יכין האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלוניתלהכי נקט "צא", דמיירי שצריך לצאת למקום אחר לקדשה, וטריחא ליה מלתא, דאל"כ מצוה בו יותר מבשלוחו [כפ"ב סי' א']: והלך וקדשה לעצמובמעות שליח [אה"ע ל"ה ט']: מקודשתדאף דנקרא רשע שרמאהו, וסד"א דנימא דלהוי ככל דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב'], ואפי' בעבר אדרבנן לא מהני, כדאמרינן [כתובות פ"א ב'], השתא דאמר רבנן לא נזבן, אי זבן לא מהני. וא"כ לפקעינהו רבנן לקדושין מניה. קמ"ל דלא אמרינן לא מהני, רק כשפעולה ההיא אסורה מצ"ע, משא"כ כשאסורה מצד ד"א, כמצד הזמן וכדומה. מהני [וכרט"ז ח"מ סר"ח]. וה"נ רק מצד ששלחו פלוני, נאסר לו לקדשו: מקודשת לשנילעולם. ואף דגם כאן עשה שני שלא כדין, כמחזיר אחר דבר לקנותו וקנאו אחר, דנקרא רשע, [כח"מ רל"ז], אפ"ה מקודשת. מיהו במת או גירשה השני תוך ל', י"א דכשהגיע יום ל' מקודשת לראשון [אה"ע מ"ב ב']: תאכל בתרומהוהיינו כשהמקדש השני כהן. וקמ"ל דלא תימא דרק לחומרא מקודשת לשני אלא דאפילו לקולא מקודשת להשני. וי"ג בת כהן לישראל וכשלא בא אחר וקדשה [וקמ"ל דל"ג אטו אמר מעכשיו]: מקודשת ואינה מקודשתדמספקא לן, במאי דאמר ולאחר ל' יום, אם כוונתו להתנות, שאם לאיחזור תוך שלשים יום, יחולו הקדושין מעכשיו וא"כ חיילו קדושין של ראשון. או חזרה הוה, שחזר בו תוך כדי דיבור ממה שאמר תחלה מעכשיו, רק שתתקדש לו לאחר ל"י, וא"כ מקודשת לשני. להכי צריכה גט משניהן מספק: לא תאכל בתרומהדרק לחומרא מקודשת*): האומר לאשה הרי את מקודשת ליבפרוטה זו: והוא יתןואז מקודשת למפרע, דכל על מנת כמעכשיו דמי, ולהכי אפילו קודם שיתקיים התנאי לא תפסי בה קידושין [מאחר]: ואם לאו אינה מקודשתולא אמרינן דל' יום דקאמר, רק לזרוזי נפשיה נתכוון: הרי זו מקודשת ויש לווסגי ביש עדים שיש לו. ובאין ידוע, הוה ספק קידושין, דדלמא מעלימן כדי לקלקלה [ועי' גיטין פ"ז מ"ה]: הרי זו מקודשת ויראה להממעות שלו, ולא מהני עדים: ואם הראה על השלחןממעות שבידו מאחרים להשתכר בהן. וי"א אפילו יש לו בהן ר' חלק רווח, אפ"ה מדלא חלקו אינה מקודשת [ונ"ל דאילה"ק ממה דקיי"ל זוזי כמאן דפליגי דמי [כב"מ ס"ט א']. דהיינו דוקא שיהיה רשאי לחלקם בלי דעת חבירו, מדאין אחד מהן מובחר מחבירו, אבל לא שיהיה כבר כשלו אף שלא חלקם]: אינה מקודשתוהכי קיי"ל [אה"ע ל"ח י"ח]: על מנת שיש לי בית כור עפרקרקע לזרוע עליו כור, והוא רע"ד על רע"ד אמות בקירוב: ויש לוובאין ידוע שיש לו, לא חיישינן לקדושיו, דאם היה לו, היה קול לדבר: ויראנהמשלו: ואם הראה בבקעהשאינה שלו: אינה מקודשתאפילו מושכרת לו, לא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא, [עי' ש"ך י"ד קנ"א קי"ז] דשיהיה שלו לגמרי קאמר: רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו בתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי דוהתנאי בטל, והמעשה קיים אף שלא נתקיים התנאי: וכתיב ואם לא יעברו חלוציםשהיה שם תנאי כפול, אם יעברו ואם לא יעברו. דלא אמרי' מכלל הן נשמע לאו. וגם היה הן קודם ללאו, אם יעברו ונתתם, ואם לא יעברו לא תתנו. וגם היה תנאי קודם למעשה, מדלא אמר תנו להם אם יעברו: רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרור"ל צריך היה לכפול תנאו: יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלוכשלא יעברו, מטעם קנסא. להכי קמ"ל קרא דאם לא יעברו ונאחזו בתוככם, ר"ל תשאירו להם חלקם, שיכבישוה הן בעצמן [כך נ"ל]. ורחב"ג וגם אשאר דיני תנאי פליג, מכח כ"ש, דבהו איכא למימר מעשה שהיה כך היה. מיהו אנן קיי"ל בדיני תנאי (א) שצריך תנאי כפול, (ב) שיהיה הן קודם ללאו. רק בשכיב מרע צריך לאו הן לאו [כגיטין ע"ה ב'], רק שלא יסוים עם הן. (ג) צריך שיהיה נמי תנאי קודם למעשה, דהיינו באמירה שיאמר אם יהיה כך הרי את מקודשת, ואם בהיפך אין את מקודשת, וגם בפועל צריך שיקדים התנאי למעשה, דהיינו שתחלה יתנה ואח"כ יתן הגט או הקדושין. (ד) ויהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואפילו אי אפשר לקיימו רק באיסור, כגון ע"מ שתאכל בשר חזיר, אינו כמתנה על מה שכתוב בתורה, דהרי אפשר שלא תאכל ולא תתגרש. (ה) וצריך שיהיה המעשה דבר שאפשר לקיימו ע"י שליח. מיהו בקדשה בתנאי בביאה, מהני תנאה, אף דאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח, עכ"פ מדאפשר קדושי כסף ע"י שליח, וכ"כ שטר אפשר ע"י שליח, הוקשו הוויות אהדדי [ככתובות ע"ד א']. (ו) וי"א דבעינן עוד שלא יהיו התנאי ומעשה בדבר א', כגון הולך אתרוג זה לצאת בו, ע"מ שתחזרהו לי וי"א דדוקא בסותר התנאי למעשה, כגון הר"ז גיטך על מנת שתחזירהו לי, דאימת מתגרשת לכשתחזיר, ואז אין הגט בידה. ויש לחוש בכל גוונא לחומרא. (ז) וי"א דאפילו לא פי' כל דיני תנאי, רק אמר סתם, הנני מתנה כתנאי ב"ג וב"ר, צריך לקיים התנאי, רק לא יקדים הלאו. (ח) וי"א דבאמר "מעכשיו", או על מנת שדינו כמעכשיו, אז א"צ שום דיני תנאי, רק שיהא אפשר לקיימו. (ט) וי"א דהא דבאם אין כל דיני תנאי הנ"ל המעשה קיים אף שלא קיים התנאי, היינו לחומרא, דבקדשה בתנאי כזה, מקודשת מספק, ובגרשה בתנאי כזה וקדשה אח"כ אחר, אסורה להמגרש ולהמקדש [כ"ז מבואר מא"ה ל"ח וב"ש שם]: מפני שלא הטעתומדלא פירש בשעת קידושין. הא אם גלה דעתו אז שעל דעת כן מקדשה, הרי הטעתו ואינה מקודשת. ואף שלא כפל תנאו, א"צ תנאי כפול רק בהתנה, ולא בגלה דעתו שרק על דעת כן עושה, והוי כאומר הריני מקדשך בכוס יין זה ונמצא דבש, דאינה מקודשת אף שלא כפל תנאו [ובזה יתיישב שייכות משנה זו לדלעיל דדמי לה]: לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיךשהיא אשתי: לאחר שיחלוץ לך יבמיךקסבר האי תנא אין קידושין תופסין ביבמה. ואנן קי"ל דיבמה שנתקדשה הו"ל ספק קידושין [אה"ע מ' ס"ה]: ואם ילדה נקבה מקודשתבש"ס משמע דל"ג הך סיפא במתניתין. ואנן קיימא לן דרק לחומרא מקודשת, דהרי קי"ל [בח"מ ר"ט] מה שתלד פרתי קנוי לך לא קנה [אה"ע שם בב"ש וח"מ]: האומר לאשה הרי את מקודשת ליבפרוטה זו: על מנת שאדבר עליך לשלטושייטיב לך: ואעשה עמך כפועלויש עדים על זה, או שהיא מודה שקיים