יכין
ידיעות הטומאה ר"ל טומאת מקדש וקדשיו. ומשום דאינו חייב קרבן בטומאת מקדש וקדשיו, רק בידע מתחלה [כפ"א סי' י"ב], משא"כ בכל התורה כולה, להכי קרי ליה ידיעות: שתים שהן ארבע לעיל [בפ"א] פירש דיני ידיעות. והשתא מפרש היכא משכחת לה שהן ד'. ונקט כל תולדה גבי אב דידה: נטמא וידע שנגע בשרץ, אף שלא ידע שעי"ז נטמא. וידע ג"כ שזה קודש: וזכור את הקדש ר"ל ואח"כ נעלם ממנו שנגע בטומאה. אבל ידע שפיר שזה קודש ואכלו. הרי אב א'. או נעלם וכו': וזכור את הטומאה הרי תולדתו. או נעלמו וכו': ומשאכל ידע זה אינו ממנין הידיעות, רק נכלל בב' בבי דרישא, דקמ"ל דאף דבשעת אכילת הקודש או בשעת כניסתו למקדש, נעלם ממנו תרתי, ר"ל שנטמא, ושזה קודש, רק אח"כ נודע לו: הרי זה בעולה ויורד ר"ל חייב קרבן עולה ויורד [עי' פ"א סי' ט"ו]: וזכור את המקדש ר"ל שאח"כ נעלם ממנו שנגע בטומאה אבל ידע שפיר שזה מקדש, ונכנס. הרי אב ב'. או נעלם וכו': ואחד הנכנס לתוספת העזרה מה שהוסיפו אח"כ בימי יהושפט שהוסיף קדושה על הר הבית [כפסחים צ"ב א']: שאין מוסיפין על העיר ר"ל על ירושלים: אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ר"ל צריך שיתרצו הכל, ואז נתקדשה כהראשונה. [ואילה"ק א"כ האיך קידש נחמיה חומות ירושלים בב' תודות, הרי לא היה שם מלך ואורים ותומים [כיומא כ"א ב']. י"ל לזכר בעלמא עביד, דבאמת לא היה צריך לזה, דקדושה ראשונה של ירושלים ובה"מ שקידשה שלמה קידשה גם לעתיד לבוא [כערכין דל"ב ב']. ורק קדושת א"י לעניין תרומת ומעשרות לא קדשה לע"ל רק מה שחזר וקידש עזרא [רמב"ם פ"ו מבית הבחירה הט"ז]: ובשתי תודות מקריבין ב' תודות, והרי יש בכל א' מ' חלות, דהיינו ג' מיני מצה ומין א' חמץ, ובכל מין יש י' חלות, ותורמין ד' חלות מד' המינין, ולוקחין הב' לחמי חמץ שתרמו מב' התודות, ונושאין אותן זו אחר זו בהיקף כל הגבול שהוסיפו. מיהו כל זה כשרצו להוסיף על ירושלים, אבל כשרצו להוסיף על העזרה, מקריבין מנחה, ומשירי המנחה עושין ב' חלות ומקיפין בהן כל הגבול שהוסיפו ואוכלין א' ושורפין א' וכדמסיק בהוספה שעל ירושלים: ובשיר שהלויים מלווין הב' לחמין בכנורות ובצלצלים ונבלים. ?א) ומשוררים אצל כל פנה ופנה ואצל כל בניין גדול שיר חנוכת הבית [תהלים ל']. ואח"כ משוררים שיר של פגעים [תהלים צ"א] עד שמת מעונך ואח"כ מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו (תהילים ג׳:א׳): ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם נראה לי דר"ל וב' לחמי תודות הלכו אחר המשוררים. אבל הסנהדרין הלכו אחר ב' התודות: וכל ישראל אחריהם אחרי הסנהדרין, וכך הלכו עד שהגיעו לסוף קצה הגבול שקדשוהו השתא: הפנימית נאכלת שם בקצה הגבול אוכלים הלחם שהיה מהלכת סמוך לב"ד, שהיא פנימית בין לחם החיצון לב"ד: והחיצונה נשרפת ר"ל הלחם שהלך ראשון נשרף שם בקצה הגבול. ומצות נביאים היא זו שזו נאכלת וזו נשרפת: הנכנס לשם בטומאת הגוף: נטמא בעזרה ר"ל מי שאפילו נטמא בעזרה. וכ"ש בנכנס לשם בטומאה, ובעזרה קמיירי. מיהו בירושלים נמי מצורע שנכנס לשם כשנקדש חייב מלקות [עי' רמב"ם פ"ג ממקדש ה"ח] משא"כ בשאר עיירות לא לקי: ונעלמה ממנו טומאה שחזר ושכח שנטמא: וזכור את המקדש או נעלם וכו': והשתחוה שבשעה ששכח שנטמא או בשעה ששכח שהוא במקדש כרע כלפי פנים אף שלא שהה שיעור השתחווייה: או ששהה בכדי השתחואה ואפילו ג"כ השתחווה כלפי חוץ, צריך שישהה כדי השתחווייה, דהיינו בכדי שיוכל לקרוא פסוק זה בישוב, לא במהירות ולא באריכות. "ויכרעו "אפים "ארצה "על "הרצפה "וישתחוו "והודות "לה' "כי "טוב "כי "לעולם "חסדו [ד"ה ב' ז'] או בא וכו': בא לו בארוכה שהיה יכול לצאת בדרך קצרה, ויצא בדרך ארוכה, ואפילו לא שהה תחלה קודם שיצא, או אפילו רץ בארוכה עד שלא שהה בהילוכו כדי הילוך בדרך קצרה, גם לא שהה כשיעור השתחווייה: בקצרה פטור ואפילו הלך עקב בצד גודל, ושהה בהילוכו כל היום, ובלבד שלא יעמוד וישהה, דשהיותיו מצטרפין לשיעור השתחוייה כלעיל וחייב: זו היא מצות עשה שבמקדש שאומרים להטמא צא: שאין חייבין עליה ר"ל בטעו ב"ד והורו שיצא בארוכה, אין חייבים פר העלם דבר על הוראה זו [כהוריות פ"ב מ"ד]. ואע"ג דאיכא נמי עשה דמילה ופסח שאין ב"ד חייבין עליה. התם היינו משום דאין יחיד חייב עלה חטאת כלל, משא"כ הכא חייב יחיד עלה עכ"פ קרבן עולה ויורד ואפ"ה ב"ד פטירי: ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה שדומה להך דלעיל, שאירע לו טומאה אחר שנכנס בהיתר, ואפ"ה כששגגו ב"ד בהוראה זו חייבין עליה פר העלם דבר: ופירש מיד בקושי אבר: חייב כרת כשאר בועל נדה: מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו אלא יסמוך א"ע על ידיו ורגליו, שלא יגע בגוף האשה, ויעמוד כך בלי דישה, עד שימות האבר, ואז יפרוש ממנה בלא קשוי. וזהו העשה שבנדה, שצותה תורה ותהי נדתה עליו, ר"ל אע"ג שהיא נדה, תהיה עליו וסמוכה לו, שלא יפרוש ממנה: ונעלם ממנו ר"ל דסמכינהו קרא להנך ב' מלות, דכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו. והרי קרא יתירה הוא, דכבר כתיב אשר תגע בכל דבר טמא: ואינו חייב על העלם מקדש לתרווייהו פטור בהעלם מקדש. ובהא קמפלגי, דלר"א גם בנעלמה ממנו טומאה פטור, עד שתהיה לו ידיעה בתחלה במה נטמא, אם בשרץ או בנבילה. ולר"ע סגי בידע תחלה שנטמא, אף שלא ידע במה:
מלכת שלמה
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. ביד פי"א דהלכות שגגות סי' ח':
נטמא וידע. פי' רש"י ז"ל שידע שנטמא מתוך פירושו ז"ל משמע שרוצה לפרש כולה מתני' בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע"ג דמוקמי' מתני' כרבי דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקטא לה במתני' סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה בידיעת בית רבו תוס' ז"ל. ומילתיה דרבי כתבתיה ראש פירקין דלעיל. והקשה החכם ה"ר אליעזר ארחא נר"ו אמאי לא תני במתני' כיצד כיון שבא לפרש מה הם שתים שהן ד' והשבתי לו דהכי נמי לא תני לקמן רפ"ג גבי שבועות שתים שהן ד' ולא גבי מראות נגעים דריש מסכת ננעים משום דאית בהו פלוגתא הכא גבי ידיעות בין ר"ע ור' ישמעאל כדתנן בסוף פירקין גם גבי שבועות שתים שהן ד' פליגי בה נמי ר' ישמעאל ור' עקיבא כדתנן לקמן פ"ג סי' ה' גם גבי מראות נגעים איכא פלוגתא בין ר"מ וחכמים בריש מתני' דמסכת נגעים אע"ג דלא הויא לגמרי כי הני תרי דהכא מ"מ הא אית בה פלוגתא אבל גבי יציאות תני בדוכתה כיצד משום דלית בה פלוגתא. ועוד דבעי לפרושי כמה באבי דבפנים ובחוץ ודשנים שעשאוה למלאכה יחד כך נלע"ד. ועוד נלע"ד דאע"ג דסתם מתני' דהכא הויא כר' ישמעאל והלכתא כותיה אע"ג דנראה דהוי סתם ואח"כ מחלוקת בסוף פירקין משום דהא אוקימנא להו לידיעות כרבי דס"ל בידיעות כר' ישמעאל ועוד דתנא בעא לאסמוכי הלכתא אהלכתא כמו שאכתוב לקמן רפ"ג בס"ד. ובגמרא פריך הני תמני הויין ידיעות הטומאה תחלה וסוף בין לקדש בין למקדש וידיעות הקדש תחלה וסוף וכן ידיעות מקדש תחלה וסוף ומתרץ רב פפא בלישנא בתרא לעולם תמני הויין וארבעי קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב פי' רש"י ז"ל ידיעות שבתחלה ליתנהו בכל התורה שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב וד' בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה לא קחשיב ובפי' הרמב"ם ז"ל מבוארים המשנה דידיעות יפה והביא בתירוץ הקושיא התירוץ הראשון שנאמר בגמרא אלא שנראה דגריס היא ז"ל הגרסא שבטלו רש"י ותוס' ז"ל דוק ושם מפורש ג"כ בכלל דבריו ז"ל ג"כ הקושיא שהקשו בגמרא בתחלה שתים שהן שש הויין ע"ש. ולעיל ברפ"ק כתבתי בקיצור מה שפירש הוא ז"ל מה הן שתים ומה הן שהן ד' ע"ש: