יכין אלו הן הגוליןהקדמת פ"ב ג' מיני שוגג הן. א) שוגג גמור שאין שם פשיעה אבל היה יכול לזהר, כגון משלשל בחבית להורידה או יורד בסולם ונפל החבית או האדם והרגו, חייב גלות ; וכן בהיה אבן בחיקו וידע בו, ושכח ונפל האבן והמית, בכל כה"ג היה יכול לזהר וחייב גלות, ולפיכך לא חייבה התורה גלות רק להורג דרך הורדה דכל מוריד עיניו למטה והיה יכול ליזהר: ב) שוגג שקרוב לאונס, כגון שזרק אבן, והוציא הלה ראשו מחלון וקבלה, או שאירע שאר אונס דלא הו"ל למרמי אנפשיה, וכן כל רציחה שאירע בדרך עלייה, כגון שרצה להעלות חבית או היה עולה בסולם, ונפלו והמיתו, פטור מגלות: ג) שוגג שקרוב למזיד, כגון שפשע, שהיה הולך בחשיכה וסכין בידו, ותקעו בלב חבירו, או שדחפו בגופו והמיתו, אינו נקלט בגלות, וכל מקום שימצאנו גואל הדם רשאי להרגו. מיהו גם שוגג גמור, דוקא במת תחת ידו מיד, אבל בהכהו מכת מות, אפילו שחט בו רוב שנים, או שמת מכח כחו פטור מגלות [כ"ז מרמב"ם פ"ו מרוצח]: לערי מקלט: היה מעגל במעגילה אבן עגול וחלוק, שמגלגלין אותו על טוח הטיט שבגג להשוות הסדקים: היה משלשל בחבית מלמעלה למטה: הרי זה גולה וצריכא כולהו. דלא תימא דוקא במעגילה חייב מדלא נזהר יפה, להכי קמ"ל אפילו חבית, דוודאי נזהר שלא תשבר, אפ"ה חייב. וקמ"ל תו עולה בסולם, אף דבהא וודאי נזהר היה שלא יפול ותשבר מפרקתו, אפ"ה בנפל חייב גלות. [ונ"ל דמשו"ה לא נקט נמי הכא בהיה קשור החבית בחבל, כבסיפא. דלפי דברינו בכה"ג לא הוה קמ"ל רבותא כל כך בבבא דחבית, דאף דיכול ליזהר ליקח חבל עב וחזק. עכ"פ בשעת נתיקת החבל אין בידו להיות נזהר בו שלא יתנתק. משא"כ במוריד החבית בידיו, אפשר שיהיה נזהר שלא ישמט מבין ידיו]: אבל אם היה מושך במעגילה ממטה למעלה דדוקא בהמיתו בהורדה חייב, דכתיב ויפל עליו: זה הכלל לאתוייה ירידה שאפילו היא לצורך עלייה, כמבקע עצים, שמשפיל תחילה הקרדום לאחוריו, כדי להרימה אח"כ יפה, אם המית בדרך ירידה שם חייב. וכשהמית בהעלאה שלפניו, אף שהיא צורך ירידה פטור: ושלא בדרך ירידתו נ"ל דמשו"ה לא נקט בקיצור, בדרך עלייה אינו גולה. דקמ"ל דאפילו העלה כדי להוריד עי"ז לאחוריו, וכלעיל, אפ"ה כיון שלא היה בדרך ירידתו פטור. א"נ קמ"ל אף שלא היה דרך עלייה וכגון שהוליך סכין בידו ונתקע בלב חבירו, אינו גולה, דזו פשיעה היא ואינו נקלט מדלא הוה דרך ירידה: אינו גולה שנאמר ויפל עליו. וטעם הכתוב, דבדרך ירידה מצוי להזיק, מדדרך כל דבר ליפול למטה, ונמצא עלול להזיק, וגם האדם המוריד הדבר, עיניו למטה, ויכול לזהר יפה, ולכן יענש בגלות. משא"כ דרך עלייה ב' לטיבותא, שאינו מצוי כל כך שיקרה ההפך מרצונו, וגם אין עיניו במה שלאחריו למטה, ולהכי הו"ל קצת אנוס, ומה"ט כל שאין בו עלייה וירידה, כפלוגתא דרבי ורבנן לקמן במשנה, אזלינן בתר אומדנא דנהוי שוגג או אונס או פשיעה וכדדרשינן מקרא: נשמט הברזל מקתו מהיד של קרדום: רבי אומר אינו גולה דלר' מדכתיב ונשל הברזל מהעץ, ולא כתיב מעצו, ש"מ דהאי ונשל פעל יוצא הוא, כמו ונשל ה' אלהיך את הגוים [דברים ז'], דהו"ל ונשל כמו ונישל בפיעל דהוא וודאי יוצא. ור"ל שהברזל שבקרדום השיל בקעת מעץ המתבקע, והבקעת קפץ והמית. ולרבנן, עכ"פ המשך המקרא הכא לא משמע שיהיה פועל יוצא. דמדלא כתיב ונשל הברזל את העץ, רק כתיב מן העץ, ש"מ דהכא פעל עומד הוא, וה"ק קרא, הברזל עצמו נשל ונשמט מהעץ. [וזהו לפע"ד כוונת הש"ס דלרבי יש אם למסורת, ר"ל דדרשינן המלה כמו שכתוב בתורה בכל דוכתא במשמעות פעול יוצא. ולא אזלינן בתר המשך המקרא. ולרבנן יש אם למקרא, ר"ל אף שלא נמסר לנו המלה כן, אפ"ה דרשינן לה כפי הנאות לנו להמשך המקרא. אב"י עי' קצת דמיון לדברי ע"ר שליט"א בפסחים [פ"ו ב'] רש"י ד"ה יכול]: מן העץ המתבקע שניתז בקעת מהעץ המתבקע והרג: וחכמים אומרים אינו גולה דכח כחו הוא: הרי זה גולה אע"ג דכל זורק אבן מחצירו לרשות הרבים הו"ל עלייה לצורך ירידה ובכה"ג אמרינן דפטור כסי' ו', הכא מיירי שהמית בשעת ירידת האבן, ימיירי נמי שזרק האבן ביום לאשפה שבר"ה, ואין רגילין בני אדם לפנות שם ביום רק בלילה, ולפעמים גם ביום. דבכה"ג לאו פושע ולאו אנוס הוא. אבל ברגילין לפנות שם גם ביום, פושע וקרוב למזיד הוא. ובאין רגילין לפנות שם ביום כלל, אנוס הוא. ובשניהן אינו גולה, דרק בשוגג גולה: ר' אליעזר בן יעקב אומר אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלז את ראשו וקבלה הרי זה פטור דכתיב ומצא רעהו, ולא בממציא עצמו: מה היער רשות לניזק למזיק ליכנס לשם ר"ל אף שיש רשות גם למזיק ליכנס שם, אפ"ה חייב. מיהו ביש רשות רק לניזק ליכנס שם, אינו גולה, דקרוב למזיד הוא: אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות דלא מצינו חטיבת עצים שיש בה מצוה מצד עצמה: יצא האב המכה את בנו שהכהו שילמוד תורה או אומנות: והרב הרודה את תלמידו שהכהו שישגיח על למודו. [ונ"ל דנקט באב מכה, וברב רודה. דרודה הוא לשון ממשלה. כמו הרודים בעם העושים במלאכה [מ"א ה'], ובל"א [אנטרייבען]. ור"ל אע"פ שהרב המכה כוונתו שישמע לדבריו, לא אמרינן לטובת עצמו עשה. ובאב נקט לשון הכאה, דקמ"ל אפילו לא הכהו בשעת למודו, רק כדי שישמע מה שילמדנו אחר, אפ"ה פטור]: ושליח בית דין לרמב"ם ר"ל שהכהו שיציית דינא. ולראב"ד מיירי שהכה לחייב מלקות, והכהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד. [והא דתני לקמן [פ"ד מי"ד] דבהוסיף לו א' ומת. גולה. י"ל דהתם מיירי בטעה במניינו]: האב גולה על ידי הבן אפילו נתכוון להכותו לאומנות, אבל כבר ידע הבן אומנות אחר כדי חיותו, וכ"ש בהרגו בשוגג כפשוטו: הכל גולין על ידי ישראל אפילו עבד כנעני, או כותי. אבל עכו"ם אינו גולה: וישראל גולין על ידיהן כשהרגן בשוגג: חוץ מעל ידי גר תושב דבהרג ישראל לגר תושב בשוגג, אינו גולה: אלא על ידי גר תושב אבל בהרג לישראל אפילו בשוגג חייב מיתה [עי' כ"מ פ"ה מרוצח], דאדם מועד לעולם, והיה לו לזהר, ולהכי תלינן דבאיבה עשה. דגרע משונא דפליגי בה לקמן, דהכא שאני מדאינו בן ברית, כ"ע מודים דבשנאה עשה: הסומא אינו גולה דכתיב בלא ראות, משמע שיכול לראות. וטעם הכתוב, מדאנוס הוא: ר' מאיר אומר גולה מדיש מיעוט אחר מיעוט, מדכתיב נמי בלי דעת, דמשמע שיכול לידע, והו"ל מיעוט אחר מיעוט, לרבות סומא. [נ"ל דר"ל דגם סומא אינו פטור רק באינו יכול לידע כלל. וכן נ"ל כוונת מיעוט אחר מיעוט לרבות בכל דוכתא. ר"ל דהמיעוט הב' ממעט באותן שנכללו בהמיעוט הראשון, ורק מיעוטא דמיעוטא נתמעט ודו"ק ובזה נמי יתורץ קושיא תוס' יומא [ד"ס ע"א] ד"ה תרי. עי' שם]: השונא שלא דיבר עמו ג' ימים בשנאה [כסנהדרין פ"ג מ"ה], והרגו בשוגג: רבי יוסי בר יהודה אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ואף שלא התרו בו, ס"ל דא"צ התראה רק לידע שהוא מזיד, והכא רגלים לדבר שהזיד, והרי סוקלין ושורפין אחזקות [כקדושין ד"פ ע"א]: הרי זה גולה וקיי"ל דכל שונא, ואפילו מסתבר דלדעת עשה לא גולה ולא נהרג, דאין כל החזקות שוות: את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען וגו' דאע"ג דעבר הירדן היה רק חלק החמישי מא"י, אפ"ה היה להם ג' ערי מקלט כמו בא"י, משום דבגלעד נפישי רוצחים, שהיו מרי נפש. עד שיהיו ששתן קולטות כאחד ואף דמה דהוה הוה [ועי' תוס' סנהדרין דט"ו ב' ד"ה שור]. והכא ליכא לתרוצי כמ"ש תוס' [סנהדרין דנ"א ב'] בשם ר"ח כהן, שכתב דאילה"ק הלכתא למשיחא רק בשא"א להך דינא רק בשיעשה איסור, הכא א"א לומר כן דהרי ה"נ עשה איסור. וכ"ש בקושית מה דהוה הוה, דאז לא נקט ליה כלל רק היכא דבעי למסבר קראי [כיומא ד"ה ע"ב]. ונ"ל דאף דכבר שמעינן מצוה שבא לידו אל יחמיצנה מדכתיב ושמרתם מצותי [כיומא דל"ג א'], עכ"פ סד"א דהיינו רק באפשר לקיימה. ומה"ט נמי המתחיל במצוה א"ל גמור [כירושלמי ספ"ק דר"ה]. להכי קמ"ל הכא דאע"ג דהפרשת כל הו' ערים מצוה א' היו, ומשרע"ה לא היה בידו לגמור כל המצוה, ואפ"ה הפריש מה שהיה יכול. ואף שלא קלטו עדיין]. מיהו גם שאר מ"ב ערי הלוים קלטו. רק שאלו הוה קלטו בין נכנס לדעת או שלא לדעת. אבל שאר מ"ב ערי לוים רק בנכנס לדעת קלטו, ואם לאו, פטור הגואל הדם כשהרגו שם: ומכוונות להן דרכים מזו לזו שהיו עושים דרכים מיושרים בלי עיקול וסיבוב מכל עיר לערי מקלט, ומסירין משם כל מכשל וכל תקלה וכל תל וכל גי, ועל כל נהר עשו גשר, כדי שלא יתעכב הבורח: תכין לך הדרך דבכל פרשת דרכים המפוצל, תוקעין עץ בהדרך שלעיר מקלט וכותבין עליו מלת מקלט: ומוסרין להן שני תלמידי חכמים להגולה שילווהו כשפסקו דינו לגלות: וידברו אליו שיפייסו לגואל הדם כשיפגשנו, שלא יהרגנו: ר' מאיר אומר אף הוא מדבר על ידי עצמו וא"צ ת"ח, שבעצמו יוכל להתנצל, ואינו נראה כמקטין חטאו. ולרבנן פיוס אחרים מועיל טפי. ואפשר דלר' מאיר צריך הוא לפייס גואל הדם, לומר שגיתי, מדכתיב וזה דבר הרוצח. אבל מודה ששולחין עמו ב' שיפייסוהו גם הם. והא דלא שלחו עמו, שאר גבורים שיצילוהו. י"ל דחששו שמא יקח גואל הדם רבים עמו שחזקים יותר מהמצילים: בתחלה בתחלת משפט כל רוצח: ואחד המרובה בבגדים לאחר שנגנז שמן המשחה ע"י יאשיה [כיומא דנ"ב ב'], התחנך הכוה"ג בלבישת ח' בגדים [כפ"ז דיומא], ואז לא נקרא כהן משוח, רק מרובה בגדים: ואחד שעבר ממשיחתו שכשנולד מום עובר בכוה"ג או שנטמא כוה"ג או הוחלה, אז מינו אחר תחתיו. וכשחזר ראשון ונתרפא, חוזר ראשון לעבודתו, והשני נקרא משוח שעבר: לפיכך אמותיהן של כהנים של כל הכהנים הנ"ל [ולא זנום אבותיהן. דמסתמא היה הבן ממלא מקום אבותיו [כרמב"ם פ"ד מכלי מקדש]. וגם הוא עצמו לא יפרנסו, דזהו נגד כבודו דמחזי כמתירא מפניו. גם מחזיק החשד שעל שלא התפלל, או שלא היה ראוי שתקובל תפלתו לכך נהרג זה. אבל באמהות י"ל אהבתם קלקלה השורה. ולכן נמי אמהות ולא אבות, דנשים רכי לבב טפי [מגילה י"ד ב']. ועוד דא"כ כל עני יברח לשם כדי שיפרנסו הכוה"ג וד"ק]: מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו ואפשר שתקובל תפלתן, מדפשעו שלא התפללו שלא יארע בימיהן כך. דאל"כ קללת חנם אל תבוא כתיב: משנגמר דינו של החייב לגלות: הרי זה אינו גולה דהרי אפילו כבר גלה, יוצא במיתת כוה"ג. א"כ העומד לגלות, דכגלה דמי [כמנחות דק"ב ב'] ומיתת כה"ג כבר כפרה עליו, אינו דין שנפטר [ודו"ק]: חוזר במיתתו של שני אף שלא הרג זה בימיו [עי' סי' מ"א]. עכ"פ פשע, שהיה לו להתפלל שיצא דינו לזכות: נגמר דינו בלא כהן גדול שהיה כה"ג מת כשנגמר דינו: וכהן גדול שהרג דבתרווייהו מיירי שלא היה כה"ג אחר שם כשננמר דינו: אינו יוצא משם לעולם דביצא במזיד מותר להרגו. וביצא בשוגג חוזר וגולה וההורגו נהרג. [כן משמע בש"ס דקאמר לא יהא יציאתו חמור מרציחתו מה רציחתו בשוגג, גולה, ה"נ יציאתו בשוגג, גולה. וודאי כוונת הש"ס שדינו שחוזר וגולה. ולכן לא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [פ"ה מרוצח הי"א], שכ' שההורגו גולה. וצ"ע]: ואינו יוצא כל מי שגלה: לא לעדות מצוה ר"ל לעדות החודש. וה"ה לעלות לרגל, או לשום מצוה בעולם, ואפילו להציל נפשות: ולא לעדות ממון נקט הנך אף דכ"ש הן מנפשות. משום דבעי למנקט כולהו גוונא שאפשר: שם תהא מיתתו אפילו אמרו הרופאים שהאויר שם מסוכן לו: שם תהא קבורתו דבמת כשכבר נגמר דינו מוליכין עצמותיו לשם ואין לקוברן אצל אבותיו עד אחר שימות כוה"ג: כך תחומה קולט אלפים אמה סביב: רוצח שיצא חוץ לתחום דוקא במזיד: רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם דאע"ג דאמרינן לעיל דב' ת"ח שילווהו יזהירוהו שלא לכרגו. היינו בדרך שנס לשם. אבל הכא שעבר על המצוה ויצא, פושע הוא: ורשות ביד כל אדם ר"ל מצוה קטנה דכל כה"ג לגבי מצוה ממש רשות קרי לה [ביצה דל"ז א']: וכל אדם אין חייבין עליו מכל מקום לאו שפיר עביד ההורגו [כך נ"ל. וא"צ להגהות רבינו מהרש"ל, דמדקשיא ליה דהיינו רשות, להכי גרס חייבין עליו]: הכל הולך אחר הנוף ה"ק אף אחר הנוף, דבין שהיה רק הענף או רק הגזע תוך התחום, כשהגיע אצלו מבחוץ, נקלט ואסור להרגו: הרג באותה העיר שחזר הגולה והרג בעיר מקלטו בשוגג: ובן לוי שהוא מתישבי העיר, והרג שם: גולה מעיר לעיר מדרשאי לצאת מהעיר שלא גלה לכם: כיוצא בו אי גרסינן לה קאי אסוף משנה ה' דדרש מזה דבר הרוצח דצריך הרוצח לדבר, ה"נ הכא: וזה דבר הרוצח דסגי בדיבורו שיאמר שהרג: מעלים היו שכר ללוים במ"ב ערי הלוים. אבל בו' ערי מקלט א"צ ליתן שכר לבעל הבית: וחוזר לשררה שהיה בה כשחוזר במיתת כוה"ג: רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה והלכה כר"י:

מלכת שלמה ס"א פרק י"ג וקאי אסנהדרין: משלשל בחבית וכו' ועיין בתוס' דבגמרא בפירקין דף ט' ע"ב וברש"י ז"ל אשר שם: היה מעגל במעגילה פי' כמנהג ארץ ישראל שלוקחין אבן גדולה ומוליכין אותה על הגג הנה והנה כדי להחליק את הגג שלא ירדו הגשמים לבית ופעמים דוחפים אותה לפניו ופעמים מושכין אותה אליו הר"ר יהוסף ז"ל: היה מושך במעגילה תוס' פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) ופי' רש"י ז"ל ובדחיפתו קורהו מעגל ובמשיכתו קורהו מושך ומעגילה חתיכת עץ עבה וחלקה ובה בית יד ודוחפה לצד השפוע וחוזר ומושכה אליו וחוזר והטיט מתמרח ומחליק: היה עולה בסולם ובספר הפרפראות פרשת שופטים ושלשת ב' במסורת דין ושלשת תרד מאד רמז למה שאמרו דרך ירידה גולה דרך עלייה אינה גולה וזהו תרד שהרגו דרך' ירידה אז ושלשה שילך לערי מקלט ע"כ: זה הכלל כל שבדרך הורדתו גולה ושלא בדרך הורדתו אינה גולה כצ"ל. וכך הגיה הרי"א ז"ל. כל לאתויי אפילו ירידה שהיא לצורך עליה אינו גולה דמרבינן ליה מקרא דכתיב או השליך עליו לפטורא לדעת הרמב"ם ז"ל כיצד היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחת רגליו ונפלה והמיתה פטור מן הגלות שעסיקתו לעלות חשבינן לה דרך עליה והשליכה שנפלה מפני שהיה דוחקה הוי ירידה שהיא לצורך עלי' ופטור עליה אבל רש"י ז"ל מפרש דמרבינן לה לחיובא וגולה והרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות רוצח השמיט בבא דהיה מושך במעגילה וכתב הכסף משנה דלא ידע למה ומ"מ נלמד הוא משאר דינים ע"כ וז"ל הרמב"ם ז"ל מי שהיה דולה את החבית להעלות לגג ונפסק החבל ונפלה על חברו או שהיה עולה בסולם ונפל על חברו והרגו פטור מן הגלות שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו היה יורד בסולם ונפל על חברו היה מעגל במעגילה ונפלה על חברו גולה שנאמר ויפל עליו וימת שיפול דרך נפילה שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה והואיל ולא זרז עצמו ותקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובערוך בערך מת בפ' אלו נערות בגמרא הבא על בתו אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה פי' דרך עליה לא ניתנה שגגתה לכפרה שפטור מגלות דלא סגי ליה מיתות קלות היכא דהרגו דרך ירידה דניתנה שגגתה לכפרה וחייב גלות גלות מכפרת עליו ע"כ: נשמט ברזל מקתו בערוך הביאו בערך קנת נשמט ברזל מקנתו והרג וכו': מן העץ המתבקע רבי אומר גולה דס"ל ונשל הברזל מן העץ זהו עץ המתבקע לא ענו שהוא תקוע בו שהרי לא אמר קרא ונשל הברזל מעצו ועוד נאמר עץ למעלה לכרות העץ ונאמר עץ למטה הברזל מן העץ מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע והוי ונשל לרבי כמו ונישל פי' והשיל מן העץ המתבקע ורבנן סברי ונשל קרינן שהברזל עצמו נשל מעל עצו. ומ"מ לשון הגמרא על מימרת רב פפא דחוק קצת. וגרסינן בפירקין ובס"פ כיצד הרגל נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' לענין גלות פטור דכתיב אשר לא צדה ופי' רש"י ז"ל בלשון שני פטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצוד ולזרוק אצלו ינוס פרט לזה שצד ע"כ והקשו שם תוס' ותימא דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט ברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי ואמאי חייב והא הוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' שנתכוין לבקע עצים שלפניו והלך למרחוק ע"כ. וביד פ' ששי דהלכות רוצח ושמירת נפש סימן י"ב י"ג ט"ו. ושם כתב הכסף משנה דנראה שרבינו ז"ל מפרש מן העץ המתבקע אנשמט ברזל דרישא קאי ודלא כרש"י ז"ל שפירש מן העץ המתבקע יצא קיסם וניתז למרחוק והרג ע"כ: