יכין אין צדין דגים כל מלאכה שלצורך אוכל נפש מותרים ביו"ט מדאורייתא. רק קצירה טחינה צידה ודוגמתן, שרגילין לעשותן לימים רבים, אסור מד"ס [רמב"ם פ"א מיו"ט], ולרש"י ותוספות הנך אסורים מדאורייתא [תצ"ה]: מן הביברין [פישטייכע]. ואפילו בביבר שאינו גדול שאינו מחוסר צידה, אם המים עכורים שנשמטין בו הדגים אילך ואילך, אסורים מטעם מוקצה. מיהו במים צלולים מותרים בביבר קטן [תצ"ז מג"א סק"א]: ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבוא לאכלן: אבל צדין חיה ועוף שהוכנו מאתמול לשחטן היום: מן הביברין [טהיערגארטען]: זה הכלל כל המחוסר צידה שצריך לצודו במצודה: ושאינו מחוסר צידה דמטי לה בחד שחיא: מותר להאכילן ולצודן ולאוכלן. וקיימא לן כרשב"ג [שם]: לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב דספק הכנה ר"ל ספק אם הוכן מאתמול. אסור: ואמר מותרין הן דס"ל ספק הכנה מותר. וקיי"ל דספק הכנה אסור [תצ"ו]: אלא שאין רצוני לקבל הימנו שאני שונאו. ועי' בקופת הרוכלין בכללי הכנה: אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי אחר שתצא נפשה. וא"צ לשער בכדי שיפשטוה ויבדקנה תחלה. מיהו מסוכנת דיש חשש הפסד שמא תמות, מותר לשחטה אפילו באמת אינו אוכל ממנה. אבל בריאה אסור לשחוט אא"כ באמת יאכל ממנה כזית [תצ"ח. ונ"ל דנקט צלי, משום דמתבשל מהר, גם שא"צ מליחה, וא"צ הדחה אח"כ [כי"ד ע"ו]: רבי עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה דשם אין צריך הפשט. וקיימא לן כר"ע בזה אפילו מחביריו [ט"ז שם] וגם רמג"א [שם סקי"ג] כתב דמודים חכמים לר"ע בזה: שחטה בשדה מיירי בבריאה או מסוכנת: לא יביאנה במוט [שטאנגע]: ובמוטה [טראגע]. דאוושא מלתא, ומזלזל יו"ט: אבל מביא בידו אברים אברים אע"ג דעי"ז מפיש בהלוכה: בכור בעל מום, שלא הראהו לחכם מעיו"ט: שנפל לבור ביו"ט, וירא שימות שם, והרי כשאינו ראוי לו אסור לטלטלו להעלותו. [ונ"ל דמהאי טעמא נקט רש"י נמי בכור בזה"ז דאלו בזמן הבית, גם כשלא יומם הרי חזי ליה כשיקריבנו ויאכלנו, ואף דעכ"פ דיו"ט היום ואסור לשחטו ביו"ט, עכ"פ אינו כאן דין ומותר לראות מומו, דהרי גם קודם שיומם חזי ליה כשיקריבנו. ולפ"ז שפיר נקטה מתניתין בכיר ולא שאר קדשים קלים מדא ירי בזה"ז והרי הנך אינן מצויין בזה"ז. ואי"ל בל"ז ג"כ אי אפשר למנקט שאר קדשים קלים, דהרי גם כשיוממו לא חזו לו היום מדצריכים פדיון, ואין פודים קדשים ביו"ט. ליתא דהרי ממתניתין דלקמן מוכח דאף דאין פודין לכתחילה, עכ"פ כיון שעבר ופדאו פדוי, מוכן הוא כטבל, ומותר לטלטלו]: רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה ירד הבקי במום ששוחטין עליו, ויראה את המום שבו מאתמול: אם יש בו מום קבוע: יעלה וישחוט דמוקצה ליכא, דמדאתמול דעתיה עלוייה: ואם לאו שאינו קבוע, אף שהיום נולד בו מום קבוע, אעפ"כ אפילו עבר והעלהו, לא וכו': אין זה מן המוכן אף דר"ש לית ליה מוקצה, במוקצה מחמת איסור מודה. דס"ל אין רואין מומין ביו"ט. ותולה נמי בדעת אחרים דמאן יימר דמזדקק ליה חכם. [רש"י כתב דלהכי אין רואין מומין ביו"ט, דהו"ל כדן דין. ונ"ל דמה"ט לא דמי לשאר הוראת או"ה דמותר ביו"ט, דהתם מתחלה מותר היה, משא"כ הכא מתחלה אסור היה, עוד נ"ל דמש"ה הוה הכא כדן דין, משום דמעיקרא הוה ממון גבוה, דחזי למזבח, והשתא ממון כהן, והו"ל שפיר כדיני ממונות ועי' א"ח כט"ז תצ"ח סק"ט]: לא יזיזנה ממקומה בבהמת קדשים מיירי ומה"ט קתני סתמא שמתה, דמשמע אפילו היתה מסוכנת מעיו"ט, ואי בחולין כה"ג שרי' לטלטלה, דמוקצה ליכא דהרי מעיו"ט דעתיה עלויה לכלבים [כא"ח תקי"ח]. אבל הכא דבקדשים, אפילו במסוכנת בעיו"ט אסור לטלטלה. דאע"ג דלכשיפדנה בחייה חזיא לכלבים, עכ"פ בעי העמדה והערכה, וכשמתה אי אפשר. להכי צריכה קבורה ולא חזיא למידי. ואפילו בקדשי בדק הבית דלר"ש לא בעי העמדה והערכה [כשבועות י"א ב' ותמורה ל"ב ב']. עכ"פ לדידיה אין פודין שום קדשים להאכילן לכלבים: ועל החלה שנטמאה דג"כ לא חזיא, דלאכילה אסורה לעולם, ולהסיקה כהן תחת תבשילו היום אסור דאין מבערין קדשים טמאים ביום טוב: אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב נמנין הוא [אנשטעהן], שכבר יודעים שער בהמה זו, שהיא נמכרת בעד ד' או ה' סלעים, לא יאספו למנות עליהן חבירים ביו"ט, לומר ביום טוב, אני אקח ממנה בעד סלע ואתה בעד שתים. דכל פיסוק דמים אסור משום מקח וממכר. וה"ה בלא נמנין, כגון לומר תן לי בסלע בשר, אסור, דכל פיסוק דמים במין שאין דמיו ידועים, אי במין שדמיו ידועים אבל מצרף, שאומר, כבר אני חייב לך פרוטה, תן עוד בעד פרוטה ואהיה חייב לך ב' פרוטות, אסור [כרא"ש הכא וא"ח שכ"ג]. והרי הכא אין דמיו ידועין דמי יודע כמה ליטרות יגיע על חלקו, והרי זה לא אפשר רק ע"י משקל, והרי אסור לשקול. רק קמ"ל נמנין, דאף דפיסוק דמים אסור רק משום מקח וממכר. ומקח וממכר אסור משום שמא יכתוב [כרמב"ם פכ"ג משבת] א"כ סד"א דהכא בבני חבורה דרבים נינהו לא גזרינן, דמדכרי אהדדי, דהרי מה"ט משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ולא חיישינן שיחתו [כשבת ד"כ ע"א]. וה"נ מדכרי אהדדי שלא יכתבו, קא משמע לן דאפ"ה אסור הכא. משום דהני מילי בגזירה דרבנן, אבל מקח וממכר דאתיה מקרא, דכתיב ודבר דבר [כרש"י שבת קי"ג ב']. ואתי נמי מקרא דנחמיה [י"ג, כרש"י ביצה כ"ז ב'. ושם דל"ז א', כ' רש"י ב' המקראות יחד]. להכי דברי קבלה כדאורייתא דמי, ואפילו בבני חבורה גזרינן: ושוחטין ומחלקין ביניהן ביום טוב בלי גורל [ת"ק]. וקמ"ל דהיכא דכבר נמנו עליה מעיו"ט שיקח זה בסלע וזה בב', אז אפילו מזכירין בשעת החלוקה ביו"ט פיסוק דמים כגון לומר קח בסלע כמו שאמרת אתמול, אפ"ה שרי, דכל פיסוק דמים שאינו לצורך שרי, דהו"ל לחשבון של מה בכך [שבת ק"נ ע"א]. [ונ"ל דאהא קאמר בש"ס היכא עביד, ר"ל היכא שלא נמנו עליהן מעיו"ט היכא עביד. ומשני, מעמיד בהמה אחרת אצל זו, ואומר זו כזו, ולמחר ישומו האחרת. וכבר כתבנו דנראה דלרש"י לא היה גרסת המשנה, אבל נמנין וכו', ואפשר עוד דלרש"י האי ושוחטין ומחלקין ר"ל או שוחטין ומחלקין]: או כנגד הקופיץ [פליישהאקקע]: וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר דהו"ל עובדין דחול ונקט "כל עיקר" דקא משמע לן דאפילו בהונח המשקול כנגדו, כדי שיתנשא הכף האחר שבו המאכל שבכף מאזנים כדי לשמרו מעכברים אינו רשאי להשגיח אגב שם כמה הוא שוקל גזירה שמא ישקול לכתחילה. וכל שכן בשוקל לידע כמה יבשל בביתו, ואפילו בפוחת או מוסיף מעט מהמשקל שצריך, דבכהאי גוונא במדידה שרי [כא"ח שכ"ג], התם נראה כשופך, אבל הכא אסור [מג"א ת"ק סקי"ג]. [ונ"ל דנקט לה הכא, ע"פ מ"ש רט"ז [ת"ק סק"א] דלרשב"א בשם הירושלמי מותר לשקול בביתו לצורך עצמו. לפ"ז י"ל דקאי הכא אהא דקאמר לעיל אבל שוחטין ומחלקין ביניהם. להכי קאמר הכא דחלוקה זו, לר"י אפילו ע"י משקל שרי, אף שהן בני חבורה, ודרכן להקפיד לשקול מכוון, לבלי להפחית או להותיר, עכ"פ לצורך עצמו הוא, דכל א' רוצה ליטל חלק הראוי לו בה. אבל ישנה קצת לישקל נגד הכלי או קופץ. ולרבנן אין בני חבורה משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, דדוקא בשוקל בביתו לצורך עצמו, וכולה שלו שרי לשקול, ולא בני חבורה המקפידין זע"ז]: אין משחיזין לחדדה במשחזת המיוחדת לכך: אבל משיאה נ"ל דלהכי ברישא נקט לשון השחזה ובסיפא נקט לשון משיאין, דהשאה לשון הדלקה הוא כמו אין משיאין משואות [ר"ה פ"ב מ"ב]. ומשום דחלק החותך שבסכין נקרא להב, כמ"ש ויבוא הנצב אחר הלהב [שופטים ג] אב"י ע"ש נצוצות היוצאות מברק הסכין מלוטש]. להכי נקרא נמי חידוד הסכין בלשון הדלקה. אם כן ברישא דאפילו להעביר שמנוניתא אסור [כרמג"א ק"ט סק"ו], נקט סתם לשון משחיזין. משא"כ בסיפא ע"ג חברתה דאפילו לחדוד שרי, נקט שפיר לשון השאה, דהיינו חדוד, וכדאמרן: על גבי חברתה וה"ה על גבי עץ, חרס, ואבן, כשאין מיוחדין להשחזה. מיהו אין להורות כן לרבים. גם לא יעשה כן בפני רבים, אם לא יכול להשמט דלהעביר שמנוניתא מכוון: אבל שוחט ומחלקים ביניהם נ"ל דלא בקונה מטבח מיירי, דא"כ משנה שא"צ היא, דכבר שמעינן לה מלעיל [מ"ו] דפיסוק דמים אסור, רק הא נמי אמשנה ו' קאי, שכבר פסקו הדמים מעיו"ט ומחלקין ביו"ט, והרי קיי"ל דטבח אומן אסור לשקול בשר ביד, לשער כמה הוא, ורק הדיוט שרי בכה"ג [כסי' ת"ק ס"ב]. להכי קאמר הכא, דכשפסקו דמים מעיו"ט ומחלקין ביו"ט, לא יאמר לטבח שקול לי חלקי מהבשר, שיש לנו בשותפות, היינו באופן שמותר לשקול, כגון ששוקל ומשער ביד, אפ"ה בטבח אסור, רק הוא שוחט, והן עצמן מחלקין ביניהן [ואהא קאמר הש"ס היכא עביד. ר"ל באיזה אופן מותר הטבח לשקול ביד. ומשני רבעה ופלגא רבעה, אבל שישקול כמה בשר בדינר וכמה בשתים, אסור, אף דהזכרת דמים שרי אף ביום טוב. כיון שכבר פסקו דמים מעיו"ט, עכ"פ שישקול וישער כמה בשר יגיע לו בדינר, אסור ביום טוב]: מלא לי כלי זה אפילו מיוחד למדה. ואם היא של מוכר, צריך שיקחנה הלוקח עמו לביתו. מיהו במחסר או מעדיף קצת על המדה בלא"ה שרי: אבל לא במדה שלא יזכיר שם מדה, וכן אסור להזכיר דמים ודוקא בדבר שאין דמיו ידועים. וכן במדה, דוקא מין שאין רגילין למדוד. אבל מין שדמיו ידועין, וכן במדה אם הוא מין שרגילין למודדו, מותר לומר תן לי בכך וכך דמים, או תן לי מדה זו או זו, דאינו רק מודיעו כמה צריך. ורק במצרף אס?יר, לומר כך וכך כבר לקחתי ממך, ועתה אקח כך וכך, הרי שניהן יחד כך וכך, זה אסור אפילו אינו מצרף דמים ומדה בדבריו, רק מנין הפירות [שכ"ג]: לא ימלאנו אף שלא יחדו למדה. וקיי"ל כת"ק: אבא שאול אומר אף במועד בחוה"מ: מפני ברורי המדות ר"ל מפני שבחוה"מ אין בו מלאכה, להכי הרבה באים ללמוד ממנו, ואין לו פנאי לברר המדה יפה, ע"י שימתין עד שישקוט הרתיחות [שוים] שבמדה שמתהווה על ידי שממהר למזוג שלא יתבטל מתורה וכשימתין יתברר כמה מדד. לכן מילא המדות בלילה: וחכמים אומרים אף בחיל אף שבחול אינו ממהר למזוג, ועי"ז לא יעלה רתיחות: מפני מצוי המדות שלא יצטרך להמתין עד שיתמצה מה שדבוק במדה מאותו דבר שנמדד: הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו שמאמינו בלי פיסוק דמים, מדרגיל אצלו:

מלכת שלמה אין צדין דגים מן הביברים בי"ט וכו' ראיתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות ביום טוב וביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' ז' י"ז ובטור א"ח רס"י תצ"ז וכתוב שם בב"י ואיכא למידק כיון דמתני' מפלגא בין דגים לחיה ועוף היאך לא חילק הרמב"ם ז"ל ביניהם ונ"ל שהוא סובר דת"ק היה מחלק ביניהם ואין הלכה כמותו אלא כרשב"ג וסובר דרשב"ג קאי אדגים חיה ועוף הלכך דין כולם שוה דכל שאינם מחוסרין צידה לוקחין מהם בי"ט ונותנים לפניהם מזונות ואם הם מחוסרין צידה אין לוקחין מהם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות ורבינו אפשר שהוא סובר כדעת הראב"ד והרשב"א ז"ל שכתב הרב המגיד דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורין ואפי' הוא ביבר קטן והטעם מפני שהם מכוסין מן העין והטעם וכו' ע"ש עוד: מתני' מייתי לה פ' האורג (שבת דף ק"ו) ותוס' ברפ"ק דמכילתין דף ג': מן הביברין פי' אפי' מן הביברין ואפי' שאינם מחוסרין צידה ממש מ"מ כיון שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטין הנה והנה דומה לצידה מספר הלבוש שם סי' תצ"ז. ובגמ' פריך עלה ורמינהי ביברים של חיות ושל עופות ושל דגים אין צדין מהם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות בשלמא חיה אחיה לא קשיא מתני' ר' יהודה דקאמר התם בשבת פ' האורג וצבי לבית חייב דלא חשיב ליה צידה עד שיכניסנו לבית וברייתא רבנן דחשיבי ליה לביבר ציד כדתנן התם וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ומסיק בגמ' עופות אעופות נמי לא קשיא הא ביבר דמקירה דניצוד הוא הא ביבר שאינו מקורה והשתא דאתינן להכי חיה אחיה נמי ל"ק ואתיא נמי כרבנן והא בביבר גדול והא בביבר קטן ופי' הר"ן ז"ל ושיעורא דביבר קטן מפרשינן בגמ' דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושהי' מלשון עיכוב א"נ כל היכא דנפלה טולא דכותלים אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכן נמי דכל היכא דאית ליה זויות להשמט בהן חשיב הביבר גדול שאומרים בו הבא מצודה ונצודנו ע"כ: ועיין במ"ש בשם הירוש' שם פ' האורג: ואין נותנין לפניהם מזונות דאין מזונותן עליך כן פי' רש"י ז"ל והקשו תוס' ז"ל דכי פריך בגמי ורמינהי וכו' ומשני כאן בביבר גדול כאן בביבר קטן והשתא תינח מצידה לצידה תרצת שפיר אלא מזונות מאי תרצת דבמתני' אמרי' ונותנין לפניהם מזונות והתם אמרי' אין נותנין לפניהם מזונות לכך נ"ל דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות וה"פ אין צדין דגים מן הביברים וכו' ואין נותנין לפניהם מזונות גזרה שמא יצודם דהא צידה שלהם אין מותרת בי"ט והשתא כשמתרץ בגמ' מצידה ממזונות נמי ניתא דהא בהא תליא ע"כ וכתב הר"ן ז"ל דשם פ' ר' אליעזר דאורג פי' רש"י ז"ל דכיון דמוקצין הן לא שרי למיטרח עלייהו ע"כ ושם יישב הר"ן ז"ל פירוש זה ותרצו ע"ש: כל המחוסר וכו' ירושלמי ר' עולא אמר בעון קומי ר' אחא מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור אמר לון ולא בנעל לתוכה אנן קיימין אלא כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר עד כאן: