זרעים
מעשר שני
פרק ב
Zeraim
Maaser Sheni
Chapter 2
  א
0:1

Mishnah

משנה א
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, נִתָּן לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאֵין לוֹקְחִין בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמֶן מְפֻטָּם, אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיַּיִן. נָפַל לְתוֹכוֹ דְבַשׁ וּתְבָלִין וְהִשְׁבִּיחוֹ, הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקַּפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁבִּיחוּ, הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ וְהִשְׁבִּיחַ, הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר, הַשֶּׁבַח לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר, הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי:
ברטנורה מעשר שני נתן לאכילה ולשתיה. דכתיב (דברים י״ד:כ״ו) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם, ושתיה בכלל אכילה. וסיכה כשתיה דכתיב (תהילים ק״ט:י״ח) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:לאכול דבר שדרכו לאכול. שאם קנה בכסף מעשר פת ונתעפשה, יין והקרים, תבשיל ונבאש, אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כדי שלא יפסדו מעות של מעשר שני. אי נמי בקש לאכול תרדין לחין חיין או לכוס חטין חיות, אין שומעין לו, כיון שאין דרכן לאכלן כך:אין מפטמין את השמן. לשים בתוכו עקרין וראשי בשמים, משום דבלעי השמן ואזיל לאבוד, שהשרשים אינן נאכלין:ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם. משום דבעינן דבר השוה לכל אדם, וזה אינו אלא למפונקים ולמעונגים:אבל מפטם הוא את היין. לעשותו ינומולין וכיוצא בהן:נפל. לתוך יין של מע״ש כשהוא חוץ לירושלים דבש ותבלין והשביח, חולקין את השבח לפי חשבון, כגון אם היין שוה ב׳ סלעים ודבש ותבלין שוין סלע והשביחו ועמדו על ד׳ סלעים, פודה את היין בב׳ סלעים ושני שליש. סלע:קפלוטות. כרתי פורו״ש בלע״ז:השבח לשני. ופודה את הפת בשויו, ואין חולקין השבח לעצים של חולין, אלא כל השבח למעשר שני, לפי שאין שבח עצים ניכר בפת:כל ששבחו ניכר. ששבח החולין ניכר במעשר שני, שהוסיפו החולין על המעשר במדה ובמשקל, אבל אם לא הוסיפו אלא בטעם אע״פ שנתעלה בדמים מחמת הטעם, אין זה שבחו ניכר:
תוסופות יום טוב [*ולשתיה. פי' הר"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר"פ יום הכפורים (יומא עו.) לא קיימא להך דרשא דפרכינן דלמא ע"י אנגרון פירש"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]: [*לסיכה. עיין במתני' דלקמן]: [*אבל מפטם הוא את היין. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס"פ) [בספרי] הרמב"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ"ע]: השבח לשני. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ"ג דערלה. ומשנה ה פ"ג דע"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]:
יכין מלכת שלמה
1.
Second tithe is set apart for eating, for drinking and for anointing; for eating what is usually eaten, for drinking what is usually drunk, and for anointing what is usually used for anointing. One may not anoint oneself with wine or with vinegar, but one may anoint oneself with oil. One may not spice oil of second tithe, nor may one buy spiced oil with second tithe money. But one may spice wine. If honey or spices fell into wine and improved its value, the improved value [is divided] according to the proportion. If fish was cooked with leek of second tithe and it improved in value, the improved value [is divided] according to the proportion. If dough of second tithe was baked and it improved in value, the whole improved value is second [tithe]. This is the general rule: whenever the improvement is recognizable the improved value [is divided] according to the proportion, but whenever the improved value is not recognizable the improved value belongs to the second [tithe].

זרעים מעשר שני פרק ב
Zeraim Maaser Sheni Chapter 2