יכין
היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין לתלמידיהם לדוגמא להתלמד: מצאו בן עירו ר"ל שמכיר ששמו כשמו וכו' אבל אי"ל דפסול מדצריך להזכיר מקום דירתו, דהרי קיי"ל דאין צריך להזכיר בגט רק מקום עמידתו בשעת גירושין [כאה"ע ר"ס קכ"ח]. ואילה"ק הרי בל"ז הן ב' יוסף בן שמעון בעיר א' ואין לגרש בו מדאין לברר מתוכו איזהו המגרש, וא"כ אפילו כתב לשם המגרש אסור לגרש בו [ק"כ ס"ג]. י"ל דהיינו לכתחילה, אבל בדיעבד הרי קיי"ל עדי מסירה כרתי. וכן מוכח מגדולה וקטנה [פ"ג מ"א, ופ"ט מ"ה. ועי' אה"ע קל"ו ס"ו]: פסול לגרש בו אף דזה נכתב לשם גירושין: לא יגרש בו את הקטנה אף דהיה עכ"פ לשמו: פסול לגרש בו דבדאורייתא אין ברירה, לומר הוברר לבסוף שלשמה נכתב. ואפילו למ"ד יש ברירה בדאוריי', הכא שאני דכתיב וכתב לה, צריך שיהיה מבורר בשעת כתיבה: הכותב טופסי גיטין סופר שמזמן גיטין שיהיה מזומנין למי שירצה לקנותן: ומקום הזמן ובש"ס מוסיף, אף מקום הרי את מותרת לכל אדם שהוא עיקר הגט [כפ"ט מ"ג]: צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות כדי לידע סך מעות המכירה שאם יטרפוה ממנו, יצטרך המוכר להחזיר לו כך: מפני התקנה תקנת הסופר היא, דלהכי התירו לו שיכתוב טופס, דלפעמים אינו פנוי: רבי יהודה פוסל בכולן דגזר טופס אטו תורף: וכתב לה לשמה והכי קיי"ל. המביא גט ואבד הימנו במקום ששיירות מצויות, או שבמקום שנכתב הגט הוחזקו ב' ששמותיהן ושמות נשותיהן שוות. מצאו לאלתר מלה מורכבת מן "אל" אתר, ופירושו על מקומו, ור"ל מיד [כמו והוא שלמד אל אתר, ירושלמי פ"ק דברכות] והיינו שראה שלא עבר אדם שם עדיין, ואפילו שהה זמן מרובה: ואם לאו פסול מיהו ביש סימן בגט או בכלי שהוא מונח בו, והוא סימן מובהק, כשר. אבל הכרה בטביעות עין לא מהני רק כשמצאו הוא בעצמו דאז אית ליה מגו, דאי בעי אמר לא אבדתיו [קל"ב ס"ד]: מצאו בחפיסה חמת קטנה: או בדלוסקמא [אומהאנגבייטל]: אם מכירו לכלי: המביא גט והניחו שליח להמגרש: זקן י"א דוקא פחות מבן פ' או יותר מק' [וי"א דביותר מצ' סגי]. אבל ביני ביני מפ' לצ' אין לו חזקת חי: או חולה וי"א דוקא שלא נעשה טריפה: נותנו לה בחזקת שהוא קיים מיהו בגוסס שאינו מדבר, אף דכחי הוא, אפ"ה רוב גוססין למיתה [קמ"א סס"ח]. וגוסס היינו שחזה שלו מתלבטת כששואף רוח, ע"י העלאת ליחה שמתהווה בה קרוב למיתה [אה"ע קכ"א]: מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים מיירי בקרבן נשים, או בחטאת עוף, או ערל וטמא שמשלחין קרבנותיהן, דכל אלו א"צ סמיכה. וקמ"ל כולהו, תרומה, אף דליכא חשש עגונה כבגט, ואף דא"צ לה כל כך, דהרי אפשר לה שתאכל חולין. וקמ"ל נמי חטאת, אף דאיכא חשש חולין בעזרה, ואף דג"כ א"צ כ"כ לחיי נפש כתרומה, אפ"ה סמכינן אחזקה דאורייתא בכל דוכתא: על עיר שהקיפה כרקום חיל של אותה מלכות שרוצים לכבשה מיד האויב. ועל הספינה המיטרפת בים שנשלכה בין הגלים בסער: ועל היוצא לידון בדיני נפשות אפילו בדיני ערכאות: והיוצא ליהרג אפילו בדיני ישראל [רמב"ם פ"ט מתרומות]: בת ישראל לכהן לא תאכל דחשבינן ליה כמת: ובת כהן לישראל דחשבינן ליה כחי ובגט של א' מהם ביד שליח ונתנו לה, ספיקא הוה [קמ"א סס"ט]: המביא גט בארץ ישראל שא"צ לומר בפ"נ: הרי זה משלחו ביר אחר ודוקא בחלה, שנאנס. דאל"כ חיישינן דקפיד בעל: ואם אמר לו בעל לשליח: טול לי הימנה חפץ פלוני קודם שתתן לה הגט: שאין רצונו שיהא פקדונו ביר אחר מיהו בדיעבד, אם החזירה החפץ לשליח ב' קודם שקבלה הגט, מגורשת. ואם לא החזירה עד אח"כ, אפילו נתנה החפץ לשליח א', אינה מגורשת [קמ"א ל"ח ונ"א]: המביא גט ממדינת הים שצ"ל בפ"נ: וחלה ה"ה אונס אחר שאירע לו קודם שהגיע למקום האשה: עושה בית דין בהא אף לדידן שליח מצטרף לב"ד אם כשר לדין: ומשלחו ואומר לפניהם השליח א' קודם שיתנו לשליח ב' אומר וכו': ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כשנתנו להאשה: אלא אומר שליח בית דין אני ומסתמא ב"ד עשו כהכשרו וה"ה בעשה שליח ב' שוב שליח ג', ואפילו עד ק' שלוחין, כ"א אומר קודם שנתנו לשליח אחר, לפני הב"ד, שליח ב"ד אני [קמ"ב ס"ט]. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן ר"ל על מנת שכשיגיע הקציר, יפריש התרומה וימכרנה כדי לקבל הדמים שהלוה להכהן. ואח"כ יפריש מעשר ראשון ומעשר עני, ויטלם בחובו שהלוה ללוי ולעני, רק שיפריש תחלה מהמעשר תרומת מעשר לכהן, דהרי זה אסור לו לאכלו. מיהו באינו רגיל ליתן לו מתנותיו, צריך לזכות להם תחילה המתנות ע"י אחר, קודם שיטלם בחובו: מתו צריך ליטול רשות מן היורשין שמא ירצו טפי במתנותיהן, וישלמו החוב מדבר אחר שירשו [דהאידנא מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח]: אם הלוון בפני בית דין על מנת שיטול אחר כך מתנותיהן: המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות שכשירצה לאכול טבליו, אומר שתרומתן יהיה בפירות הללו. ומיירי באומר כן בע"ש, דאז מדטרוד א"צ להפריש מן המוקף: אם אבדו אחר שעשאן תרומה, מצאן שאבדו: הרי זה חושש מעת לעת משעה שמצאן שאבדו חושש מעת לעת למפרע שמא אז כבר אבדו, וכל טבל שתיקן מהאי שעתא על דעת הנך פירות, אם עדיין קיים הוא צריך לתקנו מחדש. רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין שמניחו להפריש עליו והולך: בקדים של מוצאי החג ר"ל כשמישב רוח קדים במוצאי סוכות: ובהוצאת סמדר כשיפול פרח הגפנים, ונראין ענבים באשכולת: ובשעת כניסת מים בבוסר כששרף בא לענבים שגדלו כבר כפול הלבן. וי"א דר"ל באותו זמן ששופכים מים על בוסר כתושים שיתהוו לחומץ. בג' זמנים הללו רגיל כל יין להחמיץ, ולפיכך צריך לבדקו:
מלכת שלמה
כל גט וכו' ביד רפ"ג דהל' גירושין ובטור א"ה סי' קל"א. ואיתה פרק המביא תניין (גיטין דף כ"ג) וברפ"ק דזבחים ושם דף ג' כולה מתניתין והתם קאמר דאפילו גט שנכתב לשם גויה פסול ופי' רש"י ז"ל בכתיבת יד דהא שלא לשם האשה לא קתני אלא שלא לשם אשה דמשמע שלא לשם אשה זו אלא לשם אשה אחרת כל דהיא ואע"ג דגויה לאו בת גירושין מהניא לפסול ע"כ. ובתוספות רבינו פרץ כתוב ואפילו לשם גויה נמי פסול דהלשון משמע שלא לשם אותה אשה תימא דמתני' נמי נידוק הכי שנזבחו שלא לשמן ואפילו לשם חולין נמי לא עלו וכי תימא משום דבמתניתין מפרש בהדיא בסיפא דשלא לשמן היינו לשם שלמים גבי לשמו ושלא לשמו גבי גיטין נמי מפ' בהדיא בסיפא ונמלך ומצאו בן עירו וכו' דאין זה לשם גויה וי"ל דודאי אי הוה תני במתניתין שלא לשם זבח כי ההיא דקתני שלא לשם אשה אז הוה משמע הכי אבל השתא דקתני שנזבחו שלא לשמן משמע שפיר שלא לשם זבח זה אלא לשם זבח אחר ע"כ. ואיתה בתוס' פרק התכלת (מנחות דף מ"ב) ודפ' היה נוטל (סוטה דף כ':)
כל גט שנכתב. בגמרא דחיק לתרוצי לה אימא שנחתם כדי לאוקומה כר"מ דס"ל דעדי חתימה כרתי משום דקיימא לן דסתם מתני' ר"מ וכפשטא אתיא כר' אלעזר דס"ל דעדי מסירה כרתי:
יותר מכאן וכו'. ערובין פ"ק דף י"ג ותוס' פ' המביא תניין (גיטין דף כ') ובגמרא דסוטה פ' היה נוטל (סוטה ד' כ':)
מצאו בן עירו וכו'. וא"ת והאיך נתנו הגט לראשון והא אמרינן בפ' גט פשוט דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה משום חששא דדילמא אזיל וממטי ליה לאתתיה דהאיך ומהאי טעמא נמי שאין נותנין אותו לאחד מהם אלא בשעת גירושין ממש ובפני חבירו. וי"ל דמיירי כגון שלא היו דרים באותו עיר שנכתב הגט שם ולא היה לסופרים לחוש ליוסף בן שמעון אחר כיון שלא הוחזקו והיינו דקאמר מצאו בן עירו דש"מ דההיא שעתא לאו בעירם הוו קיימי אבל הרי"ף ז"ל נראה שגורס מצאו חבירו הר"ן ז"ל:
ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. גמרא מאי יתר מכאן תנא דבי ר' ישמעאל לא שנכתב שלא לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין פסול ולא זה שנכתב שלא לשם גירושין דידיה אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דידיה פסול ולא זה שלא נכתב לשם גירושין דהא אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דהא פסול מ"ט אי כתב ונתן ספר כריתות בידה ה"א למעוטי האיך קמא דלא עביד לשם כריתות אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימא כשר כתב רחמנא וכתב ואי כתב רתמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלאו איהו קא כתיב ליה אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה וסיפא לאשמועינן דאין ברירה כדפי' ר"ב ז"ל. והקשו תוס' ז"ל וא"ת בהכותב טופסי גיטין ה"ל נמי למיתני יתר על כן דהא מכל הני לא מצי למידק בריש מכלתין דזבחים דסתמא פסיל דלאו לשמה קאי אלא מההיא דהכותב טופסי גיטין לחודה. וי"ל דההיא בבא דטופסי גיטין לא תנא כלל לאשמועינן דסתמא פסול אלא אשמועינן דשרו רבנן לסופר לכתוב הטופס מפני התקנה ע"כ. ועיין תו במ"ש בסמוך ריש סימן ב'. וקשה לענ"ד אמאי איצטריך תנא למיתני הכא יתר על כן יתר על כן ליתני כל הני באבי כסדרן וא"א ידענא דלא זו אף זו קתני כדקתני בכמה דוכתי במשניות ובברייתות. ונלע"ד דכיון דיש גם בבבא דרישא חדוש במה שהוא טפי מבבבא דנמלך וה"א דלא הוי יתר על כן קמ"ל דאעפ"כ הוי יתר על כן וכיון דתנא בחד בבא יתר על כן תנא נמי בכולהו אגב והרבותא היא במה שהקשו תוס' ז"ל וז"ל בקיצור יותר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך בגמרא מפרש לא זה שלא נכתב לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין פסול וא"ת והיכי שייך למיתני יתר על כן כיון דמהאי נמי לא הוה שמעינן קמייתא דפסול דה"א דהאי תנא דכי איכתיב לשם רחל לא הדר איכתיב לשם לאה אבל סופרים דלהתלמד עשויין ה"נ דכשר דהכי אמרינן וכו' עד א"נ י"ל דמ"מ שייך למיתני יתר מכן כיון שיש סברא אחרת בסופרים מקרין לפסול טפי מבנמלך ע"כי א"נ נלע"ד דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו וכיון דהוה חזי דבחדא הוי רבותא דמה שהוא טפי מבקמייתא הוה תני בה רבינו הקדוש יתר על כן וראייה קצת לזה שהרי ר' ישמעאל שהוא תנא פירשה למתניתין מה שאינו דרך ברוב התלמוד כנלע"ד:
כתב לגרש את אשתו וכו'. תוס' רפ"ק דמכלתין ובפ"ק דב"מ דף י"ח ובפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ה) וד' נ"א:
לא יגרש את הקטנה. בגמרא דייק קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש ביה ולא חיישינן שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה אשת איש אחר ונפל מידה ומצאתו זו ש"מ דמתניתין ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי והן מעידין שראו שזה מסר לזו. וכן ברישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו שני הוא דלא מצי מגרש הא ראשון מצי מגרש ביה ולא אמרינן משום חומרא דאשת איש ניחוש שמא לא בעלה של זו כתבו אלא אחר ומסרו לזו אשת חברו דמיירי בעדי מסירה שמכירין את שניהן ומעידין שראו שבעלה הוא שמסר לה:
יותר מכאן אמר ללבלר וכו' הא קמ"ל דלא אמרינן הוברר וכו' ואפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה תוס' ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל ופסק ההלכה דכל אלו הגיטין אין פוסלין מן הכהונה חוץ מזה האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה מן הכהונה אבל אינך כולהו אפילו ריח הגט אין בהם דלא דמו להרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם דאמרינן דפסלה מן הכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה מן הכהונה דההוא לההיא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב: