יכין כל הצלמים נ"ל דנקט "כל" לרבויי אפילו אינו צורת אדם [כש"ך קמ"א סק"ג]: אסורים בהנאה: מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר אף דרובן נעשין לנוי, ר"מ חייש למיעוט: או כדור או סייף, עטרה, וטבעת. ודוקא בעומד על שער העיר. מיהו בכפרים, כולן ובכל מקום ע"ז הם, מדאין דרכן לעשותן לנוי. אמנם בזמנינו, הכל לפי הנראה אם נעשה לעבדה או לנוי [ש"ך שם סק"ד]: הרי אלו מותרים דמסתמא לא נשברה מאליה, דהעכו"ם כל זמן שעובדה שומרה מזה, רק העכו"ם שברה ובטלה [שם ס"ב]: מצא תבנית יד או תבנית רגל ויש לו מושב רחב [ולרמב"ם אפילו אין לו מושב] דדוקא בצורה של בריה שלימה אמרינן לעיל דצריך שיאחוז בידו מקל דאל"כ אמרינן לנוי נעשה, אבל יד או רגל לא נעשה לנוי: צורת לבנה ר"ל צורה שעושין עובדי החמה, שהיא כדמות מלך הנקרא [פעבוס] שיושב מעוטר בעגלה הנקרא [פאעטאן]. וכמו כן יש ללבנה צורה מיוחדת. אבל תמונת חמה ולבנה ממש, אף דאסור לעשותן ולהשהותן אפילו כשהן שוקעות, עכ"פ אינן אסורים בהנאה דאין דרך לעבדן [ש"ך שם סק"ח]. אמנם בשל רבים או בעשאן להתלמד, אפילו לעשותן שרי [שם ס"ד]: צורת דרקון הוא כעין נחש שיש לו סנפירין בין חוליות הצואר, ונקרא בלשון לאטיין [דראקאני], ובל"א [דראכע] ובהנהו אפילו רבנן דמשנה א' מודו, מדוודאי נעבדין: רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין ה"ה בינוניים, כל שאינן מבוזין [שם, שם, סק"י]: אסורים אפילו כשהצורות שקועות. וי"א דדוקא בבולטות [שם]: שעל המבוזין כגון מטבעות יורות וכוסות: מותרין מדאינו נוהג בה מנהג אלוה, כלקמן סוף משנה ח' והכי קיי"ל. מיהו בזה"ז שאין עובדין לצורות הללו, כולן מותרין רק שאין להשהותן [שם ברמ"א]: או מטיל לים ר"ל או שוחק את הע"ז ומטיל לים או לנהר: אמרו לו אף הוא נעשה זבל כשיזרנה לרוח: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וקיי"ל כר"י: שאל פרוקלוס בן פלוספוס נכרי היה. ואפשר דמדהיה פרוקלס פילוזוף, לכן נקרא בן פילוזופוס, על שם התאר שלו, כמו בן הבקר: את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי כך שמה של הע"ז ההיא בלשון יון, שפירושו אשת הזימה שאמרו שממונה להצליח בנישואין. והיא הצורה של עובדי נוגה שנקרא ג"כ [פענוס] [ועי' תשובת חו"י ד"ה ע"ב דבכל כה"ג ליכא השתא משום לא ישמע על פיך, כמ"ש לעיל. ונ"ל ראיה לדבריו מסוף משנתינו שאין נוהג ביה מנהג אלדי מותר]. והעמידוהו שם לקישוט המרחץ ומותר לרחוץ בה בלי החזקת טובה [כפ"ד מ"ג]: אמר לו אין משיבין במרחץ דברי תורה, משום דעומדין שם ערומים [ואף דגם זהו דין תורה שאסור לאומרו במרחץ אפילו בלשון חול [כא"ח פ"ה ב']. אמרינן בש"ס, דהוא שאלו בחדר הפנימי שבמרחץ, ששם אסור להשיב כלל בד"ת, וכשיצא לחדר האמצעי, דשם מותר בשאילת שלום, וה"נ משום איבת ההגמון, היה שם מותר להשיבו אין משיבין במרחץ [ול"מ נ"ל דמש"ה נמי לא א"ל אסור להשיב במרחץ, דזהו וודאי ד"ת, אבל אין משיבין וכו' ר"ל אין נוהגין כך, או אינו מהראוי. אמנם כשיצא לגמרי א"ל התשובה דלקמן [עי' תוס']. ואף דהיה יכול לומר לו, אח"כ אשיבך, דזה מותר אפילו בפנימי. ולא היה צריך אח"כ לומר באמצעי אין משיבין במרחץ. אפשר שגם בזה איכא למיחש לאיבה ביני ביני, כשלא ידע עדיין למה אינו משיבו. או נ"ל דלהכי לא השיבו כן שלא יחשוב שרוצה להתיישב מה ישיב, דהרי לא ידע ההגמון הטעם למה לא ישיבנו מיד ויתמה עליו איך רחץ תחילה מבלי שידע התירוץ להקושיא]: היא באתה בגבולי שהמרחץ קדם להצורה: אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי דמרחץ אינו נוי לה, וכלקמן: אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ נמצא שהמרחץ עיקר והיא טפילה ונמצא שאין המרחץ תשמישי הע"ז כמו שחשבת אלא דמי טפי לדמות חמה ולבנה שעל המבוזין שמותרין כלעיל מ"ג: וזו עומדת על פי הביב [רעננע] שהשופכין מקלחין בו מהמרחץ לחוץ: וכל העם משתינין לפניה והרי אין זו עבודתה כפעור ונתבטלה בזה [כפ"ד מ"ה]: ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר והכי קיי"ל [י"ד קמ"ב י"ד]: ואת הגבעות ה"ה מעינות, או אילנות שלא נטען לשם ע"ז דבנטען לעבדן, זהו אשירה שבתורה: הן מותרין לזרוע שם, ולחצוב משם אבנים, דכל מחובר לא נאסר משום ע"ז. מיהו פירות של אילן הנעבד, דוקא מה שהוציא האילן כבר קודם שנעבד מותרין. אבל הפירות והשריגין ואפילו העלין שיוציא האילן אחר שעבדוהו, אסורים בהנאה [קמ"ה א']: לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת צפויו. וה"ה משמשי הר הנעבד, אסורים, דגזירת הכתוב הוא כך דאף דמחובר אין הוא עצמו אסור משום ע"ז, אפ"ה התלוש שעליו אסור, וכ"כ כל תשמישיו אסורים. אבל תקרובות הר מותר בהנאה. מיהו בעשה בגופן מעשה, כגון שחפר בהר מערה לשם ע"ז, אף מחובר נאסר מיד, אף שלח עבדו עדיין. וי"א דוקא כשעבדו [ש"ך קמ"ה סק"כ]: ולא הגבעות אלהיהם לפ"ז גם צפוי הר מותר, דאין נקרא כלל בשם אלוה: ומפני מה אשרה אסורה דנימא נמי, תחת עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם: מפני שיש בה תפיסת יד אדם שאדם נטעו: וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור דס"ל דהא שאר מחובר נאסר אפילו נטעו ואח"כ עבדו, מדעכ"פ יש בו תפיסת ידי אדם, ות"ק סבר דאשירה מיירי בנטעו לשם ע"ז, אבל מחובר לא נאסר. והכי קיי"ל [קמ"ה א']: אמר רבי עקיבא אני אובין אבינהו ואפרש דבריך, דהרי לפי מה שאתה דורש רישא דקרא אלהיהם על ההרים וגבעות, למדרש דהרים וגבעות גופייהו אף שנעבדו מותרים, א"כ סיפא דקרא ותחת עץ רענן מה דרשת ביה: ואדון לפניך דלמה צריך קרא להזכיר עץ רענן, דאי בנעבד מיירי, הרי אמרת אפילו נטעו ואח"כ עבדו באמת גם הוא אסור, ומהקרא משמע דתחת עץ רענן נדרש כאלהיהם על ההרים, שיהיה הוא עצמו מותר. ואי בשלא נעבד העץ רענן, רק הע"ז עומדת תחתיו, פשיטא דמותר: דע שיש שם ע"ז ורק לסימן כתבן קרא, כדי שנדע איה נחפש ע"ז לאבדה: מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה שהיה א' מכותליו משמש גם לבית ע"ז. ואף שאין הבית עצמו נעבד [ודלא כר"ב. ועי' ש"ך רקמ"ז]: כיצד יעשה כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה ואותו הרווח ימלא אבנים או קוצים, כדי שלא תהנה הע"ז [קמ"ג]: היה הכותל: נדון מחצה על מחצה שאם הכותל עובי ב' אמות יחשוב מהם רק אמה א' לכניסת הד' אמות: מטמאין כשרץ שמטמא במגע ולא במשא, אבל שיעורו בכזית, כמת, ולא בכעדשה כשרץ. אבל כשאינו מכיר אבניו, רשאי למכור לעכו"ם חלקו בכל מקום שהוא: שקץ תשקצנו לשון שרץ: רבי עקיבא אומר כנדה מטמא גם במשא. ודוקא בנעבד הבית בעצמו: בית שבנוי מתחלה לע"ז שיהא הבית עצמו נעבד דנאסר מיד אף שלא עבדו עדיין [כפ"ד מ"ד]. או שהשתחווה לבית הבנוי. דאף דבאילן שהיה תלוש ולבסוף חברו ונעבד, כמחובר דמי ולא נאסר. אפ"ה בית שאין לו שרשים מחוברין בארץ כתלוש דמי [קמ"ה ש"ך סק"ג]. אבל בית שייחדו לדירת ע"ז, הו"ל תשמישי ע"ז, דאינו אסור עד שישתמש בו [ש"ך שם סק"ט]: הרי זה אסור מיד כשבנאו: סיידו וכיירו שעשה על הכותלים פטורי ציורי כיורים עם ציצים: לע"ז לעבוד אח"כ הבית המסויד והיה בנוי תחלה לדירת אדם: וחידש או שחידש בו דבר לשם ע"ז: נוטל מה שחידש ואסור החידוש בהנאה, ושאר הבית אינו אסור כל עוד שלא עבדו. מיהו בנטל העכו"ם החידוש, ביטל הכל, ומותר כולו: הכניס לתוכה ע"ז ולא התכוון לעבוד הבית: והוציאה אפילו דעתו להחזירה: הרי זה מותר מדלא הקצהו רק לפי שעה: אבן שחצבה מתחלה לבימוס נ"ל דר"ל אפילו לא ייחדו רק להושיב ע"ז עליו, דינו כע"ז עצמו, דגם הוא נעבד: הרי זו אסורה מיד: העמיד עליה ע"ז לפי שעה מיירי כרישא: הרי זו מותרת כולהו דינו כבית, ואפ"ה לא כללינה תנא יחד, משום דברישא יש קצת חילוק דבבית צריך שיחברם בקרקע לשם ע"ז. ובבימוס סגי בשחצבה בתלוש: הרי זו אסורה אף שלא עבדו עדיין: והחליף הוציא ענפים חדשים: העמיד תחתיה ע"ז מיירי שנטעו מתחלה להעמיד תחתיה ע"ז, דאל"כ לא חמיר מאילו היה עצמו ע"ז, דלא נאסר במחובר [ר"ן]: וביטלה נ"ל דוקא בבטלו מותר האילן. אבל בנטלה משם, כיון דלשם ע"ז שתחתיה נטעה, עדיין באיסורו עומד [עי' פ"ד מ"ד]. מיהו הרמב"ם והטור גרסו ונטלה: איזו היא אשרה ר"ל הא דאמרינן לעיל דאילן שתחתיה ע"ז אסור, פליגי בה ר"ש ורבנן: רבי שמעון אומר כל שעובדין אותה האילן עצמו דוקא: נתיר להן את האילן לאחר שיסירו מתחתיו לא ישב בצלה אפילו כשהצל רחוק מאוד מתחתית האשירה, שאינה מאהלת על היושב שם, אסור. בין שנעבדת או שע"ז מונח עדיין תחתיה. מיהו דוקא לישב שם אסור, דשמא יתכוון ליהנות. אבל לעבור בצל זה, אפשר ולא מכוון שרי. רק לעבור תחתיה ממש, דוקא כשהוא רץ, ובאי אפשר בעניין אחר שרי [קמ"ב ס"ט]: ואם עבר טמא דוודאי יש תקרובת ע"ז תחתיה, והאהיל האילן עליו ועל התקרובת דמטמא באהל. [ומה שהקשה רתוי"ט הרי האשירה בעצמה מטמא בהאהילה עליו. נ"ל לפמ"ש לעיל סי' ס"ב. דמתניתין מיירי ג"כ בע"ז מונח תחתיה, וכ"כ בש"ע [קמ"ב ט']. א"כ קאמר שפיר הכא דאפילו נטלה יישם אי אפשר שלא יהיה שם תקרובת, ולרתוי"ט רק תקרובת ע"ז מטמא באהל ולא ע"ז עצמה]: היתה גוזלת את הרבים שנופה נוטה לר"ה: טהור דטומאה דרבנן הוא ובכה"ג לא גזרו: וזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים שאז צל קשה להן: אבל לא בימות החמה שהצל יפה להן אז: והחזרין חזרת, [מעעררעטטיך]: לא בימות החמה ולא בימות הגשמים שהצל יפה להן לעולם. וקיי"ל דכל הירקות מותר ליטע תחתיה משום דגם הקרקע של היתר גורם הגידול. ואף דגם זה וזה גורם אסור לכתחילה, עכ"פ משום דהנמייה ממילא נושרת להכי מותר ההנאה אפילו לכתחילה [ש"ך קמ"ב סי' קכ"ה]: מפני שהנמייה עלין שלה: והוה להן לזבל לדבריהן דרבנן קאמר. לדידי מדהוה זו"ז גורם מותר גם בימות החמה, אבל לדידכו גם בחורף לתסר משום הזבל. ורבנן ס"ל דבחורף מזיק יותר בצל ממה שמשביח בזבל: נטל ממנה עצים מהאשירה נטל הישראל עצים. דאילו נטל העכו"ם ממנה עצים הרי ביטלה כסוף פרקן: אם חדש יותץ דההיסק ראשון מחזק התנור ונאסר לעולם: ואם ישן יוצן יצנן התנור ולא יאפה בהיסק זה. מיהו אנן קיי"ל כלעיל דזו"ז גורם מותר בדיעבד, והכא שצריך לנתץ התנור, כדיעבד דמי [כתוס' פסחים כ"ו], ולהכי אפילו בחדש סגי בצינון, מדצריך אח"כ נמי עצים דהיתר [ועי' ש"ך קמ"ב סק"י]: אסורה בהנאה מיירי באבוקה, של איסור כנגדו שנהנה מהאיסור כשהוא בעין: כולן אסורות בהנאה דככר דבר שבמניין הוא ולא בטל: רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ר"ל דמי הפת הנאסר שנתערב: אמרו לו אין פדיון לע"ז וקיי"ל כר"א [קמ"ב ב']: נטל הימנה כרכור לעשות ממנו [וועבער שיפפכען], שמניח בו האורג פקע חוט הערב, לזורקו בין תוטי השתי כשאורג. אמרו לו אין פדיון לע"ז קמ"ל רישא לרבותא דרבנן אף דבשעת גמר הפת ליתא לאבוקה בעין, אפ"ה אסור. וקמ"ל סיפא לרבותא דר"א, אף דבשעת גמר הבגד איתא לכרכר בעין, אפ"ה שרי. ולגירסת הספר דגרס רק ברישא פ"א נתערבה באחרים, ורק בסיפא גרס ואחרים באחרים, י"ל דנקט רישא לרבותא דר"א דאפילו בחד תערובות שרי בהולכת הנאה לים המלח. ונקט סיפא לרבותא דרבנן דאפילו בב' תערובות אסור פדיון [ותוס' גם בסיפא לא גרסו, ואחרות באחרות] ויש לומר עוד דנקט רישא באכילה לרבותא דר"א, וסיפא בהנאה לרבותא דרבנן: כיצד מבטלה העכו"ם להאשירה, דכל זמן שלא באתה לרשות ישראל מהני ביטול העכו"ם. אבל משמשי ע"ז אף משבא ליד ישראל עכו"ם מבטלה [קמ"ו סעי' ב']: קירסם נטל ענפיה היבשים: וזירד כרת ענפיה הלחים [ובמ"ק ד"ג א' כתב רש"י בעצמו דזירוד שייך בחותך היבשים והלחים יחד]: הרי זו בטלה ואפילו ביטול בעל כרחו מהני [קמ"ו]: שפייה אם חתך מגופה שפאים, [שפעהנע] בל"א: שלא לצורכה מותרת נ"ל דקמ"ל אפילו כרת מגוף עצמה, אפ"ה לצרכה אסורה, ומכ"ש ברישא שלא חתך רק הענפים:

מלכת שלמה כל הצלמים וכו' ביד הלכות עכומ"ז פ"ז סי' ו'. ובטור י"ד סי' קמ"א. וכתב הר"ן ז"ל גרסי' עלה דמתניתין בגמרא אי דנעבדי' פעם אחת בשנה מאי טעמייהו דרבנן כלומר דמדלא קתני וחכמים אומרים אינו נעבד אלא מי שיש בידו מקל מכלל דמודו דבעבדין ומפרקינן א"ר יוחנן במקומו של ר"מ היו עובדין אותם פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום והעלה הוא הר"ן ז"ל דה"פ דודאי לר"מ כל המקומות שבעולם שידוע לנו שאין נעבדין בהן מותרין מן הדין ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה דמי ומש"ה גזר שאר מקומות כדי שלא יבאו להכשל במקומו דאע"ג דמיעוטא הוא ראוי לחוש לקילקולו. אבל רבנן דלא חיישינן למיעוטא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה דמי וכי האי לישנא נמי אמרינן אליבייהו בסוף קדושין ובפ' כל היד ולפיכך אין לגזור על כל העולם מפני חשש קילקול המיעוט ובהכי אתי לישנא דגזר משום אותו מקום שפיר. ובתר הכי בא שמואל לתרוצה למתניתין דלא צרכינן למימר דר"מ ורבנן פליגי אי גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום או לא אלא באותו מקום עצמו פליגי דבאנדרטי של מלכים שנינו ובשל כרכים וכדמסיק רבא ובודאי דלאו למיפלהה עבדי לה אלא לנוי בעלמא אלא דר"מ חייש למיעוט אנשים שבאותו מקום דמקבלי ליה באלוה והיינו דקאמר מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה ורבנן דלא חיישי למיעוטא שרו ע"כ. ובתר הכי א"ר יוחנן בגמרא ובעומדין על פתח מדינה וכתב הר"ן ז"ל דמדברי רש"י ז"ל נראה דכי אמר שמואל דבאנדרטי של מלכים שנינו וא"ר יוחנן בעומדים על פתח מדינה אליבא דר"מ בלחוד קאמרינן דלרבנן בין עומדין על פתח מדינה בין אין עומדין הכל תלוי כשיש בידו מקל או צפור או כדור אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל בפ"ז מהלכות עכומ"ז דר' יוחנן דאמר בעומדין על פתח מדינה בין לר"מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדשמואל דאוקמה באנדרטי של מלכים אלא אוקמתא באפי נפשה היא ופסק כר' יוחנן ע"כ בקיצור: רשב"ג אומר כל שיש בידו כל דבר והעלו תוס' ז"ל דודאי רשב"ג אית ליה כרבנן דלא חיישינן למיעוטא ואע"ג דאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל דשמעת מינה הא לא שהה כגון שנשרף או שאכלו ארי הוי ספק נפל אע"ג דרוב נשים אינם מפילות אלמא חייש למיעוטא דמפילות שאני התם דהוא מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש כדאמרינן גבי ראוהו נופל למים שאין להם סוף או ראוהו גוסס דאשתו אסורה אע"פ שרוב גוססים למיתה חיישינן למיעוט מפני שהוא מיעוט המצוי וכן נמי הא דאמר רשב"ג פ"ג דבכורות הלוקח בהמה מן העו"ג פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אא"כ ילדה דמשמע אבל מטעם חולבת לא דחלב אינו פוטר דחיישינן למיעוט חולבת אע"פ שאינם יולדות התם מיירי שראינוה חולבת קודם דודאי הוחזקה מן המיעוט אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר וכן הלכה ע"כ וכן כתבו בפ"ק דחולין דף י"ב גם במקומות אחרות: