירובו לכל בני עירו, כדי שכשישכח א' מלערוב יסמוך על שלו. מיהו יזכה להם חלק בהעירוב, ע"י שיתן העירוב לאחר ויצוה לו להגביה טפח את העירוב לצרכן. [ועי' עירובין פ"ז מ"ו]: ובית הלל אומרים תבשיל אחד וקיי"ל דלכתחילה צריך פת כביצה וגם תבשיל כזית, ובדיעבד סגי בתבשיל או צלי כזית, והוא שראוי ללפתו עם פת. אבל פת לחוד לא מהני [פרי מגדים]: או שאבד קודם שבישל לשבת: ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת ודוקא שנשאר כזית: חל יו"ט: בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת כל הצריך לטבול. דחייב לטהר הכל קודם הרגל [ר"ה ט"ז ב']: ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת דבטובלן בשבת מחזי כמתקן: ואדם בשבת דנראה כרוחץ לתענוג ולא כמתקן מנא. מיהו בשכח לטבול כלי חדש מעיו"ט. אף דטבילתו רק מד"ס [כרמב"ם פרק י"ז ממ"א וט"ז א"ח שכ"ג סק"ה] אפ"ה לא יטבילנו רק יתננו במתנה לעכו"ם ויחזור וישאלנו ממנו. או ימלאנו מים מהמקוה, ויטבילנו כלאחר יד, ואז לא יברך על הטבילה [שכ"ג ותק"ט]: ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן ר"ל מים יפין שנטמאו, והמים שבמקוה אינם יפים לשתייה כאלו שנטמאו, נותן הטמאים בכלי אבן, שאינו מקבל טומאה מהמים, ושוקע הכלי עם המים, בתוך המקוה, עד שישיקו מים למים, וע"י זה נטהרו המים היפין שבכלי מטעם זריעה. והא דלא מחשב כמתקן המים, כטבילת כלי לעיל דמחשב מתקן כלי. היינו טעמא, דמדמשיק מים, על כרחך שאין לו מים לשתייה, ונזהר שלא לטמאן, ומדלא נזהר, הו"ל מלתא דלא שכיח, ול"ג בה רבנן: אבל לא מטבילין ר"ל אבל לא ישיק המים בכלי עץ שמתטמא מהמים מד"ס ויצטרך לטבול הכלי עם המים והרי הו"ל מתקן להכלי. ואפי' בהערמה אסורה. ואע"ג דמצינו בכמה דוכתי שהתירו הערמה הכא שאני דמדטובל ומשקיע הכלי תחת המים מוכח שכוונתו רק להטביל הכלי: ומטבילין מגב לגב שכשטבל כליו להשתמשן על גב זיתיו, ונמלך לשמשן על גב ענביו, או שטבל לתרומה ונמלך שיהיו לקודש: ומחבורה לחבורה בהטבילן לאכול פסחו בחבורה זו ונמלך לאכול פסח בחבורה אחרת, וכגון שחבורה השניי' מקפדת יותר אטהרה מחבורה ראשונה [עי' ספ"ב דחגיגה. ונראה לי דכולהו לא זו אף זו, לא מבעיי' מגב לגב, דודאי טבילה שא"צ היא, רק מדדמי להיסח הדעת, כנתחלפו לו בגדי שבת בבגדי חול [כחגיגה ד"כ ע"ב], אלא אפי' תרומה דודאי אינה טהורה כקודש, דהרי אין בה רביעי לטומאה [כפסחים ל"ח ב']. ולא מבעיי' תרומה וקודש, דלא תקנו בה רבנן טבילה בחד גברא, אלא אפי' חבורות דסוף פ"ב דחגיגה, דמד"ס צריך טבילה, אפ"ה מותר לטבול ביו"ט]. דבכל אלו מחמרין לחזור ולטבול, וכיון שרק חומרא בעלמא היא, לא מחזי כמתקן ומותר להטבילן ביו"ט: בית שמאי אומרים מביאין שלמים שלמי חגיגה שחייב כל אחד להביא ביו"ט. ופלוגתיי' מוזכר כבר [חגיגה פ"ב מ"ג]: ואין סומכין עליהן דהסומך צריך להניח ידיו בכל כחו על ראש הקרבן והרי אסור להשתמש בבע"ח מד"ס. ולהכי סומך עליו מעיו"ט: אבל לא עולות אפי' עולת ראיי' שזמנה ביו"ט, עכ"פ כתיב לכם ולא לגבוה. חוץ מעולת צבור שזמנן קבוע: וסומכין עליהם ביו"ט, דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה. ומלת לכם דרשו לכם ולא לכלבים. מיהו נדרים ונדבות, לכ"ע אסור להקריבן ביו"ט: בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו נ"ל דלרבותא דב"ה נקט רגליו, דמכ"ש פניו וידיו, דאיכא תרתי קשוט ובריאות [כשבת ד"נ ע"ב וק"ח], והו"ל צורך הגוף טפי. ומצוה טפי, מכ"ש דשרי ביו"ט: אלא אם כן ראויין לשתיה ושותה מהן דסבירא לי' דלא שרי ביו"ט רק אוכל נפש: ובית הלל מתירין דמתוך שהותר הבערה לצורך הותר נמי שלא לצורך. אבל כל גופו אסור, שאינו ראוי רק למפונקים, והרי כתיב אשר יאכל לכל נפש, דצריך שיהיו שוה לכל נפש. ואפילו הוחמו מערב יום טוב אסור אטו הוחמו ביום טוב [תקי"א]. ולענין טבילת הנשים במקוה חמה ביו"ט, עי' שבת פ"ג סי' ל"ג]: עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה דמתוך שהותר וכו' כב"ה לעיל. מיהו כשאין הקור גדול, אז רק ע"י עכום שרי להסיק [מג"א שם]: אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אם לא לקח חמין טמונים מעיו"ט לעירוב תבשילין. דס"ל כל מלאכה שרוצה לעשות מיו"ט לשבת, צריך שיעשה קצת ממנה מעיו"ט לעירוב תבשילין. ולא קיימא לן כן: ואין זוקפין את המנורה ביום טוב מנורה של חוליות שנתפרקו זה מזה, אין מחזירין אותן. וקיי"ל דאין בנין וסתירה בכלים, ובלבד שלא יתקע בחוזק [שי"ד ותקי"ד]: ואין אופין פתין גריצין פת עבה, מדצריך לישה מרובה ויטריח ביו"ט יותר מדאי: אלא רקיקין עוגות דקות. כל פעם כפי צרכו: וחורי חררות גדולות מאד, אפ"ה לא חיישינן שיאפה יותר מצרכו. והכי קיי"ל [תק"ו]: מכבדין בין המטות [זאפאס]. שהיה דרכן להסב עליהן בשעת אכילה. וקמ"ל דמקום מועט כזה אפילו אינו מרוצף לא חיישינן לאשויי גומות. ונוהגין לאסור אפילו במרוצף, רק לכבד בדבר רך [כבירסטע] או כנף אווז שרי [של"ז]: ומניחין את המוגמר ביום טוב להניח בשמים על גחלים. וקיי"ל דאסור, דריח אינו נצרך רק למפונקים כלעיל סי' כ"ב. ומכ"ש דאסור להניחן בבגד כדי שיריח הבגד, או לשפוך מים מריחין על בגד שמריח כבר, דאפילו להוסיף ריח בכלי אסור [תקי"א]. [ונ"ל דמלת "ביו"ט" קאי גם ארישא, דרק ביו"ט ולא בשבת שרי לר"ג, ולא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת [כיבמות קי"ט א']. דהרי החמירו בשבות שבת משבות יו"ט [כביצה כ"א ב'], והרי גם הכא אם יעשה גומא רק שבות הוא דהרי א"צ לגומא, ופסיק רישא לא הוה. רק משום דסיפא איירי בפסח, נקט בסוף ב' בבי קמאי ביו"ט]: ועושין גדי מקולס הוא כובע מלחמה. ור"ל צלוי שלם ובני מעיו תלויין בשפוד כרוכים ממעל לראשו כמו [העלם] שלובשין במלחמה: בלילי פסחים זכר לפסח. ואף אי נימא דרבן גמליאל הוא ר"ג הזקן נכדו של הלל, שהיה חי בזמן שביהמק"ק, אפ"ה היה שייך דין זה שיאמר לבני ח"ל. ולפעד"נ מדהוזכר עם ראב"ע והרי הוא נמנה עמו בנשיאות, וזה היה בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן: וחכמים אוסרין דמחזי כאוכל פסח בחוץ. והכי קיי"ל [ת?ט"ו]: פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה לר"ה, ואפילו בשבת. וקיי"ל דבין לשמירה או לנוי אסור [ש"ה]. וי"א דביו"ט נמי מצווה על שביתת בהמתו, וי"ח [שם]: ומקרדין כמו מגרדין, [שטריגלין] בל"א: את הבהמה ביום טוב במגרדה ששניה דקות, אע"ג שעושין חבורה, לא ניחא ליה ושרי: ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם וקיי"ל דאסור, דמחזי כעובדין דחול ודוקא ברחיים, אבל במדוכה וע"י שנוי שרי כשאר תבלין [תק"ד]: אבל מקרצפין במסרק של עץ ששניו גסות ואינו חובל: אף לא מקרצפין הא דנקטו רבנן אין מקרדין, ולא הול"ל רק אף אין מקרצפין. נ"ל דאתו לאשמעינן טעם האיסור, דגזרינן קרצוף אטו קירוד. אמנם סרוק שבזמנינו דמשיר השער המסובך והמטונף, הו"ל פ"ר דניחא ליה ואסור [תקכ"ג]: הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים נקט לה הכא איידי דאיירי לעיל ברחיים של פלפלין. וקמ"ל דכשניטל אחד מהן, מק"ט עדיין, מדאינו שבור הכלי עדיין: משום כלי קבול הוא הארגז התחתון שעשוי לקבל התבלין הטחונים: ומשום כלי מתכות הוא העליון שנותנין לתוכו התבלין לטחון ומנוקב בתחתיתו. ואע"ג דמסתמא יש לו גם בית קבול, קמ"ל דטמא גם משום כ"מ ונעשה אבי אבות כשנטמא ממת. מיהו י"ל דאילו היתה של עץ הרי מדמנוקבת בשוליה הוה דינה כפשוטי כלי עץ שאמקט"ו [ועיין פ"ב דכלים]. וכן משמע מרש"י. ואי"ל עכ"פ האיך יטמא העליון משום כ"מ, הרי הו"ל ככ"מ המשמש את העץ שאין דינו ככ"מ [ככלים פי"א מ"ב]. י"ל הכא שאני שהמתכות גם הוא עושה פעולה שלימה בפ"ע, ולא מחשב כהטפל לכלי עץ שמחובר בו: ומשום כלי כברה הוא האמצעי שמתכבר בו הנטחן: עגלה של קטן [שטענדער] עם אופנים, כמו שעושין גם בזמנינו לקטן שיתלמד ליליך, שכשהקטן נשען בו, העגלה מתגלגלת והולכת מעצמה לפניו. ונקט לה הכא דרך אגב להשמיעינו דלר' יודא מתר לגררה בשבת ויו"ט: טמאה מדרס אם הקטן זב נעשית מדרס, מדנשען עליו, ומיוחדת להשענתו: ונטלת בשבת דתורת כלי עליה: ואינה נגררת ביו"ט וכ"ש בשבת: אלא על גבי כלים על גבי בגדים. דאל"כ אסור דעושה חריץ, דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור. והרי החופר בבית הו"ל תולדה דבונה ובשדה תולדה דחורש: מפני שהיא כובשת שמפני שמתגלגלים האופנים, להכי אינם חופרים רק מעיק ומנמיך וכובש הקרקע, ואינו מזיז עפר ממקומה. וקיימא לן דדבר שאין מתכוון וליכא פסיק רישא, שרי:

מלכת שלמה יום טוב שחל כו'. ביד ר"פ ששי דהלכות יו"ט וסי' ה' י' ובטור א"ח סי' תקכ"ז: ועושה תבשיל מעי"ט. וי"מ דוקא תנן מעי"ט ולא יום או יומים קודם. וק"ק לע"ד דמשמע קצת מלשון המשנה דקתני ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת שצריך לכתחלה לבשלו מעי"ט לשם כבוד שבת ואז מותר לו להוסיף בי"ט לכבוד שבת דאי לא תימא הכי הל"ל ומניח מעט תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת או ליתני הכי ושומר מעט תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת וכי תימא אה"נ דבעי לבשלו מעי"ט לשם שבת ליתא דהא לא קיימא לן הכי לכן נלע"ד דמש"ה קתני מתני' בהאי לישנא לאשמועי' שאפי' שאינו רוצה לבשל כלל מעי"ט לצורך י"ט אלא בי"ט עצמו הוא מבשל לצורך י"ט מ"מ צריך הוא לבשל תבשיל כל דהו מעי"ט לצורך שבת אבל אה"נ שאם הוא מבשל מעי"ט לצורך י"ט שלוקח ממנו מעט ועושה בו ערובי תבשילין וסומך עליו לשבת: ובגמ' בלשון שני אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא דמידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם ודייסא נמי לא דדייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא הני טפשאי בבלאי דאכלי נהמא בנהמא: והאי תבשיל דבעינן אסמוכה בגמ' אקרא דכתי' זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' רש"י ז"ל אין זכירה אלא בדבר המשתכח זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' כשבא י"ט בע"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכור וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ"ל רש"י ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' דזכרהו מ"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת עד כאן. ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ה"ל למיכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר מכאן א"ר אליעזר אין אופין אלא על האפוי בחמישי בשבת ואין מבשלין אלא על המבושל בחמישי בשבת מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה: ובגמ' בעי מאי טעמא תיקנו עירוב דהא ודאי קראי לאו בעירוב משתעו ואסמכתא בעלמא נינהו ומשני רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ולא יכלה את הכל ליום טוב ורב אשי אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יום טוב כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת קל וחומר דמי"ט לחול לגמרי לא: וכתב הרא"ש ז"ל ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב יום טוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב עי"ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ע"כ: אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובגמ' בברייתא תניא ובלבד שלא יערים לאחר שבשל לצורך י"ט ואם הערים אסור לאכול דאחמור רבנן בהא מלתא שלא לעקור תורת עירוב ול"ד להערמה דרב אדא בר אהבה דמלת גרמא גרמא דאין עיבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דילמא חס שלא יסריח הבשר ומימנע ולא שחיט רש"י ז"ל: בש"א שני תבשילין. גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא א"ר שמעון בן אלעזר מודים ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובה"א שני תבשילין פי' דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין זו היא גרסת תוס' ז"ל ומסיים ר' שמעון בן אלעזר ושוין שאם פרפר ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין דלחודי' קאי: ומודים בדג וביצה שעליו. נ"א ושוין בדג וביצה שעליו: אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבשל מעי"ט כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל. אבל הה"נ אם נאבד מע"ש קודם שבשל לצרכי שבת כדפי' רש"י ז"ל: סומך עליו לבשל בשבילו ופי' ר"ע ז"ל אבל מתחלתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. אמר המלקט מסקנא בגמ' בין בתחלה בין בסוף בעי שיעור ומאי כל שהוא דאית ביה כזית וכן כתבו הגהות מיימוניות דוק וכן פסק בטור א"ח שם סי' תקכ"ז דבין בתחלה בין בסוף שיעורו בכזית וכן שם בשלחן ערוך סעיף ג':