התנאי [ב"ש ל"ח כ"ו]. מיהו בקדשה שלא בפני ב' עדים אינה מקודשת [קידושין ס"ה א']. וי"א דבשניהן מודים בעד אחד סגי [אה"ע מ"ב ס"ב]: אינה מקודשתאבל בקדשה בשכר הדיבור ובשכר הפעולה, הרי קיי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ולא חלו הקידושין רק כשגמר פעולתו, ואז הוי ליה הכל מלוה שלו אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת [שם]: על מנת שירצה אבאאבי החתן: מת האב הרי זו מקודשתבש"ס מוקי לה, שהתנה על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים יום, הלכך רצה האב, דהיינו שעבר שלשים יום ולא מיחה, או שמת תוך ל"י ולא מיחה, מקודשת. אבל לא רצה ר"ל שמיחה תוך שלשים יום אינה מקודשת: מת הבןתוך ל"י: מלמדין האב לומר שאינו רוצהכדי שלא תזקק ליבום [וע' גיטין פ"ז מ"ו]: נאמןדלא דמי להנך דיבמות [פ"ב מ"ט]. דהכא לא חצוף לשקר שירא פן יכחישנו האב. ולהכי נאמן אף לכנסה, ואף דאין דבר שבערוה פחות משנים, ורק בעגונה סגי בע"א מדדייקא ומנסבא משום חומר וכו', והכא ליתא להאי טעמא, דאיך, תדייק והרי אינה יודעת. יש לומר דזה רק להוציאה מחזקתה, משא"כ הכא מעמידה בחזקתה, רק שאומר שלו נתקדשה [והא דנקט קדשתי בתי, דאילו באמרה היא עצמה, נתקדשתי וא"י למי, ובא א' ואמר אני קדשתיך, א"נ לכנסה, דהיא תחפה עליו ולא תכחישנו, שלא תאסר לכל אדם, ומגו למפרע ל"א, ולהכי אפשר שגם הוא משקר מה"ט, אבל נאמן לגרשה שתהיה מותרת לעלמא. ורק בכנסה אין מוציאין אותה ממנו [אה"ע סי' ל"ב סכ"ה] מיהו גם בכה"ג, ביש ע"א שקדשה, נאמן לכנסה]: שניהם נותנים גטואז מותרת לכל אדם [ואילה"ק כיון דא' ודאי חציף לשקר בפני האב דלמא גם האחר כן, ולמה מותרת לכל, אחרי שיגרשוה. י"ל מדשניהן מגרשין אין אדם חוטא ולא לו [ב"ש ל"ז] מיהו כשבא ב' אחר שכנסה ראשון, אינו נאמן לאסרה. וי"א אפילו רק משהתירוה להנשא סגי: ואם רצו אחר נותן גט ואחר כונסאף שהאחר מכחישו, אבל איפכא לא, דשמא המגרש קדשה, והרי כשנבעלה קודם גירושין אסורה לבעל ולבועל: קדשתי את בתיקטנה דקאמר בסיפא גם אהך בבא קאי. וה"ה נערה, ולא אתי לאפוקי רק בוגרת או שאמר וכו': קדשתיה וגרשתיהקבלתי גטה: והרי היא קטנהעכשיו כשאומר כן, עדיין אינה בוגרת: נאמןלפסלה לכהן, דאב נאמן על בתו קטנהאו נערה. ונאמן נמי שתהיה מותרת לכל. ודוקא שאמר כן תוך כדי דיבור. אבל אח"כ, אינו נאמן, מדהוחזקה כבר אשת איש על פיו: אינו נאמןוכ"ש בדאמר קדשתיה לחוד דא"נ לאסרה אכ"ע: אינו נאמןלפסלה מכהונה ותרומה, דרק על נשואיה האמינתו תורה משום דבידו לקדשה, ואגירושין נמי נאמן, מדאתקיש יציאה להויה דכתיב ויצאה והיתה, ולא שנשבית. ואפילו בנשואין נמי, א"נ לומר שקדשה למי שפסלה בביאתו מכהן ומתרומה. [ואילה"ק ליהמן במגו דקדשתיה וגירשתיה. י"ל דבמה שאומר שנשבית או שנבעלת לפסול לה, פוגמה יותר ממה שיאמר שנתגרשה. שהרי אם היתה בת כהן ונתגרשה מותרת בתרומה, אבל בנשבית או נבעלה לפסול, אסורה בתרומת בית אביה א"כ לא יהיה נאמן רק לפסלה לכהן ולא לתרומה, והו"ל מגו רק לחצי טענה, דלא אמרינן לה עוד י"ל דנאמנות האב חידוש הוא, דהרי הו"ל קרוב וע"א, ולהכי א"נ בדבר אחר במגו דחידוש [ר"ן]: מי שאמר בשעת מיתתואורחא דמלתא נקט. או משום סיפא נקט הכי, דאף דאין אדם משטה בשעת מיתה [כח"מ פ"א], אפ"ה אינו נאמן: יש לי בניםואין אשתו זקוקה ליבום: נאמןואפילו היא בחזקת יבום, שנשמע שיש לו אחים, אפ"ה מדאינו עוקר החזקה, רק בא להתירה מצד אחר, נאמן: יש לי אחיםשהיתה בחזקת היתר לשוק ובא הוא לזקקה ליבום: המקדש את בתו סתםויש לו כמה בנות: אין הבוגרות בכללאפילו עשתו שליח וגם אמרהשיהא הכסף קדושין שלו. דמתהנה גם מקדושיה, אפ"ה אמרינן דלא שבק מצוה דרמיא עליה לקדש בנות שברשותו, ויקבל קידושין לבת שיצאת כבר מרשותו, ולא רמי כל כך המצוה עליו לקדשה [ועי' פ"ב סי' ב'. ודו"ק]. מיהו קטנות ונערות בכלל הספק, דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין [כפ"ב סי' י"ח]: מי שיש לו שתי כיתי בנותוכולן קטנות נערות או בוגרות שאע"ג שאין ברשותו לקדשן, מיירי שכל א' מהבוגרות נתנה לו רשות לקדשה. דאל"כ הרי אין בוגרות בכלל: משתי נשיםשאחת ילדה קודם חברתה ולא היה לשנייה רק ב' בנות, כך אוקמה בש"ס: ואמר קדשתי את בתי הגדולהכך אמר להמקדש הנני מקדש לך בתי הגדולה ונתרצה הלה ונתן לו פרוטה. ונ"ל דה"ה באמר כך המקדש, רק דבכה"ג א"צ לב' בבי כסי' נ"ח ודו"ק: ואיני יודע אם גדולה שבגדולותשבכת ראשון: או גדולה שבקטנותשבכת ב': או קטנה שבגדולותלר"מ מחית אינש נפשיה לספיקא ואסורות כולן לעלמא וגם להמקדש כלעיל [פ"ב סי' י"ח], משא"כ לר"י. שבקטנותוצריכה ב' בבי. משום דטפי מסתבר שיקרא לגדולה שבקטנות גדולה, ממה שיקרא לקטנה שבגדולות קטנה, דרוצה לשבח בתו שהיא גדולה וראוייה לנשואין. להכי קמ"ל רישא לר"י, דאפילו ברישא שהזכיר גדולה, אפ"ה אמרינן דלא התכוון רק על גדולה שבגדולות. וסיפא קא משמע לן לרבותא דר"מ, דאפילו בדקאמר קטנה, מספקינן בקטנה שבגדולות. וקיי"ל כר' יוסי [אה"ע ל"ז י"ח י"ט]: האומר לאשה קדשתיךבפני ב' עדים והלכו למדה"י: הוא אסור בקרובותיהדשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא: והיא אסורה בקרוביואפילו לאחר שיגרשה או לאחר שימות קמ"ל סיפא, דסד"א מדאסרה נפשה אכולה עלמא, ודאי קושטא קאמרה, וחאסר עליו קרובותיה, קמ"ל: הוא אסור בקרובות גדולההיא האם, מדשויה אנפשיה חד"א: וקטנה מותרת בקרוביודאין האם נאמנת אבתה, אפילו מדרבנן: קדשתי את בתךשקבלה בתך הקדושין ברצונך, דמהני מד"ס. או שאמר בתך גדולה שלחה אותך לקבל קדושין ממני והבת מכחשת [ודלא כרתוי"ט ועי' רמ"ז שדבריו תמוהין]: וגדולה אסורה בקרוביוובכל שאומרת קדשתני, מבקשין שיגרשה להתירה לעלמא. אף שעי"ז יאסר בקרובותיה. מיהו בנתן גט מעצמו, חייב גם בכתובתה, דגלי דעתיה דקדשה [אה"ע סי' מ"ח]: כל מקום שיש קדושיןשקדושין תופסין בה: ואין עבירהבנשואיה: זו כהנת לויה וישראלית שנשאו לכהן וללוי וישראלוהאי כללא לאו דוקא, דהרי גר בממזרת, או איפכא, דיש קדושין ואין עבירה, דהרי קיי"ל קהל גרים לא אקרי קהל [אה"ע סי' ד' סכ"ב], אפילו הכי הולד ממזר: גרושה וחלוצה לכהן הדיוטשהולד חלל: בת ישראל לממזר ולנתיןשהולד נתין או ממזר: ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורהחייבי כריתות, חוץ מנדה [שם י"ג]: ממזר שנשא שפחהאפילו לכתחילה. והכי קיי"ל דממזר מותר בשפחה והולד יכול להתטהר [שם כ']. אבל בנכרית אסור. וגם אפילו יגייר בנה שתלד לו, וכדקימא לן דקטן מטבילין אותו ע"ד אביו, אפ"ה מה מהני, הרי בהגדיל יכול למחות [ודלא כרתוי"ט]:

מלכת שלמה האומר לחברו. עיין במ"ש בפירקין דלעיל סי' ד' והכא נקט חברו מפני שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה: והלך וקדשה לעצמו מקודשת הגיה ה"ר יהוסף ז"ל מקודשת לשני. והקשו התוס' וא"ת מה חדוש יש כאן פשיטא וי"ל דמיירי כגון דאמר השליח לאשה בשעת קדושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקדשה לנפשיה דאל"כ לא היתה מקודשת לו ואשמועינן חדוש דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא עכ"ל תוס' ז"ל. וביד פ"ט דהלכות אישות סי' י"ז. ובטור א"ה סי' ל"ה וסי' מ': הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום תוס' פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג:) ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני ביד פ"ז דהל' אישות סי' י"א י"ב. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קתני ואינה מקודשת לראשון שמעינן שאם מת או גרש שני תוך שלשים יום חלו קדושי ראשון וכך הוא בירושלמי בהדיא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות אישות שכתב בא שני וקדשה בתוך שלשים ה"ז מקודשת לשני לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת [לראשון] ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר שלשים יום כשיבואו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש שאין קדושין תופסין בה ע"כ. וגרסינן תו בירושלמי שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון וכתב הרמב"ן ז"ל דההיא דירושלמי אתיא כרב וכו' אבל אנן קיימא לן כשמואל וכו'. והרשב"א ז"ל חולק בכל זה ואומר שכיון שקבלה קדושי שני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי והביא ראיות הרבה וכו' וכולן דחה אותם הר"ן ז"ל וכתב בסוף דבריו והיאך נקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו אלא ודאי ראוי לחוש לו ולהצריכה גט ע"ש. ובגמ' לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמאריה קא מיתאכיל והני ברשותא דידה קא מיתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה לא בא אחר וקדשה וחזרה בה ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור: מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. כך היא הגרסא בכל הספרים וכתב הר"ן ז"ל בת ישראל לכהן תאכל בתרומה תנא הכי לאשמועינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני ה"מ לחומרא בלבד קמ"ל דליתא אלא מקודשת לשני לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל ואגב דתני ברישא הכי תנא נמי בסיפא בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אע"ג דמילתא דפשיטא היא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת. א"נ סיפא איצטריכא ליה דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש קמ"ל. אבל בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל מצאתי ומה שאמר בת כהן לישראל חוזר לפסקא ראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן שלשים יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקיבלה הקדושין ע"כ. ונראה שהוא גורס בת כהן לישראל תאכל בתרומה ומפ' בשלא בא אחר וקידשה וסד"א כיון שקבל הקדושין לאחר שלשים יום אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו קמ"ל וסיפא נמי דלא בא אחר וקדשה מיירי וסד"א כיון שקבלה מעכשיו ולאחר שלשים יום אף מעכשיו תאכל קמ"ל דלא עכ"ל הר"ן ז"ל. נלע"ד פירוש לפירושו ז"ל דאע"ג דמתני' קתני בין ברישא בין בסיפא ובא אחר וקדשה ס"ל להר"ן ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלענין תרומה כי קתני להו במתני' להיכא שלא בא אחר וקדשה קתני להו ופסקא ראשונה דקאמר היינו ראש של כל בבא בין בבא דלא אמר מעכשיו בין בבא דאמר מעכשיו כך נ"ל והיה לי דרך אחרת ודחיתיה מפני זו. מכל מקום לפי דעת הר"ן ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל נראה שצריך להגיה בפירוש הרמב"ם ז"ל כך. ואומרו בת כהן לישראל תאכל בתרומה וכו'. ולפי מה שפירש רעז"ל נראה שהוא מסכים לגרסת הרמב"ם ז"ל וגרסינן הכי ברישא דמתני' מקודשת לשני בת כהן לישראל תאכל בתרומה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה וזהו שכתב בסוף לשונו ז"ל ואם בת ישראל לכהן היא לא תאכל בתרומה שעדיין אינה אשת כהן. וביד פ"ח דהל' תרומות סי' ח'. וגירסת הירושלמי ברישא בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובסיפא בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ועלה דסיפא קאמר התם בת כהן לישראל לא תאכל לכן צריכא שאפילו השני כהן ע"כ: מקודשת ואינה מקודשת ואפילו לאחר שלשים יום וצריכה גט משניהם להתירה לאחר ואסורה לשניהם אא"כ נותן האחד גט. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר שלשים יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהו קדושין מעכשיו או אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים יום ולא אמר מעכשיו אלא כדי שהיא לא תוכל לחזור בה אבל הוא רוצה לחזור בו הלכך לעולם היא בספיקה דאי תנאי הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. גמרא אליבא דרב אבל שמואל ס"ל דודאי תנאה הוי ומקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון: ואם בת ישראל לכהן היא או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה ברישא מקודשת לשני בת כהן לישראל תאכל בתרומה וכתב רישא בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובסיפא הוגה מקודשת ואינה מקודשת בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וכתב אהאי סיפא כך מצאתי בכל הספרים ע"כ: