יכין מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי אבל לא יתנו על חמור של עצמו. דמוטב לעבור על שבות אמירה לעובד כוכבים שהוא דרבנן. מלעבור אשביתת בהמתו בשבת שהיא דאורייתא. אמנם אם הבהמה של עובד כוכבים. מותר להניח עליו כיסו רק שיזהר ישראל מלחמרה. ובשכר ישראל הבהמה מהעובד כוכבים י"א דשכירות קניא לחומרא (מג"א רמ"ו). מיהו בשכר גם העובד כוכבים להנהיגה כל שלא קבל הישראל ע"ע מזונות ואחריות הבהמה. ולא שכר דוקא בהמה זו. לכ"ע אין מצווה על שביתתה (רמג"א רס"ו א'). והא דאמרינן דנותן כיסו לעובד כוכבים. היינו אפי' משחשיכה. דאי לא שרית ניה אתא לאתויי ד"א ברה"ר. ואפילו בזה"ז דליכא רה"ר. שבות כרמלית חמיר משבות דאמירה (מג"א של"ד ג'). אמנם בנתן הכיס לעובד כוכבים מע"ש וקצב לו שכר מותר לכ"ע. ובמצא מציאה בשבת. אסור לומר לעובד כוכבים שיביאנה (רס"ו א'). ואילה"ק הרי שבות דשבות במקום פסידא גדול שרו (כסי' ש"ז מג"א סק"ט). י"ל דלא מבעי בכרמלית דשבות שלה חמור אלא אפי' בחצר המעורבת דליכא רק איסור טלטול. מציאה אינה הפסד (כסי' תקל"ט). מיהו נ"ל דמותר לומר לעובד כוכבים. כיסי נפל כאן. ואיני יודע מה אעשה (כרמג"א ש"ז כ'). אולם בזכה בה ישראל מע"ש. הו"ל כמעותיו. ושרי להביאם ע"י עובד כוכבים בשבת (רס"ו א'): ואם אין עמו נכרי וה"ה באינו מאמינו לעובד כוכבים. או שהמשא כבדה: מניחו על החמור ואם הבהמה שלו דמצווה על שביתתה. יתננה להבהמה במתנה גמורה לעובד כוכבים. או ימכרנה לו. ויקננה עובד כוכבים במשיכה. ואם אפשר יתן ג"כ פרוטה דארויפגעלד (כחק יעקב תמ"ח י"ד). ואם העובד כוכבים מושכר לו לכל מלאכות הבית. צריך למכור לו הבהמה והמשא שעליה. או יפקירנה אפי' בינו לבין עצמו. דמהני בשעת הדחק (רמ"ו ג' וח"מ רע"ג). וכשאין עמו עובד כוכבים שיצטרך להניחו על הבהמה. כדי שלא יתחייב מכת מרדות משום מחמר כשמנהיגה ישראל. להכי לא תעשה הבהמה עקירה והנחה עם המשא. רק כשעקרה הבהמה יד ורגל להתחיל לילך. מניח עליה המשא או קודם שתעמוד יטלנה הימנה (דבמקום פסידא ושלא יעבור אדאוריי' לא חששו לאיסור מוקצה (רט"ז של"ד סק"ב ועי' ש"א ל"ג). וי"א דלדידן דלית לן רה"ר אם יש חשש גניבה מותר להוציא מעותיו גם חוץ לחוט העירוב [א"ר שם נ"ט]). וי"א שאעפ"כ יזהר מלהנהיגה בקול כל זמן שקשורה למשא. די"א דגם בחצר שייך מחמר (כמג"א רמ"ו י"ב). וי"א כיון דאדם בלא עשה עקירה וגם הנחה אסור רק מדרבנן. בבהמה שרי אז לכתחילה להנהיגה בקול כשאין עמו עובד כוכבים. דלא גזרו אשבותין בבהמה (כשבת קנ"ג ב'. וש"ה כ"ב). ומה"ט אין לחוש אם הרועה מוציא בהמות ישראל לחוץ לתחום (ש"ה כ"ג). דאף דבהמה וכלים כרגלי בעלים (כסי' שצ"ז) היינו שאסור ישראל להוליכה חוץ לתחום. אבל ביצאה מעצמה או בהוליכה עובד כוכבים. אינו זקוק לה. ובהחשיך לו בדרך בע"ש והוא רוכב. ורגליו למעלה מי"ט. י"א דלא ירד. דהרי כשירד יעבור ודאי על תחומין. וכשלא ירד שמא קיי"ל אין תחומין למעלה מיו"ד וא"כ לא עבר אתחומין וליכא רק שבות דרכיבה דקיל מתחומין דאית בה סרך דאורייתא. וקיי"ל דירד. דתוך י"ב מיל בין כך וכך הוא מדרבנן והרי עבר נמי אשבות דרכיבה. ואפי' חוץ לי"ב מיל ורגליו למעלה מיו"ד. אפ"ה עדיף טפי שירד דאפילו רגליו למעלה מיו"ד יש איסור תחומין. דרכוב ניחא תשמישתיה וכמהלך דמי (ומ"ש אבן העוזר רמ"ו דזה דוקא לענין קימה דחלמיד לפני רבו (קידושין דל"ג ב'). במח"כ אשתמיטתיה תוס' (ב"מ ד"ט ב') שהקשו מזה אספינה מהלכת (ועי' רט"ז סי' צ"ד ד' ורמג"א צ"ט ה') ועי' מ"ש בפירושינו פ"א דר"ה אות מ"ג דנ"ל ראי' מבוררת דהילוך עדיף אפי' ברחוק מי"ב מיל). ומה"מ אם יושב בעגלה. אפי' עובד כוכבים מוליכה. ירד (ש"ה י"ח). ואם חלל העגלה מלבד גובה הגלגלים גבוה י"ט (דהגלגלים לא הוה מחיצה. דגדיים בוקעין בה). וגם רחבה ד"ט למעלה אפי' מתקצרת למטה. הו"ל כרה"י גמור. וצריך ליזהר המהלך מליטול או מלהניח לשם שום דבר משתחשך. כמוציא מרשות לרשות. אבל אז אין בו חשש שביתת בהמתו. שתמשוך העגלה. דהרי הזורק רשות או מעבירו ד"א ברה"ר פטור ואסור. ובבהמה ל"ג אשבותין (ש"ה כ"ג). ולי"א בשבות גם משום מחמר ליכא (רס"ו מג"א סק"ז) ובפרט כשהעגלה למעלה מיו"ד. וגם לא עמדה. רק מתגלגלת. שלא עשתה הבהמה עקירה והנחה (כמ"ש רמג"א [רס"ו סק"ז] דגלגול לאו עוקר הוא. ונ"ל ראי' משבת [ד"ח ב']. בזרזא דקני רמא וזקפי' רמי וזקפי' לאו עקירה היא. ועכ"פ לא זכיתי להבין דברי הרמב"ם (פי"ג הי"א) שאחר שהביא מימרא זאת סיים שהמגלגל עוקר הוא. וע"כ צריך לחלק בין רמא וזקפי' למגלגל. וא"כ קשה לרמג"א. דהרי הרמב"ם שפתיו ברור מללו דגלגול עוקר הוא. וכפי הנראה רמא וזקפי' הוה טפי עקירה והנחה מגלגול וצ"ע). אולם מי שהחשיך בדרך בע"ש ואין עמו עובד כוכבים ובהמה. עדיף שיתן כיסו או משאו שעליו לשוטה מלחרש. ולחרש מלקטן. ובאין עמו גם א' מאלו. מטלטלו פחות פחות מד' אמות. ויעמוד כל פעם בינתיים (רס"ו ז'): הגיע לחצר החיצונה של עיר. שהוא מקום המשתמר: נוטל את הכלים הניטלין בשבת משום צער ב"ח. אבל אסור לפנות המשא מהעגלה חוץ לחוט העירוב. מדהובא מחוץ לתחום: ושאינן ניטלין בשבת מתיר את החבלים והשקין נופלין מאיליהם ואם ירא שישתברו. מניח כרים מתחת. ואם הכלים כבדים שא"א שישמוט הכרים אח"כ מתחת הכלים המוקצים. אז מוטב שיטלטל המוקצים לפי שעה. ולא יבטל הכרים מהיכנו כל השבת כולו (שם ס"ט): מתירין פקיעי עמיר קשי שבלים אגודים: לפני בהמה דבל"ז אינה יכולה לאכול. אבל אסור לשפשפן כדי שתריח ותאכל. מדחזי בלא"ה. לא טרחינן לענגה (שכ"ד ד'): ומפספסים משפשפין: את הכיפין ענפים רכים אגודים. דבלא שפשוף לא חזי לבהמה: אבל לא את הזירין הן הן פקיעי עמיר. רק שנקשרו בג' קשרים. וקמ"ל דאע"ג דע"י רבוי קשרים נדחקו יחד והבהמה קצה בהן. אפ"ה לא יפספס. רק יתירן: אין מרסקין (צערייבען): לא את השחת עשב של תבואה שלא גדל שליש גדולו. דטרחא שלא לצורך היא: ולא את החרובין (באקסהארען): לפני בהמה בין דקה אע"ג ששניה דקות. והכי קיי"ל (שם): אין אובסין (שטאפפען). והיינו שמאכילה בידו ותוחב לה בגרונה במקום שתוכל להחזיר. אבל הרבה כל כך עד שנעשין בני מעיה כאבוס מלא: את הגמל ולא דורסין שדורס המאכל לגרונה למקום שאינה יכולה להחזיר אף שמאכילה רק מעט. א"נ ר"ל שדרס מה שאכלה מעצמה: אבל מלעיטין שתוחב המאכל למקום שתוכל להחזירו: לתרנגולין וה"ה לתת נודעלן לאווזה למקום שתוכל להחזיר. אבל לא יטלטל האווז (שם ס"ט). (ונ"ל דהמראה הוא לשון מוראתו בנוצתה. שהוא הזפק מקום הצואר. כך בבהמה מקום הכרס הוא תחת זפק בעוף ולשם תוחב המאכל. אבל הלעטה הוא במקום שיכול להחזיר. והוא לשון הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. דהיינו שתוחב בבית הבליעה): ונותנין מים למורסן (קלייא). ויש אוסרים. דמתני' בנתן מים מערב שבת מיירי ומערבין מעט בשבת (שם ס"ג): אבל לא גובלים (קנעטען): ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך מדיכולים לשתות באגמים: אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים שגדלין בבית: ולפני יוני הרדיסיות מין יוני בית ונקראין הרדסיאות. ע"ש הורדוס המלך שגדלן בארמונו: מחתכין את הדילועין לפני הבהמה מיירי (במעלאנען) קשי' תלושים מאתמול אף דסתמא לאדם קיימי. הוה נמי מוכן לבהמה: ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום (ואילה"ק מ"ש מדלועין דבעינן שיהיו תלושין מאתמול. נ"ל דדלועין מדלא עבידי דנתרי מנפשייהו מבלי כח אחר להכי מדלא קצצן מאתמול דחינהו בידים. משא"כ בהמה דעבדה דמתה מנפשה. לא דחה בידים [ועי' מ"ש בכללי מוקצה תי' אחר]). ודוקא דא"א לכלבים לאכלה מבלי שיחתכה (שם ז'). וכ"כ מותר לפרר לחם לתרנגולים (שכ"א). ואע"ג דהמפרר ירק שלא לאכול באותה סעודה. חייב משום טוחן. בלחם אין טוחן אחר טוחן: מפירין נדרים בשבת אפי' אינו לצורך שבת. דאם לא יפר הבעל לאשתו היום. לא יהא רשאי עוד להפר. ומיירי שאינה מתחרטת. דאל"כ הרי תוכל להתיר ע"י חכם למחר (לי"א בי"ד רל"ד כ"ג): ונשאלין לדברים ע"י חכם: שהן לצורך השבת כגון שנדר ממאכל או ממלבוש לצורך שבת (שמ"א מג"א א'): פוקקין את המאור ר"ל סותמין החלון עם לוח כרבנן (פי"ז מ"ז): ומודדין את המטלית לעפכען. שהוא טמא שנגע בטהרות. מותר למדדו. שאם אין בו ג' על ג' אצבעות אינו נטמא ואינו מטמא: ואת המקוה לידע אם היא אמה על אמה ברום ג' אמות דאז ראוי לטבול בה. מדהיא אז מ' סאה דשרי לטבול בשבת (כביצה פ"ב מ"ב ). וטעמא דכולהו. דמדידות מצוה מותר. ובלא מצוה הו"ל עובדין דחול ואסור (ש"ו ס"ג): ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית הוא הנזכר בביצה (פ"ג מ"ח) והיה בהדור שסמוך לחרבן דר' צדוק בזמן החרבן היה (כגיטין דנ"ו א'): שפקקו את המאור חלון: בטפיח (קריגכען) של חרס: וקשרו את המקידה (טאפף): בגמי (באסט) עשוי כחבל: לידע אם יש בגיגית (פאס): פותח טפח אם לאו כך היה מעשה. ב' בתין סמוכין. וביניהן שביל. וחלון הבית היה פתוח לשביל. וכזית ממת היה מונח בשביל סמוך לחלון. וממעל לטומאה היה מונח גיגית סדוק דחוק בין ב' הכתלים. והוא האהיל על הטומאה שתחתיו נגד החלון. והנה לולא הגיגית לא היה טומאה נכנסת לחלון הבית מדאין אהל על גביו. בוקע טומאה ועולה רק כנגדו. אבל ע"י הגיגית שהאהיל על הטומאה. הו"ל כמליא טומאה תחתיו. ומתפשטת הטומאה מתחת הגיגית לתוך חלון הבית. לכן סתמו החלון מקודם שהונח שם הגיגית. בטפיח. שהוא כלי חרס והניחו גב הטפיח נגד השביל. וגב כלי חרס שאינו מקבל טומאה חוצץ מפני הטומאה מלכנוס. והיינו רישא שפקקו המאור בטפיח. אח"כ רצו לחזור ולהסיר הטפיח. להכי לקחו מקידה שרחבה טפח. וקשרוהו בחבל גמי ארוך. ועלו לגג ממעל למקום הנחת הגיגית. ושלשלו המקידה למטה לתוך סדק הגיגית. שהיה הסדק מכוון נגד הטומאה ורצו לראות אם יהיה הסדק רוחב טפח. אז יהיה הטומאה רק בוקעת ועולה כנגדה ולא תתפשט ע"י הגיגית לתוך חלון הבית (כפ"י דאהלות מ"א ודברי הר"ב תמוהים. שכ' דמיירי שהיה טומאה בבית. וק' אי הכי אפי' אין בסדק פותח טפח. אין הטומאה המתפשטת עוברת. דאין לבוד לטומאה. כי"ד שע"א רט"ז שם סק"ה. ופי"א דאהלות): ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין קשר שאינו של קיימא:

מלכת שלמה מי שהחשיך בדרך וכו'. זו היא אחת מי"ח דבר בפ"ק דמכלתין דף י"ז. וכתוב בנמו"י בפ' השוכר את הפועלים דף קי"ו ע"ב בשם הר"ן ז"ל דמדאצטריך הכא התירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן לו כיסו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שמעי' שאסור לומר לגוי ע"ש שיעשה לו מלאכתו בשבת והרשב"א ז"ל הביא ראיה אחרת לזה ולא נהירא להרנב"ר ז"ל מן הטעם שכתוב שם ע"ש: נותן כיסו לנכרי. גמ' אמר רבא דוקא כיסו דכיון דטרח ביה פי' שעל ידי טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה אתי לאתויי אבל מציאה לא והא קמ"ל דלא תימא הא דנקט כיסו אורחא דמילתא נקט וה"ה מציאה קמ"ל וללישנא קמא דאיתא בגמ' דוקא דלא אתי לידיה קודם שתחשך אבל אי אתי לידיה ככיסיה דמי וללישנא בתרא בעיא ולא אפשיטא: אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. ובגמ' דייקי' הא יש עמו נכרים לנכרי יהיב ליה חמור וחש"ו לחמור מנח ליה לחש"ו לא יהיב מ"ט הני אדם האי לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה חרש וקטן בעיא בגמרא איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה [הגה"ה ז"ל לבוש החור שם סי' רס"ו חרש וקטן שקולים הם דכל א' יש לו צד הקדמה זה בדעתא קלישתא ועוד דאתי לאיחלופי בגדול פקח וזה יבוא לכלל דעת לפיכך יתננו למי שירצה ע"כ:]. אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חש"ו מוליכה פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהי' הסתר דבר פי' מותר להסתיר דבר תורה לכבוד שמים והכא כבוד אלהי' הוא דחיישי' דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה. וכתב רבינו ירוחם בח"ו מוליכו פחות פחות מד' אמות שאמרו חז"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד' אמות שאם לא ישב אע"פ שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות חייב שאע"פ שעומד הליכה א' היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה עכ"ל וכן כתב בכל בו ע"כ מבית יוסף אכן בשלחן ערוך לא הביא דברים הללו. וכתבו תוס' ז"ל דקטן דהכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן גבי חמור כשהיא מהלכת וכו' ע"כ. וכן כתב הר"ן ז"ל אבל ע"ג חברו אפי' הכא גבי כיס דאיכא פסידא אינו יכול להניחו עליו כשהוא מהלך וליטול אותו מעליו כשהוא עומד דקיימא לן כל שבגופו חייב חטאת כי עביד ליה איהו כוליה בחברו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה: והשקין נופלין מאליהן. י"ס דל"ג בהו מלת מאליהן: