יכין אין מעמידין בהמה בפונדק אות [ווירטסהויז]: מפני שחשודין על הרביעה והאידנא שאינן חשודין שרי [י"ד קנ"ג], דס"ל דמתניתין כר"א [ע"ז כ"ג א'], אבל אנן קיי"ל כרבנן התם דלקולא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל [תוס' ריש פרקן]: ולא תתיחד אשה עמה אפילו הן רבים וגם נשותיהן עמהן, דבכה"ג בישראל אפילו פרוצי שרי. דנשותיהון משמרתן. אפ"ה בעכו"ם אין אשתו משמרתו: מפני שחשודין על העריות ר"ל אף דבאשה ליכא למיחש שיהרגה דטבע כל אדם לרחם עליה, אפ"ה עכ"פ חשודין על הזנות [שם]. והאידנא אין נזהרין בזה, וכתב אא"ז הגאון מהר"ם פאדווא זצוק"ל [בתשובה סי' כ"ו] שנקראות עוברות על דת. אולם בתשובת ח' יאיר [סי' ס"ו], כתב ללמד זכות עליהן, מדמעניש המלכות מאד על זה [ומכ"ש בנוסעות על הפאסט] לא חשידי בהא [ועי' מ"ש לעיל סוף פ"א ובעדיות פ"א סי' ל"ה בכלל ג']. ואפ"ה מסיים דיש להזהירם בזה [ועי"ש תשובה ע"ג]: ולא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכת דמים והשתא אינן חשודין על כך: מפני שמילדת בן לע"ז מיהו בידוע שהיא מילדת שרי משום איבה, ודוקא בשכר ובחול [קנ"ד ועי' א"ח סי' ש"ל ס"ב. אמנם בזמנינו שהמלכות מענש מאוד למילדת או לרופא שלא ילך כשיקראוהו לעכו"ם, או לרופא שאינו ישראל כשלא ילך אצל ישראל אפשר שיש להקל. ועי' ברמב"ם [פ"א משמיטה הי"א]. ואפילו לראב"ד שם דרק בדרבנן הקילו בכה"ג, י"ל אפשר שגם חתיכת הטבור [מהגעבעהרמוטטער] בשבת, שהוא הוא הדבר שיש בו חשש איסור דאורייתא, אפשר דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה, והרי קיי"ל כר' יוסי דנימוקו עמו דס"ל [ספי"ח משבת] דבישראל חותכין הטבור אף דהוה סגי עד הערב בקשירה. דאל"כ האיך יחמיר הת"ק לומר דרק קושרין. ואפ"ה מותר לחתכו. על כרחך רק משום דגם חתיכת הטבור אינו איסור דאורייתא, להכי לא דייקינן בה כולה האי. א"כ הוא הדין בעכו"ם. ואפ"ה לפע"ד דעכ"פ תשנה לחתכו באיזמל וכדומה ולא במספרים כמו שנהגו בחול]: אבל עוברת כוכבים מילדת בת ישראל ברשות ישראל ובמעמד ישראל. או שהמילדת מומחת דלא מרעי חזקתה: בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבי' אא"כ חלבה רב ומצערה: אבל עובדת כוכבי' מניקה בנה של ישראלית ברשותה בבית של ישראלית: מתרפאין מהן רפוי ממון ר"ל מותר להניח לו לרפאות בהמתו. ונ"ל דקמ"ל *) דאפילו בשכר שרי: אבל לא רפוי נפשות לרפאות גוף הישראל. מיהו באמר לו סם פלוני יפה לך, מותר, דירא שישאל לאחרים. אמנם אם שכשלא יתרפא וודאי ימות, שרי, אף דאפשר שיקרב מיתתו. כיון, דאפשר נמי שינצל לגמרי, *) דברים אלו תמוהין וצריכין תיקון וצ"ל דאפי' בשכר דוקא בהמתו שרי. לא חיישינן לחיי שעה [ועמ"ש בפירושינו יומא פ"ח]. מיהו ברופא מומחה דלא מרעי אומנתיה, או בעושה בשכר, שלא יפסיד שכרו, בכל גוונא שרי [י"ד קנ"ה]: ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו והכי קיי"ל [קנ"ו]. מיהו ברואה ישראל במראה, שיגלחו יפה, מותר גם בינו לבינו. והאידנא בלא זה לא חשידי בהכי. [מיהו הא דבלא גלוח אסור לראות במראה משום לא ילבש גבר [כי"ד קנ"ו וקפ"ב] היינו רק במקום שלא נהגו האנשים לראות במראה, דאל"כ שרי, כר"ן הכא. וכתב עוד שאעפ"כ חסידים נוהגין סלסול בזה. ול"מ נ"ל דלבתר מ"ש רמ"א [קנ"ו] דכשעושה להעביר הלכלוך מפניו בכל דוכתא שרי. א"כ בכל יוצא לחוץ וחושש שיהיו נוצות בשערו או לכלוך בפניו, או שום שנוי בבגדיו וכובעו, אפילו רק ספק הוא, אפ"ה שרי. כמו שהתירו משום כבוד הבריות לטלטל מוקצה, ולהוציא מרה"י לכרמלית בשבת כדי לקנח א"ע [כא"ח שי"ב א' ושם ס"י], וכ"כ בגילח חצי זקנו ושמע שמת אביו שמגלח הנשאר [י"ד ש"צ ב']. מכ"ש הכא דת"ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה [כשבת קי"ד], ואף דאין ת"ח בזה"ז [כי"ד רמ"ג ושל"ד, ועי' סמ"ע ססי' רס"ב] עכ"פ בזה"ז שכבוד התורה בעוונינו בל"ז כבר ירדה אחורנית עשר מעלות, אדרבה חיוב עלינו להקפיד על כבודה לבלי להשפילה יותר, ושיהיה לשחוק בעיני הבריות עי"ז, להכי בכל גוונא מותר. והצעתי דברים הנ"ל בילדותי לפני ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל והודה לדברי,: היין אפילו אינו יודע שנתנסך. וד' מדות ביינן, (א) יין שוודאי נתנסך ממנו לע"ז, אסור בשתייה והנאה מדאורייתא. (ב) סתם יינן שנגע בהן העכו"ם, אתא פנחם וגזר ולא קבלו מניה. ואתא דניאל וב"ד וגזרו שלא לשתותו במסיבת עכו"ם או בבית עכו"ם, משום גזירת בנותיהן. (ג) אתו ב"ש וב"ה וראו שיש להחמיר בדבר הרבה, וגזרו לבלי לשתות סתם יינם אפילו בבית ישראל, והכל משום סרך וכדעת המהרש"ל והב"ח ביו"ד סי' קנ"ה אבל לא כן דעת הש"ך ע"ש. בנותיהן. וזהו א' מי"ח דבר שגזרו [עי' פ"א דשבת גזירה י"ז]. (ד) כשראו ב"ד של אחריהן שאדוקין הרבה בניסוך, אסרו כל סתם יינם אפילו בהנאה. וכל זה לרשב"א, אבל לתוס' שתייה והנאה מסתם יינן בבת א' נגזר בי"ח דבר, ודניאל לא אסר רק לעצמו [עי' ב"י בטור י"ד קכ"ג]. ושאר כללי מגע עכו"ם ביין, עי' לקמן פ"ג. ולפ"ז השתא שאין רגילין לנסך לע"ז, י"א דנאסר רק בשתייה, וכן נהגו. וטוב להחמיר שלא לקנותו [י"ד קכ"ג]. ונ"ל דסמכו להתיר מו"מ שבו, כיון דמדרבנן הוא, במקום פסידא שרי [ככתובות ד"מ ע"א], ורק לכתחילה אסור. וא"כ ה"נ כשלא יהיה לו יין לא יהיה רגל הקונים מצוי אצלו, ויפסיד מסחור שלו, והרי כל שעת הדחק כדיעבד דמי [כרט"ז י"ד צ"א סק"ב ועי' לעיל פ"א סימן ל"ט]. מיהו יין שנתבשל עד שברתיחות נתמעט קצת בבישול, שרי לכתחילה לשתותו עם עכו"ם. וכ"כ בנתערב בו בשמים הרבה או צוקקער הרבה, עד שנשתנה טעמו מחמתן, שרי לכתחילה [י"ד קכ"ג]. אמנם בתשובת חו"י [סי' קי"א] אסר, אם לא שאין בו טעם יין כלל, ע"ש]: והחומץ של עכו"ם שהיה מתחלתו יין אף שהיה חומץ חריף שמבעבע כשישפכו לארץ, דאז אינו נאסר במגע עכו"ם [כי"ד קכ"ג ו']. עכ"פ זה שכבר היה ביד עכו"ם מקודם, אסיר. וה"ה חומץ שכר, היכא דיש לחוש שמא עירב בו יין כדי להשביח מקחו, דאז אסיר לקנותו [כי"ד קי"ד], להכי אפילו כשמרתיח על הארץ אסור. וחרס הדרייני הם כלי חרס שבלעו יי"נ הרבה, עד כשמשימין בו מים לשתות פולטים יינם לתוך המים: ועורות לבובין שנוקב הבהמה בחייה נגד לבה, ומוציא הלב ומקריבו לע"ז, ועי"ז נאסרה כל הבהמה בהנאה, ואפילו קרניה טלפיה ועורה אע"ג דבקדשים מותרים, חומרא דע"ז דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה חמיר מקדשים כלקמן מ"ה: משוך מותר שלע"ז רגילין לנוקבה רק בעיגול. ודוקא ששפת הנקב אדום דניכר שנעשה מחיים: בשר הנכנס לע"ז מותר בנטלו הישראל קודם שנכנס, דהזמנה לתקרובת ע"ז לאו מלתא היא: והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים ר"ל אף שלא נזבח לע"ז ורק תקרובת הוא: ההולכין לתרפות בלשון לאטיין נקרא מקום מטונף ומבוזה [טורפא]. ור"ל עכו"ם שהולכין לבית ע"ז למרחוק, הנקרא בל"א [וואללפאהרט] [ועי' מ"ש גיטין פ"ב סי' כ"ו]: אסור לשאת ולתת עמהם שלא ילך ויודה לע"ז כשיקנה או ימכור יפה: והבאין מותרין כלעיל [פ"א מ"ב] והא דתני להך בבא הכא ולא בריש מכילתן דהרי שם מיירי מעניין האיסור מו"מ. ונ"ל דה"ט משום דשייכי הכא, מדהוא ההיפך מבבא דלעיל דנכנס מותר ויוצא אסור, תנא נמי הך בבא דההולכים אסורים והבאין מותרים: נודות [שלויך] של עור: העכו"ם וקנקניהן [קריגע] של חרס, שדרך להכניס בהן היין לקיום בצונן, דהיינו שרגיל שיעמוד בהן היין לכה"פ ג' ימים רצופין, ואפילו לא השהה שם העכו"ם יינו כ"כ, אז אסור להשתמש בהכלים ההם יין או חומץ, עד שימלאם מים ג' מעל"ע דכבולעו כך פולטו. ואחר כל מעל"ע, דהיינו אחר קצת יותר מכ"ד שעות יריק המים הראשונים, וימלא הכלים שוב במים אחרים, וישהן שוב קצת יותר מכ"ד שעות, וכן פעם שלישי. או שיניחם לעמוד ריקן י"ב חודש שלמין קודם שיתן בהן יין כשר. אבל לשאר משקין של היתר, כמים ושכר, מדיח הכלי רק יפה יפה, ונותן המשקין של היתר לתוכן אפילו שישתהו שם מעל"ע [קל"ה, א', ו', ז', ט', י"ב, ט"ו. וקל"ז ד']. מיהו הכא מיירי שהשתמש בהן יין בלי מלוי מים ג' מעל"ע ובלי יישון: ויין של ישראל כנוס בהן אפילו לא שהה שם יין של ישראל מעל"ע, ואפילו היה הכלי יבש כשנשתמש בו: וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה דאין הקונה מוסיף דמים בעבור בלוע יין שבקנקן. אבל בשתייה נאסר מיד, מדדרך להכניס בו יין לקיום, גזרינן שיעשה כן. ואע"ג דכל יין שנאסר רק בשתייה בטל בס', הכא אינו בטל, משום דעכ"פ יין הבלוע היה אסור גם בהנאה [ש"ך קל"ז סק"ג]. אבל בהנאות סתם יינם לא גזרו כולי האי בכליהן. מיהו אם אין דרך להכניס בו יין לקיום, לא נאסר יין ישראל בשתייה, עד שישהה שם כ"ד שעות [קל"ז א']: החרצנים גרעיני הענבים: והזגין קליפותיהן אחר שנעצרו מיינם: וחכמים אומרין לחין היינו תוך י"ב חודש משנעצרו: יבשין מותרין מדכבר נשתהו משנעצרו י"ב חודש, ודוקא כשתמדן עכו"ם במים תחלה, דאל"כ אסורים לעולם אפילו נתיבשו בתנור [קכ"ג י"ד]: המורייס שומן דגים שדרך לערב בו יין: וגבינות בית אונייקי שם כפר שרוב עגליהן קרבין לע"ז. ונ"ל דלא מיירי שיודע וודאי שהגבינות הם מכפר ההוא, דא"כ האיך קאמרי רבנן דניזל בת"ר דעלמא, הרי רובא דעלמא, אינו נכנס כלל בגדר הספק. אלא ר"ל דבאונייקא היו רגילין לעשות גבינות בתמונה ואופן מיוחד, ועל שם זה כל הגבינות שנעשו באופן ותמונה כזה היו נקראים גבינות בית אונייקא: דברי רבי מאיר דחייש למיעוט עגלים שקרבין בעולם לע"ז: וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה דאזלינן בתר רובא דעלמא. אבל באכילה החמירו: אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות העכו"ם באכילה, דהרי חלב טמאה אינו נעשה גבינה: אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה ר"ל בחלב שנמצא בקיבת העגלים שינק בחייו, ונחרוהו עכו"ם: אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה דעולה אסורה בהנאה ומועלין בה: ואמרו כהן שדעתו יפה שאינו קץ ומואס בהחלב שבקיבה: שורפה לשון שרף הנוטף. ור"ל גומעה ומוצצה: חיה ר"ל כשהקיבה עדיין חי ולא נתבשל, אז רשאי למצוץ החלב שבה: ולא הודו לו להתיר בעולה לכתחילה [ול"כ. היה נ"ל דבבא זו דברי רבינו הקדוש היא, כשסידר המשנה הוסיף בבא זו ואמר שלא הודו לו לר' ישמעאל בזה. דאי דברי ר' ישמעאל, מאן לא מודו לו דקאמר. ותו דא"כ הוה ר' ישמעאל מייתא נורא לקיניה, דמטעמא דאמרו התם אין נהנין מה"ט נמי אסרו גבינות אונייקי, אלא דברי רבי היא, ומצינו דוגמתו פ"ח דסנהדרין וע"ש: אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין ר"ל לא נהנין מדרבנן לכתחלה, ואין מועלין בדיעבד. מיהו מדאין מועלין בה, ש"מ פירשא בעלמא היא, ורק משום חומרא דקדשים דאסור בהנאה גזרו לכתחילה. משא"כ בנבילה דמותרת בהנאה הו"ל למימר דגם לכתחילה מותר כשאר פרש נבילה: חזר אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז לא רצה לומר לו טעם האמיתי, ורק לדחותו בעלמא אמר לו פעם כך ופעם כך. דהרי אפילו ר' מאיר לא אסר מה"ט רק גבינת אונייקי, שעכ"פ רוב עגליהן לע"ז. אבל בשאר מקומות, נם לר"מ מותרים, מדהו"ל מיעוטא דמיעוטא: השיאו ר"ל נשא ומשך מחשבתו לדבר אחר. או ר"ל מלשון הנחש השיאני: לדבר אחר שלא רצה לגלות לו הטעם האמיתי, מדלא עברו עדיין י"ב חודש משעה שגזרו סנהדרין על הגבינות. ובכל כה"ג אין לגלות הטעם עד שתתפשט הגזירה, דשמא יפקפקו בטעם האיסור, וגם זה היה סוד דאל"כ למה לא אמר לו כן. אמנם עיקר הטעם שאסרו גבינת עכו"ם, אף דאין לחוש לחלב טמא, שהרי אינו נעשה גבינה. אבל יש לחוש שמא העמיד החלב עם עור קיבת נחורה, דגם העור גופו מעמיד החלב, והרי רוב הקיבות משחיטת עכו"ם הוא, שהוא נבילה. ואף שיש ס' בחלב נגד העור. דבר המעמיד לא בטל בס'. ואפילו ראה הישראל החליבה, וגם עשה העכו"ם הגבינות לפנינו בעשבים וכדומה. אפ"ה כבר נאסר במניין. אם לא שהחלב והגבינות של ישראל, אז שרי בשעשאן הנכרי לפניו בהיתר [י"ד קט"ו, ש"ך ורט"ז שם]. ואם החלב של עכו"ם, צריך שישים הישראל הדבר המעמיד לתוך החלב [רפ"ח שם סקט"ו]: אמר לו כי טובים דודייך לשון נקיבה. ור"ל שהקב"ה אומר כן לכנסת ישראל. והכי מסתבר דהרי רישא דקרא פתח בנסתר, ישקני מנשיקות פיהו, וסיפא קאמר דודיך לנוכח. אע"כ ה"ק קרא, דאמרה כנ"י ישקני הקב"ה מנשיקות וגו', דהרי אמר לי טובים דודיך מיין: אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים שהוא לשון זכר, וכולה דברי כנ"י הן, שאומרת להקב"ה ישקני וגו' כי טובים דודים לך, שהן חכמי הדור, טובים ומוטעמים לי דבריהם יותר מיינה של תורה עצמה. דלכל דבריהם יש טעם המובן לאדם, אף שמעלימין הטעם. אבל זאת חוקת התורה, טעמיה נעלמים מכל חי [והיינו דמסיים קרא, דכדי שיהיה ריח שמניך טובים, ולא תגעל נפשם בגזירת חכמים, עלמות אהבוך, ר"ל ע"כ יאהבו להעלים טעם גזירותיהן, ורמז לו בזה שטעם איסור הגבינות וגם טעם העלמת הטעם סוד הוא וכמש"כ לעיל סי' מ"ה]: חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו זה הכלל בחלב עכו"ם שחלבו ואין ישראל רואה.(א) באין דבר טמא בעדרו, אפילו החליב העכו"ם לצורך עצמו, סגי בראה ישראל בהכלי תחלה קודם שהחליב לתוכו, שלא היה שם דבר טמא. ובשטף הכלי לפניו סגי. וצריך נמי שישראל יושב ומשמר מבחוץ שלא יביא חלב ממקום אחר. ואז אפילו לא ראה החליבה כלל מותר בדיעבד. מיהו לכתחילה צריך שיראה עכ"פ תחלת החליבה [קט"ו ש"ך סק"ה].(ב) ביש דבר טמא בעדרו, צריך שיחליב לצורך ישראל. וגם שיראה הישראל בהכלי תחלה. גם יראה תחלת החליבה. גם שישראל משמר בחוץ באופן שיוכל לראות החליבה כשירצה, אף שבאמת אינו רואהו כלי, ואפילו נכנס ויוצא סגי, דמרתת עכו"ם שמא יראנו.(ג) אבל ביש דבר טמא בעדרו וגם העכו"ם החליב לצורך עצמו, אז צריך שיראה ישראל בכלי, וגם יראה כל החליבה מתחלה ועד סופו, מדלא מרתת עכו"ם.(ד) כל רואה שאמרנו סגי אפילו בקטן או קטנה בני ח' וט' שנים שרואין החליבה, ובחריפי סגי בבר ו' וז' [פר"ח שם סק"ט].(ה) שפחות החולבות בהמות ישראל בדיר ישראל, כל שאין בית עכו"ם מפסיק, מיתר לכתחילה שתחלוב יחידית. ואם בית נכרי מפסיק, אסור לכתחילה ומותר בדיעבד [ש"ך שם י"ג].(ו) כל היכא שנאסר החלב, אוסרת אפילו כלים שנתבשלה בהן. ואף דבבישול עכו"ם מותרים הכלים. י"ל דהכא שאני, דהו"ל ספק איסור דאורייתא, שמא עירב שם דבר טמא [שם ס"א].(ז) וכ"כ בנאסרה החלב, אפילו עשה הישראל אח"כ מהחלב גבינה, דאז מוכח שהוא טהור, דהרי טמא אינו מעמיד, עכ"פ שמא נשאר מעט מחלב הטמא שעירב, בנקבי הגבינה בעין, ולא בטל [שם]:(ח) מיהו בהחליב העכו"ם לעשות גבינות, דאז מהכ"ת יערב חלב טמא, וגם הישראל באמת עושה ממנו גבינות, אז מותר בדיעבד אפילו לא ראה החליבה כלל [ש"ך שם סקי"ח וכ"א וכ"ה]: והפת פת עכו"ם אינו אסור רק בחמשה מיני דגן: והשמן שלהן אסרום משום חתנות, שלא יתקרב לו כל כך. מיהו בפת אם סייע ישראל קצת בהיסק או באפייה קודם שנקרם פני הפת, בנפח הישראל האש או ניערו, או השליך קיסם בתנור, מותר. דסגי בעשה רק היכר להודיע דפת עכו"ם אסור [וי"א דאפילו בנגמר הפת, יש תקנה להחזירו לתנור ע"י ישראל, אם הפת משביח עי"ז. והקילו בכל זה בפת יותר מבשלקות, משום דחיי נפש הוא]. ואם הכשיר התנור טעם א', ולא עמד התנור אח"כ מעל"ע בלי היסק, אפילו אפה בו כמה ימים, הכל מותר. אמנם מדלא נתפשט גזירת הפת בכל מקום, לכן נהגו היתר בפת נחתום עכו"ם אפילו משוח בביצים, וכמו כן [בפפעפפערקוכען] אף שבלילתו רכה אפ"ה אין בו משום בישולי עכו"ם, דקימחא עיקר [וי"ח]. ואף שמצוי פת ישראל, אפ"ה מותר פת נחתום עכו"ם, כשהוא יפה משל ישראל. ורק בי' ימי תשובה יש לזהר [ש"ך קי"ב סק"ח וט']. אבל פת בעל בית עכו"ם אסור בכל מקום, רק במקום שאין פת ישראל מצוי, או בדאיכא למיחש לאיבה של עכו"ם, ולא מצי לאשתמוטי מניה, שרי [שם ס"ח ופר"ח בשם הריק"ש]. אבל פת ישראל שלשה ואפאה עכו"ם, אסור בכל דוכתא [ש"ך שם סק"ז]: רבי ובית דינו התירו בשמן והכי קיי"ל [קי"ד ז']: ושלקות בישול עכו"ם היינו כל שנתבשל או נצלה או שנאפה ע"י עכו"ם [ש"ך קי"ב סק"ז. וכן בדין, דהרי בכל דוכתא ובשבת אפייה כבישול. ואת"ל א"כ למה אמרנו לעיל סי' מ"ט דפת עכו"ם אינו אסור רק בה' מיני דגן, הרי גם בשאר מינים עכ"פ לתסר משום בישולי עכו"ם. נ"ל דמיירי דחסר בהכית ההוא חד מהנך תנאים דלקמן]. ודוקא אם הוא ממין שעולה על שולחן מלכים, אפילו הוא עצמו אינו עולה, כגון שהבשר כחוש, או בני מעיים וכדומה. וגם צריך שיהיו רוב בני עיר אין אוכלין את המין הזה כשהוא חי [ועפר"ח], אז חשוב הוא. ולהכי ביש בו ב' תנאים הנ"ל, אפילו המאכל של ישראל, ונתבשל בכלי של ישראל, ובבית ישראל, אסרוהו משום חתנות. או משום שמא יאכילנו איסור. ואם נאכל בתורת מאכל ממש כאורז ושאר תבשיל, אז אפילו אינו עשוי ללפת בו הפת, אסור. אבל דבר שבא לקינוח סעודה, צריך שיהיה ראוי גם ללפת בו הפת [פר"ח]. ולפיכך [איינגעמאכטע פריכטע] של עכו"ם שרי [כברכות דל"ו ב'], וכ"כ [איבערצאגענע פאממעראנצען] שרו, דאף דאין נאכלין חי, והרי בישלן העכו"ם, על כל פנים אינן באין בתורת מאכל ממש, רק לקינוח, והרי אינן עשויין ללפת הפת. אם עירב דבר שנאכל חי עם האינו נאכל חי, אזלינן בתר מה שהוא עיקר במאכל ההוא. דבר שנאכל חי ע"י הדחק, אסור. לכן ביצה שצלאה עכו"ם אסור, מדלא חזי חי רק ע"י הדחק. מיהו כל בישול עכו"ם שסייע ישראל קצת בהשלכת קיסם או חתוי באש כדי למהר הבישול, שרי. ולכן שפחות עכו"ם שבבית ישראל, בישולן מותר בדיעבד, ואפילו לכתחילה סומכין להקל, מדלא אפשר שלא יחתה קצת א' מבני בית הישראלי. מליח וכבוש של עכו"ם לא גזרו עליו אבל לקולא מהני, דכשמלח ישראל דגים קטנים או שמלח בשר, עד שיהיו ראויין לאכלן במלחן חי, ואח"כ בשלן עכו"ם מותרים. כלים שבישל בהן עכו"ם, אפילו הוא כלי חרס, שופך עליו מים רותחין ג"פ וכשרים [כל זה בי"ד קי"ג]. [קאפפע] וכן שכר שעורים וכדומה. אין בו משום בשולי עכו"ם, דכי היכא דבטל פירא לגבי מים לעניין ברכה, דמברכין עליו רק שהכל, ה"נ לעניין איסור [פר"ח קי"ד סק"ו]. ברעצעל שמבשלו העכו"ם ואח"כ אופהו, נ"ל דבמקום שנהגו היתר בפת נחתום, שרי, דאתא אפייה ומבטל בישול [כא"ח קס"ח סי"ד ופסחים מא א']. ומחשש חתנות אסרו נמי לשתות שכר או שאר משקה משכרת אצל נכרי דרך קבע. ובמדינות אלו נהגו להקל בשכר שעורים או מעטה [קי"ד א']: וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין [כאיינגעלעגטע גורקען, וזויערקרויט] וכדומה. אבל באין הדרך לשום לשם יין, כבמדינתינו, מותרים [כמ"ז. ועי' י"ד צ"ו ס"ד וקי"ג סי"ד וקי"ד ט']: וחומץ ר"ל או שדרך לתת לתוכן חומץ. ונ"ל דאפילו מבעבע כששופכו על הארץ דמותר בחומץ יין [קכ"ג ס"ו], אפ"ה בחומץ שכר אסור שמא עירב בו יין להשביחו בטעמו. מיהו במדינתינו שמורגל חומץ שעושין ממים ויי"ש ששורין בתוכן [ראטהביכענע האבעלשפענע], והחומץ הזה הוא חריף ומוטעם מצ"ע ובזול מאד, והחומץ יין הוא ביוקר מאד, אין הסוחרים חשודים שיערבו זה בזה, שיהיה יותר מחלק הששי חומץ יין, [ עי' רט"ז קי"ד סק"ד]: וטרית טרופה מין דגים שקורעין אותן ומולחין אותן כמו [ההערינג] אצלנו, וחיישינן לתערובות דג טמא. ולכן יש לזהר נמי מלאכול [זארדעללען], דאף שהוא מין דג קטן טהור, עכ"פ ע"י שנכבש במלח זמן מרובה נמוחו קשקשיו, ושמא נתערב בו דג של טמא, וכן שמעתי מפה קדוש של אאמ"ו הגזצוק"ל, שהיה נזהר מלאכלן מה"ט [ועי' לקמן ס"ח]: וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו דרך ציר של דגים טהורים שמתגדל בו כלבית [וי"ג כלכית], והוא שרץ קטן כמין דג טמא [כך נ"ל. ועי' שבת דע"ז ב' וחולין דצ"ז א', מ"ש רש"י בב' המקומות ודו"ק]. אבל כשמעורב בהציר גם ציר של דג טמא, שוב אינו מגדל כלבית. ואילה"ק כשיש שם כלבית נמי שמא בציר טמא הניח בו העובד כוכבים כלבית. י"ל דמה דקאמר הש"ס שציר טמא אינו מתגדל בו כלבית, לא שאינו נולד בו, דבשניהן *) אינו נולד רק שבציר טמא אינו נשאר חי: והחילק הוא מין דג טהור שאין לו סנפיר בקטנותו ומותר, אבל חיישינן שנתערב בו דג טמא: וקורט של חלתית מין פרי חריף שמחתכין אותו לקרטין קטנים בסכין של איסור: ומלח סלקונטית [זאלקאנדיטא] נקרא בלשון לאטיין. והוא מלח שנילוש יחד עם בשמים, ומחליקין פניו בשומן חזיר: חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו אע"ג דכבר שמעינן לה מדיוקא דרישא, [במ"ו]. אפ"ה הדר ותנא לה, דמרישא הוה משמע דצריך לראותו ממש. ומיתורא דסיפא קמ"ל למטפי אהיתירא, דלא תידק מרישא. דדוקא רואה צריך, קמ"ל דאפילו ביכול לראותו מהני, דבכה"ג מרתת עכו"ם [עי' לעיל במ"ו]: והדבש אף שנתבשל. עכ"פ נאכל כמו שהוא חי: והדבדניות י"א דר"ל חלות דבש, דאין חוששין שמא שכך עליהן יין להטעים הדבש, מדמתקלקל הדבש עי"ז. וי"א דר"ל אשכולות ענבים שלקטן לאכילה שמשקה נוטף מהן, קמ"ל דמשקה הניטף מהן לא נקרחין יין וכן משמע בש"ס וכלקמן פרק ד' מ"ח: אין בהם משום הבשר משקה ר"ל אף שהדבש או היין נוטף מהן, והרי גם דבש דבורים הוא בכלל השבעה משקין [יד דם שחט סי'], יין, דבש דבורים, דם, מים, שמן, חלב, טל, שמכשירין לק"ט [כר"צ רפ"ג דטהרות ורמג"א קנ"ח סק"ז], אפ"ה הכא אינו מכשיר, מדלא ניחא ליה במשקין היוצאין ורק ברסקן מחשב משקה כשלהי עוקצין: וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ נ"נ דקמ"ל דלא גזרינן דלמא מקרי ועריב. משום דמדיוקא דרישא סד"א דצריך שידע וודאי שלא עירב בו: וטרית שאינה טרופה ר"ל שנקרע הדג לפתיתות גסות, ועי"ז ניכר שהוא טהור. ולא גזרינן הא אטו הא: ועלה של חלתית אף שיש קרטין בהעלין, לא חיישינן שנדבקו שם גם קרטין שנחתכו בסכין איסור: וזיתים גלוסקאות המגולגלין נ"ל דר"ל זיתים שכבשן לאכילה, עד שנתנפחו ונתרככו כגלוסקאות, ואינו מניחן בכבישה עד שיתבקעו, רק בעוד אפשר לגלגלן מוציאן [ועי' מה שכתבתי עדיות פ"ד מ"ו]. וקמ"ל דלא חיישינן שמא זילף עליהן יין: רבי יוסי אומר השלוחין אסורין ר"ל אותן זיתים שנפרכו מאד עד שהגרעינין משתלחין ונופלין מתוכו, אסורים, דחיישינן שע"י היין נתרככו. ולא קיי"ל כן: החגבים הבאים מן הסלולה מהסל של חנווני: אסורין דהחנווני זילפן ביין: מן ההפתק ר"ל מן החבית שפותקין וזורקין את החגבים לשם כשנצודו, ושם אין מזלפן ביין: וכן לתרומה כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, הדגים שלפניו בסל אסורין מחשש שזלפן ביין תרומה. אבל מהאוצר נזהר לבלי לזלף, דחייש שיתגלה הדבר, ויאסרו חכמים אוצרו.

מלכת שלמה אין מעמידין בהמה וכו' לשון רעז"ל עד ופעמים שאינו מוצאה ורובע את הבהמה. אמר המלקט ואפילו מוצאה נמי דחביבה עליהם בהמתם של ישראל יותר מנשותיהם וכתבתיו כבר לעיל פ"ק סימן ו'. והכא ג"כ ודאי בכל עו"ג מיירי אפילו שאינם עובדי ע"ז. ומה מאד נפלאתי ותמהתי על שמצאתי כתוב בטור יו"ד ריש סימן קנ"ג אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי ע"ז דמה שייך בזה עובדי ע"ז הא אפילו שאינם עע"ז לענין זה הכל שוין וכן כתב ג"כ ברא"ש סי' קנ"ד עובדת גילולים לא תילד לישראלית בינה לבינה מפני שחשודה על שפיכות דמים ע"כ. והא דתנן דחשודים על הרביעה היינו דוקא בבהמה דישראל כדכתבינן בפירקין דלעיל אבל שלהן אין לחוש לרביעה לא לזכר ולא לנקיבה דעו"ג חס על בהמתו שלא תעקר וזכר נמי שלא יוכחש בשרו הלכך לוקח מהם בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע ור' פדת אוקי למתניתין דחייש ארביעה כר' אליעזר דאמר בריש שני דמסכת פרה דפרת חטאת אינה נלקחת מן העו"ג וברייתא דלוקחין מהם בהמה לקרבן כרבנן דמכשירין גבי פרה: מפני שהן חשודין על הרביעה הגי' הררי"א ז"ל על הבהמה. וכתב הר"ן ז"ל ומסתברא דה"מ דאין מעמידין בהמה וכו' במקומות שהעו"ג חשודין על הרביעה א"נ בסתם עו"ג אבל כגון נכרים שבמקומות הללו שאינם חשודין בה ואדרבה מכין ועונשין עליה מותר ע"כ: ולא תתייחד אשה עמהם משום ערוה אבל משום שפיכות דמים ליכא למיחש דאשה כלי זיינה עליה דודאי לא יהרגנה כיון שבא עליה. ואיתא בתוספות פ' שני דכתובות דף כ"ו ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף פ'.) ובגמרא בעי רבינא למימר דדוקא לכתחילה לא תתייחד אבל בדיעבד אם נתייחדה לא מיתסרא מספק על בעלה ודייק לה מדהכא קתני לא תתייחד אשה עמהם ואילו בפ' שני דכתובות תנן האשה שנחבשה בידי עו"ג ע"י ממון מותרת לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן בין לכתחילה בין לדיעבד ודחי לה ממאי דילמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דשריא לבעלה דמתיירא עו"ג משום הפסד ממונו דסבר אי בעילנא לה תו לא פרע לי בעלה מידי תדע דמשום הפסד ממון הוא דשריא דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה אלמא היכא דלא מירתת להפסד ממונו חיישינן שמא נבעלה לאחד מהם ברצון אי אשת ישראל היא או אפילו באונס אי אשת כהן היא ותו לא מידי פירוש דודאי הפסד ממון שאני אבל יחיד בעלמא אימא דאסור אף בדיעבד. וביד פכ"ב דהלכות איסורי ביאה סימן ד' ה' ז': ולא יתייחד אדם עמהם וכו' ביד פי"ב דהלכות רוצח ושמירת נפש סימן ז'. ובטור יו"ד סי' קנ"ג וסי' קנ"ד ובא"ה סימן כ"ד: בת ישראל וכו' ביד פ' ט' דהלכות עכומ"ז סו' י"ד: בת ישראל לא תניק בנה של נכרית בירושלמי מפרש מפני שנותנת לו חיים א"ר יוסי הדא אמרה שאסור ללמדם אומנות כהדא תרתין אומנין בגירו זאגייא וקובטריא זאגייא לא אלפין וקמון קובטריא אלפון ואתעקרון עכ"ל ז"ל. ומדקאמר מפרשינן בברייתא בגמרא מפני שמיילדת בן לע"ז שמעינן מינה דלא גרסינן לה במתני' וכן בירושלמי בהרי"ף ובהרא"ש ז"ל נמי ליתיה. ואיתיה להאי בבא בירושלמי פרק ארבעה וחמשה. ואסיקנא בגמרא דבשכר מותר משום איבה ושמעינן מינה דכ"ש לרופא שהוא מרפא לכל שהוא מותר לרפאות לעו"ג כדי שתתעבר דאם אינו מרפא אתהן הוי להו איבה טפי ואני ראיתי את הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית בשכר עכ"ל תשובת הרשב"א ז"ל סימן ק"כ: ברשותה בילמדנו ריש פרשת ואלה שמות מאי ברשותה אוכלת מתחת ידה ומניקתו ע"כ. בסוף פי' רעז"ל אבל בינה לבינה לא שחשודות על שפיכות דמים שמא תהרגנו. אמר המלקט ור"מ פליג עלייהו דרבנן דאפילו אחרים עומדים אסור דזימנין שמנחת ידו על מוח של תינוק והורגתו ולא מינכר: אבל עו"ג מניקה בנה של ישראלית חכמים בברייתא סברי דדוקא בזמן שאחרים עומדים על גבה ור"מ סבר אפילו אחרים עומדין על גבה נמי לא דזימנין דשייפא ליה סמא דמותא לדד מאבראי וקטלה ליה והעלה הר"ן ז"ל דמתניתין דשריא לעו"ג להניק בנה של ישראלית מיירי במקום סכנה ומש"ה שרי דכן משמע בירושלמי דגרסי' התם אבל עו"נ מניקה בנה של ישראלית דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. תני יונק תינוק מן העו"ג ומן בהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום יונק שקץ ולא משום טומאה אלא מתניתין דהכא דומיא דההיא דבהמה טמאה היא דמקמינן לה התם משום סכנה כלומר דליכא מניקה ישראלית ולא בעי אומדנא דסתם תינוק הוא מסוכן אצל חלב דהא אמתניתין דהכא מייתו לה. אבל הרשב"א ז"ל [כתב] דמדינא חלב העו"ג מותר דכיון דאסיקנא בפ' אע"פ דחלב מהלכי שתים מותר מנא תיתי שיהא יותר אסור חלב עו"ג מחלב של ישראלית אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב עו"ג שלפי שטבען של ישראל רחמנים וביישנים אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן מש"ה עריבו לה עו"ג בהדי בהמה טמאה אבל לא שיהא דינם שוה שבהמה טמאה אסור מן הדין ועו"ג אינה אלא ממדת חסידות וה"נ מוכח במדרש ואלה שמות רבה דאמרינן וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה ליינק מחלב עו"ג לא כן תנינא אבל עו"ג מניקה בנה של ישראלית ברשותה אלא למה אמרה כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן ולמה פסלם אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמו יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וכו' עכ"ל ז"ל בקיצור. ואני המלקט מצאתי בתשובות הרשב"א ז"ל סימן קכ"א וז"ל שאלת עוד הא דתנן במתניתין עו"ג מניקה בנה של ישראלית ברשותה וקתני בברייתא עו"ג מניקה בנה של ישראלית בזמן שאחרים עומדין על גבה אבל לא בינו לבינה אנן כמאן נקטינן אי כמתניתין דשריא ברשות של ישראל או כברייתא דבעו אחרים עומדים על גבה. תשובה דא ודא אחת היא דכל שברשותה של ישראלית אחרים עומדין על גבה קרינן ליה וכדתנן בעיר שכולה עו"ג אסור עד שיהא יושב ומשמר אע"פ שיוצא ונכנס מותר אלמא נכנס ויוצא כיושב ומשמר על גביו קא דמי מאי אמרת שאני הכא דתינוק מונח בידה ואפשר דמזקא ליה ביני ביני לא היא דההיא סברא דאביי היא התם בריש פ' הכל שוחטין ופליג אדרבא בההיא כדאמרינן התם אביי לא אמר כרבא התם לא נגע הכא נגע ואנן קיימא לן כרבא דאלמא אף במה שבידו כל שנכנס כיושב ומשמר על גביו דמי ותדע לך דאם איתא דברייתא פליגא אמתניתין לא הוה שתיק גמרא מלאקשויי ולימא והתניא וחכמים אומרים עו"ג מניקה בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה אלא ודאי מדלא אקשינן עלה דההיא כדמקשינן אמילדת מדתניא בברייתא מילדת יהודית את הארמית בשכר ש"מ דבהא מתניתין וברייתא כי הדדי נינהי ע"כ: