יכין ארבעה נדרים התירו חכמים ר"ל א"צ התרה, מדכולן אין פיו ולבו שוין, מיהו לכתחילה אסור לידר בהן, אם לא שרוצה לקיימן. אבל בשבועות אף דליכא מלקות כשעבר עליהן, עכ"פ צריך התרה [רל"ט א']: נדרי זירוזין שהתכוון בנדרו כדי לזרז אדם אחר לשום דבר ע"י נדרו: ונדרי הבאי שהיה נודר על דבר שהוא גוזמא: ונדרי שגגות שנדר בטעות שסבר שכך הוא: ונדרי אונסים שנאנס אח"כ מלקיים נדרו, ומהשתא מפרש תנא לכולהו ד': ואמר קונם ככר זה, עלי: שאיני מוסיף לך על השקל היא חצי סלע: שניהן רוצין בשלשה דינרין ר"ל לכך נתכוונו כשנדרו, ולא נדרו רק לזרוזי זה לזה, וכיון דדברים שבלב אינן דברים, להכי גם בפחות או ביתר מג' דנרין, מותר. אבל בסלע או בשקל אסור למכור, מדעיקר משמעות נדרן כך היה, וי"א שגם בכהאי גוונא מותר. מיהו בהעמידו שניהן דבריהן ונתבטל המקח, או באומר בפירוש שהתכוון לנדר גמור, הוה נדר [י"ד רל"ב]: אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו חסורי מחסרא וה"ק אף המפציר ומדיר חבירו שיאכל אצלו, נדרי זרוזין הוא, אבל הרוצה שלא יתקיימו נדריו, יאמר כל נדר וכו'. מיהו בנדר הוא שיאכל אצל חבירו, אינו זרוזין. ואין למדין מזרוזין רק מה שאמרו חכמים. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר בש"ס אמרינן, תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מביטולו שביטל. מיהו נ"ל דדוקא בלא התנה על נדר פרטי, רק כדקאמר כל נדר וכו', אז אומרים דבזכור לתנאו, ואפ"ה נדר, עקרו לתנאו, אבל בהתנה על נדר פרטי שיהא בטל, אז אדרבה, בזכר לתנאו, עקר לנדרו שנודר בהכרח, ובלא זכרו נדרו קיים. [ועי' י"ד רי"א]. מיהו בהדירו חבירו או השביעו, לא מהני בטולו [שם]: נדרי הבאי גוזמא: אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד בנחש שגבו מנומר, שאינו בנמצא שיהיה [מנומר] (עב) כקורה. וב' מיני גוזמא נקט תנא ברבוי [ובדמות] [*) ע' בפי' שבועות פ"ג מ"ח סי' מ"א.] (ובגודל): נדרי שגגות אמר קונם ככר זה עלי אם וכו': ונזכר שאכל ושתה או שאמר ככר זה עלי קונם שאיני אוכל וכו': ונודע שלא גנבתו נראה לי דכולהו צריכי, לא מבעיא אם אכלתי, שהיה הנדר בטעות, אלא אפילו בשלא אוכל שהיה הטעות אחר כך במעשה, ואפילו בשגנבה ושהכתה את בני, שלא היה הטעות בפעולתו רק בפעולות של אחרים, סד"א. אם לא שנתכוון שבין כך או כך יחול הנדר, לא היה נודר, קמ"ל. [מיהו בפעולות אחרים להבא, כגון אם תגנוב ואם תכה, וודאי חייל כשתגנוב וכשתכה, ומש"ה לא קשיא ממשנה סוף פ"ה דנזיר יע"ש. דהתם מדיודע שאפשר שטועה הוא ואפ"ה נדר, ש"מ דבכל גוונא נדר, מה שאין כן הכא בשגנבה ושהכתה דומיא להך דשבועות [דכ"ו א'] שבועה דהכי אמר רבי, דקסבר היה שא"א שיטעה]. אי נמי קמ"ל בבא שגנבה ושהכתה, לאשמעינן דוקא כשפירש הטעם שנודר, שגנבה וכו', אבל בנדר סתם מאשתו, אף שהיה בטעות אסור, כסי' ט"ז. ובבא דתאנים קמ"ל לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה: וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין מדהיה מוטעה בעיקר הנדר, שלא התכוון מעולם על אביו, הרי אין פיו ולבו שוין, משא"כ באשתו, כיון שנתכוון לאסרה ולא היה הטעות רק בטעם הנדר, להכי אם לא פירש הטעם שגנבה ושהכתה, היה אסור. וקיי"ל כב"ה, ודוקא באמר תחלה כולכם אסורים, ואח"כ אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניהן, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר, או שאמר תחלה שיהיו התאנים אסורים לזה ולזה, ואח"כ אמר, אלו הייתי יודע שאבא ביניהן, הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא, אבל בלא החליף ל' הנדר כשחזר בו, מהלשון שאמר תחלה, כגון שאמר בתחל' ובסוף כולכם אסורים או שהי' אומר בתחלה ובסוף זה וזה אסורים רק שבסוף אמר חוץ מאבא, אסורים האחרים, מדלא הורע כח הנדר בלשונו [שם]: הדירו חבירו שיאכל אצלו באופן שלא היה נדרי זרוזין: או שעכבו נהר ששטף גדותיו דכל זה אונס שאינו מצוי: הרי אלו נדרי אונסין וה"ה בכל אונס שאינו מצוי, ואפילו יכול לסלק האונס ע"י ממון הרבה שיתן, מקרי אונס, ומכ"ש כשנשבע באונס דאינו נדר או שבועה. מיהו דוקא באונס נזק, אבל בירא ממניעת טובה, לא מקרי אונס [רל"ב סי"ב]: נודרין להרגין רצחנין, ופשיטא שמותר לידר ואפילו לשבע שקר כדי להציל נפשו. רק קמ"ל שאין הנדר והשבועה חלין: ולחרמין ר"ל אפילו רק אונס גזלנים: ולמוכסין אפילו רק אונס מוכס העומד מאליו, או שאין לו קצבה, אבל מכס הקצוב ממלך, אפילו רק מלך עכו"ם, אסור להבריח, וכ"ש שאסור לשבע לו לשקר: שהיא תרומה דאפי' גזלנים ישראלים אין אוכלין איסור, וגם אין לוקחין מכס ממוליכי תרומה לכהנים מדסתמן עניים הן: אף על פי שאינן של בית המלך ואף שאוסר על עצמו כל הפירות אם אין כדבריו, יתכוון בלבו שיאסרו עליו רק היום. ואף דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים, גבי אנס אגב אונסא גמר בלבו שיהיה כאילו הוציא בשפתיו, ובלבד שלא יוציא מפיו ההפך מכוונתו: ובית הלל אומרים אף בשבועה שרשאי לומר יאסרו עלי כל הפירות בשבועה אם אין אלו תרומה ואף דשבועה חמיר מנדר. וי"א דגם לשבע להדיא. לומר הנני נשבע שפירות אלו תרומה הן, שרי, ורק כמו בנדר ושבועה צריך להערים בלבו לחשוב שיאסרו רק היום, כמו כן בנשבע שהן תרומה צריך להערים בלבו על דבר מה [רשב"ץ]. ונ"ל דר"ל שיחשוב בלבו שהן תרומה שהרמותי אותן על כתפי [עי' י"ד רל"ב]: לא יפתח לו בנדר אם לא שאל ממנו האנס שידר: אלו ואלו מותרין ובכולהו קיי"ל כב"ה [שם]: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות שראה סערה, ומתדמה שיקצץ נטיעותיו, ואמר הרי וכו': טלית זו קרבן אם אינה נשרפת שהיה שריפה, ומתדמה שישרף טליתו, ואמר הרי וכו': יש להן פדיון ר"ל לא אמרינן נדרי זרוזין הן שרוצה לזרז השומעין להאמין שבוודאי יקצצו, קמ"ל דלמא היה כוונתו שבזכות זה ינצלו. וספק נדרים להחמיר. מיהו יש להן פדיון כשאר הקדשות להביא בדמיהן קרבן, והן עצמן מותרין לו, דלא אסרן על עצמו, מדלא אמר עלי: אין להם פדיון דהכי קאמר כל עוד שלא יקצצו, יאסרו עלי דאף לאחר שאפדם יחזרו ויקדשו. מיהו לאחר שנקצצו מותרים מיד בלי פדיון [רמב"ם סוף פרק ד' ממעילה]: הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה אותן שאינן רגילין ליסע באניות כלל אפילו לטיול: מיושבי היבשה אסור ביורדי הים אפילו במפליגין בים הרבה, מדסופן לירד ליבשה: לא כאלו שהולכין מעכו ליפו ר"ל לא לבד באלו שהולכין וכו', שהוא דרך קצרה, אסור, אלא אפילו במפליגין: אלא למי שהחמה רואה אותו מדלא קאמר מן הרואין [ואין להקשות א"כ אסר עצמו מכל אדם, והו"ל שבועת שוא, דבכה"ג א"א לעמוד בו] [כר"ן דל"א א' ד"ה שאיני]. נ"ל דהכא מיירי באסרן ע"ע רק לזמן, או רק במקום, או רק באומה מיוחדת]: הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובעלי שיבות דמדלא קאמר מבעלי שער. ע"כ לא מיעט קרח, ומה שאמר שחורי ראש, היה כוונתו שהיו שחורי ראש א"כ לא מיעט נמי שב. ואי"ל אם כן מדמשתמע שב וקריח בכלל שחורי ראש, גם בלי הוכחה שלא אמר בעלי שער לתסר בשב וקריח, דסתם נדרים להחמיר [כפ"ב סי' כ"ה]. נראה לי דבלי הוכחה זאת הוה משמע הך לישנא טפי להיתר מלאיסור, ובכהאי גוונא לא אמרינן סתם נדרים להחמיר [כש"ך י' ד ר"ח סקי"ד], ודוקא באמר שנתכוון להיתר, דאל"כ אפילו מסתבר טפי להיתר אמרינן סתם נדרים להחמיר [רי"ז ג']: ומותר בנשים דנקראים מכוסי ראש, אפילו נשי עכו"ם דרכן לכסות ראשן [כרש"י דנ"ח ב'], ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ובקטנים דנקראים מגולי ראש, דרק זהירות הוא לכסות ראשן [כשבת קנ"ו ב']: שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים דא"א לתאר אותן מגולי או מכוסי ראש, דזמנין מגלו זמנין מכסי רישייהו, ולהכי נקראים שחורי ראש: הנודר מן הילודים דמשמע בלשון בני אדם, שנולדו כבר: מותר בנולדים ר"ל בעתידין להוולד: מן הנולדים אסור בילודים דנולדים משמע שנולדו כבר או העתידין להוולד, דאף דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, על כל פנים אוסר ע"ע דבר שלבל"ע [כי"ד ססר"ד]. ובש"ס ל"ג הך בבא: רבי מאיר מתיר אף בילודים ס"ל דכמו באוסר עצמו בילודים מותר בנולדות, ה"נ באוסר עצמו בנולדים מותר מילודים, והיינו דקאמר "אף", דארישא קאי, וס"ל לר"מ דגם "נולדים" לא משמע רק העתידין להוולד: אלא במי שדרכו להוליד טעמא דת"ק קאמרי דלהכי באמר נולדים אסור בכל ולאפוקי רק דגים ועופות: ואסור בכותים מדמצווין לשבות [ועי' כתובות פ"ג סי' ד']: מאוכלי שום עזרא תיקן שיאכלו שום בע"ש, מדהוא זמן עונה לרוב בני אדם, והשום מרבה הזרע: ואסור בכותים אית דגרסי ואסור בכותיים, תליא באי נהגו או לא נהגו כותים כך. ואמנם מצאתי בספר כרמי שומרון שהכותיים חושבין לחטא לבעול נשותיהן בשבת וכוללין זה בהלאו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. [ע"ש צד כ"ז ובהערה שם]: אסור בישראל ומותר בכותים שאין עולין לירושלים רק להר גריזים: קונם שאיני נהנה לבני נח ר"ל ממה ששייך לבני נח: מותר בישראל אף בגרים: שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ר"ל ממה ששייך לישראל אפילו מומר דאעפ"י שחטא ישראל הוא [סנהדרין מ"ב]: ומותר באומות העולם אפילו מישמעאל ובני קטורה שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע: ומוכר בפחות מיהו באסר ע"ע נכסיהם, אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור: שישראל נהנין לי ר"ל ממה ששייך לי: ומוכר ביותר אם שומעין לו ר"ל אם ירצו לעשות לו טובה זאת. ונ"ל דקמ"ל דאסור להונותם, דסד"א דאם מצוה הוא, שרי להונותם, דומיא דחולה עני שצריך ליין [כשבת קכ"ט א'], קמ"ל דהכא הוא גרם לעצמו, ואסור. ובש"ס גרסינן ואין שומעין לו. ונ"ל דר"ל דראוי שיקנסוהו בכך, מדנדר כך: יהנה לנכרים נ"ל דלהכי לא נקט יקנה וימכר לעכו"ם, דקמ"ל דאפילו כשהעכו"ם לא ירצו להנותו, והוא יצטרך להנות להם לקנות ביוקר, אפ"ה לא חיישינן לכדי חייו. א"נ חמ"ל דלא חיישינן ללאו דלא תחנם. [ע"ז ד"כ א']: מותר בערלי ישראל שמתו אחיו מחמת מילה: אסור בערלי ישראל וכ"ש בנשים דכמאן דמהילי דמי [כע"ז דכ' ז א']: כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואת"ל דעכו"ם לא נקראו ערליה סתם, וערלי לב דסיפא גם אעכו"ם קאי, ור"ל שכולן ערלי לב הם. להכי קאמר ואומר: והיה הפלשתי הערל הזה ואת"ל להכי קרא ליה דוד ערל סתם דנולד מהול לא שכיח. ואומר וכו': פן תעלוזנה בנות הערלים ובעם גדול שכיחי נולד מהול, ואפילו הכי נקראו כולן ערלים: רבי ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות שנזכרו בפרשת מילה, וכענין י"ג מדות שכרת הקב"ה ברית עליהן עם משרע"ה, גם י"ג מדות כמנין אחד, שע"י ברית המילה יהיה אחדות גמור בין יחידי סגולה, שיכרו זא"ז, ואחדות ביניהן לאביהן שבשמים, שנושאין סימן זה שהן עבדיו עד תום הגוף, לנצח לא יפרדו: רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה נקט החמורה, דר"נ אפילו חל גם יו"כ בשבת: גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה דנענש כשנתעסק במלון תחלה שעה מועטת קודם שמל בנו. ואף דבכל דבר זכות תולה [כסוטה פ"ג מ"ד], על כל פנים מילה מצוה שבגופו, וכל זכות חוץ מגופו. ומה"ט לא אמרינן בכה"ג העוסק במצוה פטור ממצוה, ואפילו בעידנא דלא עסיק בהמצוה [כסוכה כ"ה ב'], ואפילו אפשר לקיים שניהן [כר"ן שם רמ"א ב'], אפ"ה מצוה שבגופו שאני: רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים דאף דיש בהרת יקוץ, ואילה"ק מאי קמ"ל, הרי אפילו שבת דחמירי נדחה, מכ"ש קציצת נגע דרק לאו הוא. י"ל דקמ"ל הכא אפילו במילה שלא בזמנה: התהלך לפני והיה תמים וכתיב אחריו ואתנה בריתי ביני וביניך: כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה שמרושם בה הגוף ביום ובלילה. אף שכשישן בטל משאר מצות:

מלכת שלמה ארבעה נדרים וכו'. עד השתא איירי בכנויים האסורים ובמתפיס בדבר הנדור ובמתפיס בדבר האסור והשתא מיירי בנדרים דאע"ג דהוציאם מפיו בלשון שאר נדרים אפ"ה מותרין וטעמא הוי משום דבעי' פיו ולבו שוין ואנן סהדי דלא שוו פיו ולבו בהני ד' דברים תוס' ז"ל. וביד רפ"ד דהלכות נדרים עד סוף סימן ד': ואיתה פ' שני דנזיר דף י"א ובפ' שבועות שתים (שבועות דף כ"ח.) ובירושלמי ספ"ק דחגיגה: התירו חכמים בלא שום שאלה ודלא כר' שמעון דס"ל דצריכין שאלה לחכם בפ' שני דנזיר סימן ד' לפי שנוייא בתרא דגמרא דהתם וכמו שכתבתי שם. ועוד יש נדרים שאין צריכין שאלה לחכם כגון ההיא דתנן ס"פ קונם אם אין אתה בא ונוטל לבניך וכגון ההיא דתנן בפ' רא"א פותחין קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה דהוי תולה בדבר ולא נתקיים. ויש לעיין מניינא דקתני הכא ד' נדרים למעוטי מאי ובתוספתא פ"ד גרסי' דאפילו ד' נדרים הללו אסור לו להיות נודר בהן ע"מ לבטלן שנאמר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ופסקה הרמב"ם ז"ל שם פ"ד: נדרי הבאי. נדר שאינו כלום. שמיר ושית מתרגמי' הבאי ובור הר"ן ז"ל. אבל הסמ"ג במל"ת סי' רמ"ב כתב שם בשם ר"ת שהוא לשון המקרא ביחזקאל מה הבמה אשר אתם הבאים שם תרגם יונתן הבאים משתטן. ושבועות הבאי אומר בתוספתא אסורין: ושניהם רוצין. רבא דייק מדקתני רוצין ולא קתני רצו דהוה משמע שלבסוף נתרצו ולא היה דעתם לזה מעיקרא ולא היה נדרם ברור בשעת הנדר ואין כאן הפלאה אבל שניהם רוצין דקתני משמע דמשעת הנדר ברור לנו ששניהם רוצין בכך ולא כוונו כי אם לזרז ומעיקרא לא היה נדר ואתיא מתני' אפילו כרבנן דפליגי אר' טרפון דאמר אין אחד מהם נזיר בפ"ה דמסכת נזיר גבי היו מהלכין בדרך ואחר בא כנגדן. וכתב הרב בעל ספר החנוך בפ' מטות וגרסי' בירושלמי גבי נדרי זרוזין א"ר זעירא הדא דתימר בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר חכם כלומר בשאין מעמידים דבריהם שלא נדרו אותו נדר אלא לזרז אבל אם בדוקא נדרו אותו צריכין שאלה לחכם וה"ה בודאי לשאר השלשה השנויין במשנה שאם היו מעמידים דבריהם שצריכין שאלה לחכם ומיהו בכל ענין החכם מתירן כל זמן שימצא פתח להתיר כלומר שימצא שום ענין שיאמר עליו הנודר אילו הייתי יודע בשעת הנדר. דבר זה לא הייתי נודר ואפילו בנולד פותחין להתיר ובלבד שיהא הנולד נולד מצוי ע"כ. והובא בטור ובשלחן ערוך סי' רל"ב. ושלשה דינרים לאו דוקא דהה"נ פחות מעט או יותר מעט וכתוב במפה על השלחן וי"א אע"ג דאמרי' לזרוזי נתכונו מ"מ לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע ויש מקילין ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל קונם שני פוחת לך וכו'. פי' קרבן יהא עליך מה שאני פוחת לך ע"כ: ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. ורבנן פליגי עליה וס"ל דהמסרב בחברו שיאכל אצלו ומדירו לא הוי נדרי זרוזין: אף הרוצה ירוש' אית תנאי תני הרוצה ואית תנאי אף הרוצה: להדיר את חברו. שאוסר כל נכסיו על חברו אם אינו אוכל עמו. ולשון הרמב"ם בפ"ד דהלכות נדרים נדרי זרוזין מותרין כיצד כגון שהדיר את חברו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין ע"כ. וכתב רבינו ירוחם שאין למדין מהלכה זו של נדרי זרוזין למקום אחר חוץ מדברים אלו שנתפרשו בגמרא ע"כ. ועיין במ"ש לקמן ס"פ קונם בשם ספר הלבוש: יאמר כל נדר גרסי' וחסורי מחסרא וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתוב בשבלי הלקט סימן ק"ב ומה שתקנו לומר כן ביום הכפורים ולא בר"ה כמו שהוא במשנה משום דיום הכפורים בטל ממלאכה ואיכא כינופיא טובא וסמוך הוא בר"ה שיום הכפורים נקרא ר"ה ע"כ. ובגמרא וסבר רב הונא בר חיננא למידרשה בפירקא א"ל רבא תנא קא מסתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא כן נראה לפי פירוש רש"י ז"ל שפי' שרצה לדרוש מה שחסר התנא ממשנתנו אלא שהרא"ש ז"ל פי' דלא הוי מיסתם סתומי מה שדלג הרוצה שלא יתקיימו נדריו דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיהנה כך הרי היא כמפורשת אלא מיסתם סתומי היינו מאי דמגיה אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר אבל רבא אינו צריך בפירושו דבגמרא להגיהה כאביי וגם לחסרה רק לחסרה בלבד. וביד פ' שני דהלכות נדרים סי' ד' ה' ו'. ובטור א"ח סימן תרי"ג וכולה מתני' עד סוף סימן ד' ביורה דעה סימן רל"ב: