יכין
אמרו לו אכלת חלב אפילו א"ל כך חד [ש"ס]. ונ"ל דאפ"ה נקט אמרו, לשון רבים. דקמ"ל דאפילו עד מפי עד, ואפילו אשה, ואפילו לא בתורת עדות רק בדרך אמירה בעלמא, מדלא הכחיש, נאמנים: מביא חטאת ודוקא בשתק הוא להגדת העדות. [ונ"ל דאפילו אומר אח"כ ששתיקתו היה מדהוה מסופק, אפ"ה שתיקתו דמעיקרא כבר חייבתו בקרבו]. אבל בהשיב איני יודע אם אכלתי, בע"א פטור, ובב' עדים חייב [תוס' ד"ה אמרו וד"ה אלא] והיינו לר"מ. אבל לרבנן אפילו בב' עדים בין במכחישן ובין בשתק פטור [כרמב"ם רפ"ג משגגות]. וה"ה לעניין איסור, בשאמר אדם לחבירו שנאסר דבר פלוני. דוקא כשהדבר הוא של העד [ולהטור אפילו הופקד ביד העד. ואפילו אין לו מגו לאסרו עכשיו, אפ"ה נאמן לאסרו, עש"ך י"ד רסקכ"ז], או שיש לו להעד מגו לאסרו בידים עכשיו. אבל בב' לטבותא, שאין הדבר שלו, וגם אין לו להעד מגו, אז אין ע"א נאמן לאסור דבר של חבירו, רק בשא"ל העד לבעלים נאסר הדבר לפניך, אז אם הבעלים שתקו להעד ולא הכחישוהו תכ"ד, אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, ואינו יכול לומר אח"כ איני מאמינך. רק בשמכחישו אח"כ, ואומר עתה נודע לי בבירור שאתה משקר, אז אין העד נאמן. אבל בשלא א"ל העד בתחלה נאסר לפניך, אפילו שתקו הבעלים בתחלה, מצי השתא הבעלים לומר להעד שמא משקר אתה, ואין העד נאמן. מיהו אם בלבו באמת מאמין להעד, אפילו מכחישו בפה, לא מהני רק ביי"נ [רמ"א י"ד רסיקכ"ז]. וי"א דגם היכא דבעלים באמת מסופק אם הגדת העד אמת, אפילו לא א"ל נאסר לפניך, נאמן העד [ש"ו קכ"ז סקט"ז]: מביא אשם תלוי מיירי נמי בשתק להעדות. חבל באמר איני יודע פטור גם מאשם תלוי [וערלח"מ פ"ח דשגגות ה"ג, שגם הרמב"ם*) אפשר דס"ל כן]. מיהו דוקא שב' העדים שמכחישין זא"ז באו כאחת*). אבל בבאו זה אח"ז, הראשון נאמן, דכל מקום שהאמינה תורה ע"א, נאמן כב', ואין העד האחרון נאמן תו נגדו: והוא אומר לא אכלתי ואפילו משיב רק איני יודע, וכלעיל: רבי מאיר מחייב וממשכנין אותו להביא חטאתו. דאע"ג דכל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, הכא ממשכנין, מדהו"ל כנזיר שנזרק בעבורו א' מהדמים בקרבנותיו, דמדהותר אז ביין, להכי ממשכנין אותו להביא גם חטאתו, דמדאין חטאתו בא לו לכפרה או לשום צורך, חיישינן שמא פשע [כערכין כ"א א']. א"כ ה"נ כיון דאמר לא אכלתי, בין שמתכוון שלא אכל כלל, או שר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. ודאי לא יביא החטאת, כדי שלא יהיה חולין בעזרה, והרי אינו נאמן בדבריו לר"מ, להכי ממשכנין אותו: אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים למיתה חמורה כשיעידו שעשה במזיד דבר שחייב עליו מיתה: אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ר"ל אם רוצה יכול לומר מזיד הייתי, דאז פטור מקרבן, והעדים א"א שיכחישוהו בזה, דלא ידעו מה בלבו. ואע"ג דהו"ל מגו במקום עדים דלא אמרינן, בין שטענתו או המגו יהיה נגד הגדת העדים [כש"ך ח"מ פ"ב כלל ה' במגו]. י"ל דר"ל דמתרצינן דיבוריה, שכך כוונתו לא אכלתי שוגג רק מזיד. ואע"ג דאין אדם משים עצמו רשע, מדהוא קרוב לעצמו, וקרוב פסול לעדות [כסנהדרין ד"ט ב']. היינו למה שנוגע לגופו, לחייב גופו שום עונש הגוף, או לפסול גופו מלהיות עד. אבל להתחייב א"ע ממון, אדרבה העדאת בעל דין כמאה עדים דמי. ומכ"ש הכא דנאמן שמזיד היה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה [ועי' ר"ן שבועות דשטרא]. ור"מ ס"ל אפילו מתרץ דבוריה בפירוש אח"כ ואומר לא אכלתי שוגג רק במזיד, חייב, מדלא השיב כן מתחלה: אכל חלב וחלב ר"ל ב' זיתי חלב: בהעלם א' אבל באכלן בב' העלמות, שנעלם ממנו שזה חלב או שחלב אסור, ואכל כזית, ונודע לו אח"כ שאכל איסור, וחזר ונעלם ממנו כבתחלה, וחזר ואכל, ונודע לו אח"כ שאכל שוב איסור, קיי"ל דהעלמות מחלקות וחייב ב' חטאות: וחזר ואכל כחצי זית ולא שהה ביניהן בכדי אכילת פרס [כמשנה ג'], וגם לא היה ידיעה בינתיים שזהו חלב, דאל"כ ידיעות מחלקות, ויש ידיעה גם לחצי שיעור. חייב ואפילו היה מב' מיני תבשיל, אין תמחויין מחלקין: וכמה ישהה האוכלן ר"ל האוכל ב' חצאי זיתים דאמרן דמצטרפין: כאילו אכלן קליות ר"ל אם שההמתחלת אכילתו ועד לבסוף, עד כדי שאם היה כל הזית פירורין דקין כקליות, והם גרעיני חיטים קלויין, שדרך לאכלן א' א', ה"נ אם היה אוכל הפירורים א' א' תיכף זה אחר זה, כבר היה אוכלן בזה הזמן, חייב. ובשהה באכילתו יותר מזה השיעור, פטור. מיהו אם לא הפסיק באכילתו, רק שהה בלעיסתו ובליעתו, אפילו כל היום כולו, מצטרף לר"מ: וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס ר"ל אפילו לא הפסיק בין אכילה לאכילה, רק שהה בלעיסה ובליעה מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס, אין מצטרף, ובפחות מכאן מצטרף. וה"ה בשתיית משקין אסורין, אם שהה בין שתייה לשתייה רק כדי אכילת פרס, חייב. [כך מוכח מש"ס הכא. ולרמב"ם [פי"ד מצו"א ה"ח], בשתייה שיעור השהייה ברביעית, וצ"ע. ותי' רכ"מ דחוק מאוד אחמ"כ למעיין בש"ס הכא]. מיהו שיעור פרס בכל דוכתא לרש"י ד' ביצים ולרמב"ם ג' ביצים [ועי' מ"ש עירובין פ"ח סי' י"א]. ואפילו היה האיסור מעורב בתבשיל היתר ג"כ כך דינו, דכשהכזית מעורב בהיתר כשיעור פרס, מצטרף לחיוב כרת, וחטאת, ומלקות [רמב"ם פט"ו ממ"א ה"ג]. ולרש"י דוקא בשהממשות איסור קיים, אבל כשנמוח האיסור בתערובת ההיתר, אז אפילו יש כזית בכדא"פ, טעם כעיקר לאו דאורייתא [רק בבו"ח כשנתערב אוכל באוכל, לכ"ע טעם כעיקר דאורייתא. אבל באוכל שנבלע בכלי י"ל דאף בבו"ח לאו דאורייתא, מדהו"ל נ"ט בר נ"ט [פרי מגדים י"ד בפתיחה לבו"ת]. ולרבינו אליהו בכל כזית בכדא"פ לקי בשאכל כזית מהתערובות, [עי' רלח"מ פט"ו ממ"א ה"א]: אכל אוכלין טמאין או שתה וכו': ושתה משקין טמאין דבאכל אוכלין טמאין כשיעור חצי פרס, או שתה משקין טמאין רביעית, ולא שהה באכילתו או שתייתו יותר מכדי אכילת פרס, נפסל גווייתו מלאכול קודש או תרומה עד שיטבול. או שתה וכו': ונכנס למקדש ר"ל לחצר המקדש ועבד עבודה, והרי שתוי יין שעבד חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה. אבל בנכנס מהמזבח ולפנים ולא עבד עבודה, פטור ממיתה. ולרמב"ם [פ"א מביאת מקדש] חייב עכ"פ מלקות. ולראב"ד שם פטור גם ממלקות: ושהה באמצע האכילה או השתייה: כדי אכילת פרס אז מצטרף, דבאכל אוכלין או שתה משקין טמאין, נפסל גוויתו מלאכול קודש או תרומה. ובשתה יין ועבד, עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים. אבל בשהה באמצע יותר מכדי אכילת פרס, לא נפסל גופו כשאכל טומאה, ואינו חייב מיתה, ולא פוסל עבודתו כשעבד שתוי: רבי אליעזר אומר אם הפסיק בה שלא שתה כל הרביעית יין בבת אחת: או שנתן לתוכו מים כל שהוא שנתן מעט מים בהיין: פטור כשנכנס למקדש ועבד עבודה, פטור, דדרך שכרות בעינן. מיהו בשתה יותר מרביעית. אפילו לא שתהו כולו כאחת, או שנתן בו מעט מים, חייב מיתה, ופוסל העבודה [רמב"ם פ"א מביאת מקדש]. ולראב"ד שם בהך גוונא חייב רק מלקות: וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד נ"ל דבהך מתני' וכמו כן בכולהו מתני' עד סוף פרקן, קמ"ל דאפשר דאיסור חל על איסור בין באכילות או בעילות, בג' אופנים, בכולל, מוסיף, או בת אחת: וביום הכפורים דחייב ד' חטאות. משום חלב. ומשום שאכל קודש בטומאת הגוף. ומשום שאכל נותר. ומשום שאכל ביו"כ. וחייב גם אשם מעילות משום שמעל בהקדש כשאכלו. ואע"ג דבאוכל הקדש שאינו שוה כלום אין בו מעילה [פסחים דכ"ט], א) והכא מדהו"ל נותר אסור בהנאה. י"ל דהתם היינו שצריך שיהיה הקודש מצד עצמו שוה פרוטה אילו היה חולין. תדע דאל"כ מעילה בכל קודש היכא משכחת לה, והרי אסור בהנאה. ועי' [כריתות דכ"ג ע"א]. ואע"ג דבכל דוכתא אין איסור חל על איסור. אפ"ה חייב הכא על כל איסור קרבן, דמיירי שהיה כאן או כולל או מוסיף או בת אחת. כיצד. מתחלה כשנולדה הבהמה היה אסור רק חלבה. אקדשה חל איסור מעילה על החלב באיסור כולל, דמדאיתוסף איסור הנאה גם בכל גוף הבהמה, נכלל נמי בהך איסור גם הנאת אכילת החלב שימעול ג"כ כשאכלו, אף שאכילתו כבר אסור היה. ולהכי חייב קרבן מעילה כשאכל החלב, מלבד החטאת שהיה חייב באכילתו תחלה. וכשנטמא אח"כ האדם שאכלו, הו"ל תו איסור כולל, דמקודם שנטמא לא היה אסור באכילת בשר קודש טהור, והשתא שנטמא, נאסר גם בו, ומגו דנאסר בו, נאסר גם בהחלב הזה באיסור טומאת הגוף, אף שכבר היה אסור מתחלה. וכשנעשה החלב הזה אח"כ נותר, הו"ל תו איסור מוסיף, דקודם שנעשה נותר היה החלב הזה עכ"פ מותר לגבוה, והשתא כשנתותר נאסר גם להקריבו לגבוה. ולהכי מדחל איסור נותר על החלב לאסרו לגבוה, חל נמי אהדיוט. חל ליה יו"כ הו"ל תו איסור כולל, דמדנאסר השתא זה האדם מלאכול כל מאכל שבעולם, נאסר גם בחתיכה זו: והוציאו בפיו שהוציאו בפיו בשעת האכילה כדרכו מרה"י לר"ה. דאילו בהוציאו בפיו שלא בשעת אכילה, אין דרך הוצאה בכך ופטור [כשבת פ"י מ"ג]: חייב דבליעתו היא הנחתו. ולפי מה דקיי"ל [א"ח תרי"א] דיש חיוב הוצאה גם ביו"כ, נקט שאם היה שבת, ר"ל דאם חל יו"כ בשבת, חייב ג"כ עוד ב' חטאות משום הוצאה, משום שבת ומשום יו"כ, דאיסור חל על איסור בשחלין שניהן בבת אחת, והרי כשקידש היום חלו שניהן כא': אמרו לו אינו מן השם ר"ל אין חיוב חטאת זה משום שם אכילה, רק משום הוצאה, ולהכי לא חשבינן ליה, כמו דלא חשבינן שאר פעולה שעשה בשעה שאכל, כגון שהבעיר אש ביו"כ בשעה שאכל, וכדומה. ור"מ חשיב ליה, דעכ"פ באותו כזית חלב שאכל ובאותה פעולה כשהיתה בפיו, נתרבו חיובי החטאת. [אב"י ל"מ נ"ל להוסיף על דברי קדשו של ע"ר, דר"מ ס"ל דכיון דאינו חייב בהוציאו בפיו רק באוכל. ובדרך אכילה, א"כ בכה"ג שם הוצאה תלוי בעניין האכילה, ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"י סי' ט"ו]: ונדה יעקב בא על אמו והולידה בת, הרי הבת הזאת בתו, ואחותו מאמו, וב' האיסורין באין כא' כשנולדה. נשאה אחיו, [אב"י, מאב, דאי מאם, הרי הבת הזאת אחותו מאם, ואין קדושין תופסין בה] דאע"פ שהיא ממזרת, אפ"ה קדושין תופסין בה, ולהכי חזרה ונאסרה על יעקב משום אשת אחיו אף לאחר שיפקע ממנה איסור א"א מדהו"ל איסור מוסיף, דמתחלה לא היתה אסורה רק על יעקב, והשתא שנשאת לאחיו נאסרה גם לשאר אחיו. ואי"ל הרי מתחלה ג"כ היתה אסורה לכל אחיו של יעקב משום ממזרת. ואע"ג דממזרת רק בלאו, והשתא נאסרה לאחיו משום אשת אח שהיא בכרת. עכ"פ הרי קיי"ל דגם חמור לא חל על הקל. י"ל דמיירי שיש ליעקב אח ממזר, שהיתה מותרת לו בתחלה, והשתא ע"י שנשאה אחי יעקב נאסרה גם להממזר. מת אחיו שנשאה, או גרשה, ונשאה אחי אביו של יעקב, הרי איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת איש באין כאחת. ושניהן איסור מוסיף על האיסורין הקודמין, דאיסור אשת איש מוסיף, שנאסרה אכ"ע ע"י נשואין אלו כל ימי חיי בעלה. ואיסור אשת אחי אביו מוסיף, שנאסרה השתא לעולם ע"י נשואין אלו גם על אחי בעלה שהיתה מותרת להן בתחלה. חזרה ופרסה נדה, חל איסור נדה על כל האיסורין הקודמין ע"י איסור מוסיף, מדנאסרה השתא גם על בעלה. ולהכי כשבעל אותה יעקב אביה בנדתה בשגגת כולן, חייב ו' חטאות. אבל טפי מהנך ו' חטאות לא משכח"ל [מיהו כשבעלה במזיד והתראה אפשר שיתחייב שבע מלקיות, מדהיתה ג"כ ממזרת]: ואשת איש ונדה יעקב היה לו בת ושמה דינה, ולבן היה לו בת ושמה לאה. נשא לבן את דינה, ויעקב נשא לאה, והוליד לבן מדינה בת יעקב בת, ושמה רחל. נשא ראובן בן יעקב את רחל, בת דינה אחותו, שהיא נכד יעקב. מת ראובן או גרשה, ונשאה אחיו של יעקב. חזר ומת אחיו של יעקב או גרשה, ונשאה אחי אביו של יעקב. חזרה רחל ופרסה נדה. א"כ כשבא עליה יעקב אז, חייב עליה ז' חטאות, (א) משום בת בתו, (ב) משום אחות אשתו, דהרי רחל ולאה אשתו, שתיהן הן בנות לבן, וכשנולדה רחל חלו ב' האיסורים כא' על יעקב, (ג) ומשום איסור כלתו דאתוסף עלה איסור קרובות לגבי כל אחי ראובן ע"י נשואין הללו, (ד) ואיסור אשת אחיו, (ה) ואיסור אשת אחי אביו, (ו) וא"א [שג"כ חלו ב' אלו כאחד], (ז) איסור נדה. וכל א' מאלו הז' האיסורים, מוסיף איסור עליה מבני אדם שהיתה מותרת להן תחלה קודם שחל האיסור ההוא כלעיל סי' כ"ח: אם עבר הזקן אביו של יעקב, שבת בת בנו אסורה לו רק מדרבנן ותפסו קדושין: ונשאה אחר שמת אחי אביו של יעקב: חייב עליה יעקב: משום אשת אב דמדאתוסף ברחל איסור להבן האחר של הזקן כשנשאה הזקן, נאסרה ג"כ על יעקב משום אשת אב. ואת"ל עכ"פ מה עדיף אותו בן של הזקן מיעקב, כמו דביעקב אי אפשר שיחול איסור אשת אב עליו מדכבר היתה אסורה עליו משום אשת אחי אביו גם קודם שנשאה הזקן, כמו כן אותו הבן של זקן כבר היתה האשה זאת אסורה עליו משום אשת אחי אביו גם קודם שנשאה הזקן, ואיך יחול על הבן ההוא איסור אשת אב בזאת האשה. נ"ל דמה"ט באמת הטעים הרמב"ם בפירושו וכתב כגון דאתיליד ליה בן קטן לסבא וכו'. ור"ל שנולד להזקן אותו בן, אחר מיתת אחי אביו. וא"כ תיכף כשיגדל זה הבן הקטן יחול עליו איסור אשת אחי אביו, ואיסור אשת אביו, ואיסור אשת איש בבת אחת. ואת"ל האיך יתחייב בה יעקב משום אשת אביו, הרי לא תפסי בה קידושין של אביו, מדהיתה אשת אחיו של הזקן, דהרי מחייבת ליעקב משום אשת אחי אביו. י"ל דמיירי שנפלה לפני הזקן ביבום. ואת"ל א"כ מותרת היא לזקן, ולמה תני עבר הזקן. י"ל דאף שמותר מדאורייתא ליבמה, עכ"פ אסורה לזקן מדרבנן מדהיא בת בת בנו, וגם מדהיא כלת בנו, מדנשאה ראובן בן יעקב. ואת"ל עכ"פ גם כלתו ממש היא להזקן, דהרי מחייבת ליעקב משום אשת אח, ולא תפסו בה קדושין להזקן. י"ל דמיירי שנשאת לאחיו של יעקב מאם ולא מאב, דאז אינה כלתו של זקן, רק אשת בן אשתו, ומותרת להזקן: ועל בת בת אשתו דבבת אשתו אפשר שיתחייב ו' חטאות כמו שחייב לעיל בבתו. ובבת בת אשתו אפשר שיתחייב ז' חטאות כמו שחייב לעיל בבת בתו. כיצד. בת אשתו אפשר שתהיה אחותו. כגון שאביו של יעקב אנס או פתה אשה, וילדה לו רחל, ונשא יעקב אנוסת או מפותת אביו שמותרת לו [כאה"ע ט"ו ס"ה]. והרי רחל שילדתה האנוסה לאביו, היא (א) בת אשתו של יעקב. (ב) ואחיתו. (ג) חזר אחיו של יעקב מצד אם ונשא את רחל, הרי היא גם אשת אחיו. (ד) גרשה האח של יעקב או מת, ונשאה אחי אביו של יעקב, הרי נעשת גם אשת אחי אביו. (ה) וגם אשת איש. (ו) וכשפרסה נדה אסור ג"כ משום נדה, וכולן מוסיף, או בת א'. ונמצא כשבא אז יעקב עליה בשוגג חייב ו' חטאות. וכן בבת בת אשתו, משכחת לה שתהיה אחות אשתו. כגון לבן שבא על בת לאה בתו, והוליד רחל. ונשא יעקב את לאה, נמצאת רחל (א) בת בת אשתו של יעקב. (ב) ואחות אשתו של יעקב. (ג) נשא בנו של יעקב מאשה אחרת את רחל, הרי היא ג"כ כלתו. (ד) מת בנו אי גרשה, ונשאה אחי יעקב. (ה) חזר גם זה ומת או גרשה, ונשאה אחי אביו של יעקב. (ו) והרי היא אשת איש. (ז) ונדה. נמצא כשבא יעקב עליה אז בשוגג, חייב ז' חטאות כמו בבת בתו לעיל. [ונ"ל דה"ה דהוה מצי למנקט כל הנך ז' חטאות בבת אשתו, כגון לבן שבא על לאה בתו והוליד רחל, ונשא יעקב את לאה, נמצאת רחל (א) בת אשחו (ב) ואחות אשתו של יעקב. (ג) נשא בנו של יעקב מאשה אחרת את רחל, הרי היא וכו', הכל כמו שזכרנו אצל בת בת אשתו. אלא דניחא ליה לתנא למנקט הז' חטאות אלו בבת בת אשתו, כדי שיהיה דוגמת ז' חטאות דלעיל. דלא משכח"ל רק בבת בתו, כמו שבארנו, ה"נ נקט דוגמתן בבת בת אשתו]: ונדה כגון לבן בא על לאה בתו וילדה בת. נשא יעקב אותה בת, הרי לאה חמה אסורה על יעקב (א) משום חמותו. (ב) ומשום אחות אשתו. (ג) נשאת לאה לבן יעקב, הרי נאסרה שוב על יעקב משום כלתו. (ד) מת בן יעקב או גרשה, ונשאה אח של יעקב, הרי נאסרה שוב על יעקב משום אשת אחיו. (ה) מת גם זה או גרשה, ונשאה אחי אביו של יעקב, הרי חזרה ונאסרה משום אשת אחי אביו. (ו) והרי היא א"א. (ז) ופרסה נדה. נמצא כשבא יעקב עליה אז בשוגג חייב ז' חטאות. [כך פירשתי לדעת הר"ב ז"ל אמנם לא ידענא ל"ל להר"ב לתאר זה באופן איסור הרי הכל משכח"ל באופן המותר. כגון לאה ורחל אחיות, וללאה בת ושמה דינה, נשא יעקב את דינה, וראובן בן יעקב נשא את לאה, הרי לאה אסורה על יעקב משום כלתו ומשום חמותו, מתה דינה אשת יעקב, ונשא תחתיה את רחל אחות לאה הרי שוב נאסרה לאה על יעקב משום אחות אשתו**), שוב מת ראובן בן יעקב, ונשאת לאה לעשו אחי יעקב. שוב מת גם עשו, ונשאת לאה שוב לישמעאל אחי אבי יעקב, והיא עכשיו א"א ונדה, והרי כאן כל הז' חיובי כרת בכל נשואי ההיתר]. וכן הבא על אם חמותו כגון לבן בא על בת לאה בתו והולידה רחל, ונשא יעקב את רחל, נמצאת לאה אסורה על יעקב (א) משום אם חמותו (ב) ומשום אחות אשתו, דהרי לאה ורחל שתיהן בנות לבן. וב' איסורים אלו באין כאחת, כשנשא יעקב את רחל. (ג) נשאת לאה לבן יעקב, הרי נאסרה נמי ליעקב משום כלתו, דהו"ל איסור מוסיף אאסורים הקודמין, מדנאסרה השתא גם לשאר בני יעקב שהיתה מותרת להם תחלה. (ד) מת בן יעקב או גרשה, ונשאת לאח יעקב, הרי נאסרה תו על יעקב משום אשת אחיו, והו"ל תו איסור מוסיף מדנאסרה ע"י נשואין זו לשאר אחיו. (ה) מת גם זה או גרשה, ונשאה אח אבי יעקב. הרי נאסרה תו על יעקב משום אשת אחי אביו, דהו"ל ג"כ איסור מוסיף, מדנאסרה בנשואין זו גם על שאר אחי אביו של יעקב. (ו) והרי היא אשת איש, דהו"ל איסור מוסיף, מדנאסרה אכ"ע. (ז) ופרסה נדה, דהו"ל מוסיף, מדנאסרה עי"ז גם אבעלה. נמצא כשבא יעקב אז על לאה בשוגג, חייב עליה שבע חטאות: ועל אם חמיו לבן בן לאה בא על זקנתו חוה אם לאה, והולידה בת ושמה רחל. נשא יעקב את רחל, הרי לבן אביה הוא חמיו, ונאסרה לאה על יעקב (א) משום אם חמיו. (ב) ומשום אחות אשתו, דהרי לאה ורחל שתיהן בנות חוה. (ג) נשאת לאה לבן יעקב, נעשת ליעקב כלתו. (ד) מת בן יעקב ונשאה אח יעקב. הו"ל אשת אחיו. (ה) מת גם זה, ונשאה אח אבי יעקב, הו"ל אשת אחי אביו ליעקב. (ו) והרי היא א"א. (ז) ופרסה נדה, נמצא כשבא עליה יעקב בשוגג חייב ז' חטאות: ואם חמיו חוה היה לה ב' בנות רחל ולאה, ובן א' ושמו לבן. ובא יעקב ונשא רחל, ואת בת לאה, ואת בת לבן, הרי חוה אסורה על יעקב. (א) משום חמותו. (ב) ומשום אם חמותו, מדנשא גם בת לאה. (ג) ומשום אם חמיו, מדנשא גם בת לבן בן חוה: אמרו לו שלשתן שם אחד הן דמחד קרא נפקא כולהו, ולהכי אין חילוק חטאות ביניהן: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באטלס שוק שמוכרין שם בהמות ובשר, של אמאום שם מקום: שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל קמ"ל דאף שהיה הנשיא טרוד בנשואי בנו. והוא במקום המון שבשוק, וגם האב"ד הוה עמו, אפ"ה לא חשש ר"ע מלשאל מהם שם דינים אלו שאינם מצויים, בידעו בהן שבענוותנותן לא יקפידו עליו בזה. וקמ"ל נמי שהם ג"כ לא נתביישו שם במקום מפורסם לומר על כולן לא שמענו. ללמדך שבכל עסקיהם היה רק תורת ה' חפצם, ויראתו על פניהם [ואעפ"כ היו שאלותיו קצת מעניין עסקיהן, דבנשואין יברכו וצונו על העריות. להכי שאלן בדיני עריות, ומדהלכו לקנות בהמה להכי שאלן נמי בדיני אבר המדולדל בבהמה, ומדרגילין לזבוח אז שלמי שמחה שאלן בשוחט ה' זבחים]: או אחת על כל אחת ואחת אי בגופין מחולקין, הרי גם שמות מחולקין היו, ופשיטא דחייב ג' חטאות, ומה קמבעייא ליה. אלא כגון ראובן שבא על אמו לאה, והוליד ב' בנות, רחל ודינה. חזר ובא על רחל בתו והוליד שמעון, הרי כשבא שמעון על דינה, יש כאן משום אחותו, משום דדינה ושמעון שניהן בני ראובן. והיא ג"כ אחות אביו, משום שראובן ודינה שניהן בני לאה. והיא ג"כ אחות אמו, דהרי דינה ורחל ג"כ שתיהן בנות לאה. [כך הוא אוקימתא בש"ס, ובאמת הוה מצי למנקט באופן שרחל אם שמעון אינה ממזרת, ואפ"ה תהיה דינה אחותו, ואחות אביו, ואחות אמו. כגון שלאה היה לה בנים, ראובן ורחל, ובא ראובן על לאה אמו והוליד דינה. וחזר ובא על אחותו רחל הכשירה והוליד שמעון, הרי דינה לשמעון אחותו [מאב], ואחות אביו [מאם], ואחות אמו [מאם]. רק משום דבעי למנקט כל מיני אחוה, דהרי דינה היא אחות שמעון מאב ולא מאם. ודינה אחות ראובן מאם ולא מאב. ולהכי נקט נמי שרחל היא בת ראובן מלאה, כדי שתהיה דינה לרחל אחותה מאב ומאם, דהרי שניהן הם בנות ראובן ולאה, דקמ"ל דאפילו בכה"ג מבעייא ליה אם חל על אינך, אף דשוה לכל א' בחד צד]: ורואין אנו שהדברים קל וחומר דמה בה' נדות שהן רק שם א', דהיינו לאו א', אפ"ה בעשאן בהעלם א' חייב ה', מכ"ש בשאלתך, שהן ג' לאוין מחולקין, אינו דין שיתחייב על כל א' וא'. מיהו הך ק"ו פריכא הוא דבנדות גופין מחולקין, משא"כ בשאלתו היה הכל גוף א'. [ולפעד"נ דאפ"ה הם שלמדו הק"ו לא פרכו הך פירכא, משום דטפי מסתבר לחלק בין החיובים משום דשמות מחולקין ממה שנחלק משום דגופות מחולקין, דהרי לשמות מחולקין לא צריך קרא לחלק, משא"כ לגופות מחולקין צריך קרא [כריתות ד"ט א']. אשה לחייב על כל אשה ואשה. ומכ"ש אי נימא מה"ט דבבהמה דלא חשיבי, באמת לא אמרינן דגופות מחלקין. ועי' מ"ש לקמן סי' ס"ח]. אלא דבלאו הכי חייב בשאלת ר"ע ג' חטאות מדרבייה קרא, דאחותו יתירא כתיב: ועוד שאלן רבי עקיבא אבר המדולדל בבהמה שנתלש רוב האבר ומעורה במקצת. דבנתלש כולו, הרי אבר מהחי של בהמה מטמא כנבילה. מהו שיטמא כנבילה, מי הוה כנתלש לגמרי, והו"ל כאמה"ח, או לא: אמרו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדל באדם דבנתלש לגמרי, הו"ל אמה"ח של אדם דמטמא כמת. מיהו הכא עדיין מדולדל הוא: שכך היו מוכי שחין בירושלים עושין כשהוחלו בשחין רע, שאבריהן מתפרקין ונופלין: וחותכו לאו משום טהרה חתכו המצורעין האבר, דהרי האבר עצמו בעודו מחובר קצת, טהור הוא, רק חתכוהו, כדי שלא יתמאסו בין חבריהם ברגל באבר המדולדל: עד שהוא מניח בו כשעורה שאם יחתכו לגמרי, יטמא האבר להרופא שנוגע בהאבר בשעת פרישה: ותוחבו בסירה סירה הוא קוץ, כמו בור וסירה גרמא ליה [סנהדרין מ"ט א']. ור"ל שבעוד האבר מחובר באדם קצת, תוחב האבר בקוץ התקוע בקרקע או בכותל. [כך כתב רש"י. ונ"ל דלהכי לא יאחז הרופא בידו את הקוץ שבו תחוב האבר, בשפה שהמצורע נתלש בכח מהאבר, משום דאף שלא יתטמא הרופא עי"ז טומאת מגע, דהרי הקוץ אינו מקבל טומאה מדאינו מאכל אדם ולא כלי [עי' רמב"ם פ"א וב' מאוכלין]. עכ"פ אפ"ה לא אחז הרופא הקוץ בידו, דכשינתז המצורע ויתלש מהאבר, יהיה הרופא נושא את האמה"ח שמטמא במשא ואהל כמת כרמב"ם פ"ב מטו"מ ה"ג] ולרמב"ם בפי' משניות, סירה ר"ל רצועה, כמ"ש בני הגאב"ד דל"ב שליט"א בשמו. נ"ל דמצינו דוגמתו במשנה לבן הפוסק בסירה [בכורות דל"ח א'] דר"ל הרצועה, המקפת את בבת העין. מיהו לשון תוחב לא שייך ברצועה, דהול"ל קושרו בסירה]: והוא נמשך ממנו ר"ל אחר שתחב הרופא האבר בקוץ. החולה נמשך והולך, ונתלש האבר מאליו: והלה עושה פסחו גם החולה עושה פסחו, דמיירי שנתלש בכח בפעם א', שלא נגע בו האבר בשעת פרישה: והרופא עושה פסחו ורואין אנו שהדברים קל וחומר דמה אדם שמקבל טומאה מחיים וגם יש בו טומאה בחייו מעצמו כשהוא זב או מצורע, אפ"ה אבר המדולדל בו טהור, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים, דאין שום בעל חי מקטו"מ [כחולין ע"ה א'], וגם אין בגופה טומאה בחייה, מכ"ש שהאבר המדולדל בה טהור וכן מסקינן חולין [פ"ט מ"ז]: או אחת על כל אחת ואחת דאע"ג דכבר שמעי' במשנה ב' האוכל חלב וחלב בהעלם אחד חייב רק א', התם אפשר לאוקמא דכולן מבהמה א', וקמ"ל הכא בגופים מחולקים דאינו כן: אמרו לו לא שמענו אע"ג דכבר אמרו במ"ז דשמעו בבא על ה' נדות, שג"כ גופין מחולקין כי הכא, וחייב ה'. עכ"פ שמא יש לחלק בין אדם לבהמה [כלקמן סי' ס"ח]: אמר רבי יהושע שמעתי ר"ל אף שכשאלתך ממש שלא נהנה ברבוי הפעולות לא שמעתי, עכ"פ שמעתי ענין כיוצא בו כשנהנה ברבוי הפעולות, דהיינו באוכל מה' תמחויין, ולדידי אין אין חילוק בין נהנה או לא: באוכל מזבח אחד בחמשה קודם זריקה, דאז יש בה מעילה: תמחויים בה' מיני תבשיל: ורואה אני שהדברים קל וחומר דמה מעילה שהכל זבח וגוף א' חייב ה', דתמחויין מחלקין גבי מעילה [דאע"ג דגבי שאר חיובי חטאת אין תמחויין מחלקין. מעילה שאני דחמירא, כלקמן במתני', וכן כ' הרמב"ם פ"ט משגגות ה"ג]. ה' זבחים ששחטן בחוץ דגופין מחולקין, מכ"ש שחייב על כל א' א': אמר רבי שמעון לא כך שאלן רבי עקיבא דא"כ מה השיבו לו מאוכל, התם נהנה בכל אכילה ואכילה: ורואה אני שהדברים קל וחומר דהרי במעילה הכל גוף א' ורק תמחויין נפרדים. וכ"ש מה' זבחים, ואפ"ה אמר תחלה עם ר"ג לא שמענו, מדיש להשיב על זה כמו שהשיב באמת ר"ע: אמר רבי עקיבא אם הלכה שכך קבלת מרבך: ואם לדין שכך אתה דן מק"ו ממעילה: שעשה בה את המאכיל כאוכל המאכיל הקדש לחבירו, חייב המאכיל ולא האוכל על ידו: ואת המהנה כנהנה במידי דלאו בר אכילה, ג"כ המהנה חייב ולא הנהנה על ידו. וה"ה דהוה מצי למימר דמעילה חמור, שחייב בה הנהנה כהאוכל. צירף המעילה לזמן מרובה ר"ל ועוד חומרא יש במעילה שכשנהנה היום חצי פרוטה, ולאחר שנה חזר ונהנה חצי פרוטה, והכל בהעלם א', מצטרף שיהיה כנהנה בשוה פרוטה יחד, שחייב קרבן מעילה: שאין בו אחד מכל אלו שאין בו א' מכל חומרות הנ"ל. וקיי"ל דבבהמות אין גופין מחלקין, ובאכל נותר מה' זבחים, בהעלם א' חייב רק חטאת א', וגם תמחויין אין מחלקין בין להקל בין להחמיר, דהיינו באכל ב' חצאי זיתים מב' גופין או מב' תמחויין מצטרף [כרמב"ם פ"ו משגגות. [וי"א דגם בבהמה גופין מחלקין. ועמ"ש לעיל פ"ב סי' ל"ד]: מה הוא שעשה הרבה תולדות שמאב א' בשבת זו, וחזר ועשה אותן התולדות עצמן בכל שבת ושבת שאח"כ, והכל היה בהעלם א', מה דינו. ותרתי שאל ממנו. (א) אם כל התולדות שעשה בשבת א' בהעלם א', מחשבו כאילו קצר וקצר בהעלם א', וחייב רק חטאת א', או דלמא דתולדות חלוקים הו"ל כאבות מחולקים וחייב על כל תולדה חטאת א'. (ב) עוד שאל, אם ימים שבינתים בין שבת לשבת הוויין כידיעה, וחייב על כל שבת ושבת לבד, או דלמא מדהיה הכל בהעלם א', מחייב על כל השבתות רק חטאת א': או אחת על כל אחת ואחת ופליגי בש"ס רבה ורב חסדא, דלרבה. מיירי שהיה ההעלם שגגת מלאכה וזדון שבת, ר"ל שלא ידע שמלאכות אלו אסורות בשבת אבל ידע כל פעם שהוא שבת, ועל זה שאל אם שבתות מחולקין כגופין מחולקין דמי או לא. אבל בשגגת שבת וזדון מלאכות, דהיינו שלא ידע שהוא שבת אבל ידע שמלאכות אלו אסורות, ידע ר"ע שפיר שימים שבינתיים, הויין כידיעה בינתיים, דחייב על כל שבת ושבת. ולרב חסדא, רק בשגגת שבת וזדון מלאכות שאל אם ימים שבינתיים הוה כידיעה בינתיים. אבל בידע שהוא שבת ושגג במלאכות ידע ר"ע שחייב על כל שבת ושבת חטאת לבד: אמר לי חייב על כל אחת ואחת פשט ליה אתרווייהו לחומרא, דחייב על כל תולדה ותולדה שעשה חטאת לבד, וכן לכל שבת ושבת. ומה אם הנדה בבא אל ה' נשים נדות בהעלם א' שלא ידע שנדה אסורה, דוגמת שלא ידע שמלאכות זו אסורות בשבת, ועשאה וחזר ועשאה [ולרב חסדא הנ"ל תשובת ר"א היה מבא על נדה א' ה' פעמים, וטבלה ונטהרה ופרסה נדה בין כל ביאה וביאה ה' פעמים. דטבילות שבינתיים בנדה הוה כימים בינתיים בשבת. דאי בה' נשים נדות ממש, היכא מצי למפשט מזה, דנימא בשבת ימים מחלקין. דמה ימים שבינתים איכא בה' נדות]: שאין בה תוצאות הרבה ר"ל שאין בה ענינים הרבה כשבת שיש בה אבות ותולדות, אבל נדה אין בה רק ביאה: וחטאות הרבה נ"ל דר"ל שאין בה הרבה מיני חטאת, דבשבת לא לבד שיש לכל אב תולדה, אלא יש ג"כ הרבה מיני אבות, ויש ג"כ זדון שבת ושגגת מלאכה, או שגגת שבת וזדון מלאכה. משא"כ בנדה, א"א שיתחייב רק על מין פעולה א' דהיינו ביאה ורק בשחישב שביאה זו מותרת לו. שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה בש"ס גרסינן ומיתות הרבה: אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת מיהו מהך ק"ו לא מפשט רק בעשה מלאכה א' בשבתות הרבה דחייב על כל שבת ושבת, אבל בעשה בשבת א' תולדות הרבה שמאב א' לא מפשט מנדה, דהרי אין בנדה תולדות. רק מסברא קאמר שחייב גם בזה על כל תולדה חטאת לבד. [אב"י ולר"ח קבל מניה ר"מ מר"א דבעשה מלאכה א' בשבתות הרבה, הוה ימים שבינתיים כידיעה, אבל בעשה וולדות הרבה מעין מלאכה א' בשבת א', לא קבל מניה, שיתחייב על כל א' [ש"ס]. והרמב"ם בפירושו תפס לפרש המשנה כשיטת ר"ח, וכ' בסוף, ואין כן הלכה, אלא הואיל ואין שם ידיעה בינתיים אינו חייב רק א', עכ"ל. וצע"ג הרי אמרינן בש"ס דקבלה מניה. אח"ז ראיתי ברמב"ם [פ"ז משגגות ה"ח] שכ' דדוקא בעשה מלאכות הרבה מעין מלאכה א' בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ותמה הרלח"מ. ע"ש. ול"נ שזה תלוי עם דבריו הקדושים בפירושו כאן, שע"כ היה לרבינו נוסחא אחרת בגמ'. וכבר רמז ע"ר נ"י על הלח"מ זה לעיל פ"ב סי' ל"ד, סי' ד' אות ב', ע"ש]: והנדה מוזהרת עליו לפיכך חשיבה כל ביאה להיות כחטא אחר. ואף לרב חסדא לעיל דהכל מיירי באשה א', עכ"פ ב' בני אדם חוטאים בביאה זו, להכי חשיבה כל ביאה שתתחלק לחייב עליה לבד: אמר לי הבא על הקטנות ר"ל בבא על ה' נדות קטנות [אב"י ולר"ח מה קטנות. קטנות דעלמא, גמ']: יוכיח שאין בהם אלא אזהרה אחת שהרי הקטנה פטורה בבעלה בנדתה: אמר לי הבא על הבהמה יוכיח שחייב על כל ביאה וביאה. ואע"ג שגם בהמה נהרגת, כדכתיב ואת הבהמה תהרוגו. עכ"פ אין הריגתה לעונש, דהרי אינה בת עונשין, רק משום כבוד החוטא, שלא יאמרו זו היא שנכשל בה פלוני [כסנהדרין פ"ז מ"ד]. [והא דלא קאמר שוטה וחרשית יוכיח. י"ל דאפשר שתתרפא. גם בעי למנקט בהמה שאין במינה בת חיוב כלל]: אמרתי לו בהמה כשבת רצה לומר גם בבהמה אני מסופק בבא עליה הרבה ביאות אם חייב על כל א' וא'. ולעניין פסק הלכה עי' לעיל סי' ס"ח.
מלכת שלמה
אמרו לו אפילו אחד ואע"ג דקתני אמרו לו לשון רבים ה"נ אשכחן ר"פ עשירי דמסכת יבמות האשה שהלך בעלה למדינת הים באו ואמרו לה מת בעליך וכו' והיינו על פי עד אחד ומן הטעם שנכתב שם. ובלשון ראשון דבגמרא מפרש לה כפשטה אמרו לו שנים ובדמכחיש להו ומני ר"מ הוא דמחייב ליה בסיפא דמתניתין והכי קתני סיפא דמתניתין דבר זה ששנינו ברישא דמתניתין לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ר"מ וחכמים היא:
עד אחד אומר אכל וכו' צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכיון שנתקבל עדותו תו לא קפדינן בעדות השני שאומר לא אכל וצריך לומר דמיירי שהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור כדמפיק בגמרא מאו הודע אליו וגו'. ומסיק דמיירי קרא בעד אחד שהודיעו שאינו יכול לחייבו קרבן ועל כרחך מיירי שאותו שמעיד עליו אומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דעד אחד לא מהימן כדכתיב לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד אחד קם רק לשבועה תוס' ז"ל:
ואשה אומרת לא אכל מכאן משמע דאשה מהימנא טפי מגזלן שהרי גבי גזלן משמע דלא אמרינן שתיקה כהודאה כדאמרינן פ' האומר וכו' והכא אי שתיק מהימנא האשה תוס' ז"ל. והביאוה הם ז"ל בפ' מי שקינא (סוטה דף ל"א:)
מביא אשם תלוי דספק הוא ומכחיש זה את זה ובהא עדות אשה נאמנת דמרבי לה ספרא או הודע אליו חטאתו מכל מקום הרגמ"ה ז"ל:
עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור ר"פ האשה רבה והרא"ש ז"ל בפ' ואלו מגלחין דף ל"ח ובפ' האומר דקדושין דף ס"ה. וכתבו שם תוס' ז"ל הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע דפטור משום דכתיב או הודע אליו ולא כתיב לו דבעינן דכי מדכרו ליה מדכר והא דנקט לא אכלתי משום דבעי למיתני סיפא גבי שנים אומרים אכלת והוא אומר לא אכלתי ובהא איכא רבותא לר"מ דאפילו אמר לא אכלתי מחייב ר"מ ע"כ:
שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי פטור ר"מ מחייב כצ"ל. ואיתה בר"פ האשה רבה וכתבו שם תוס' ז"ל ר"מ מחייב וממשכנין אותו אם אומר שלא להביא ול"ד לשאר חייבי חטאות דהתם לא ניחא להו בכפרה אבל האי דניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור שהוא פטור ממשכנין אותם ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ"ז דפ' ויקרא בדבורא דחטאות. ואיתה נמי בפ"ק דב"מ דף ג' ותוס' פרק האיש מקדש (קידושין דף נ'.) ובגמרא בעינן מאי טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש דבדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאתויי חטאת להתכפר בו או דילמא דטעמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור. ונפקא מינה לענין טומאה וכו'. וכתוב בגמרות כתיבת יד וכן משמע דגרסינן מן התוספות דהתם במציעא וכך היא הגירסא שיש בספרי כתיבת יד פשיטא דטעמייהו דרבנן משום דאמרינן מגו הוא דקתני מתניתין אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור דילמא לדבריו קאמרי ליה לר"מ לן דילן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש לך דילך אודי לן מיהא היכא דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא איכא למימר מגו והוא אמר להם ק"ו ת"ש וכו' ודחי לה ת"ש וכו' וכתב רש"י ז"ל ואפשיטא בעיין דטעמא משום מגו ותו לא מידי דודאי טעמייהו דרבנן משום מגו דמיתרץ דבוריה כגון לא עשיתי שוגג אלא מזיד אבל גבי אמרו לו נטמאת ומיד באת למקדש והוא אומר לא נטמאתי דליכא למימר לא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא מיפטר מקרבן דטומאה לא איכפת לן אי שוגג אי מזיד הואיל וביאת מקדש הואי שוגג ע"כ. וכתב הרגמ"ה ז"ל דר' יהודה דבברייתא דבגמרא הוא ת"ק דמתניתין ודקתני בברייתא ומודים חכמים לר' יהודה היינו חכמים אחרים לרבנן דמתניתין דהיינו ר' יהודה וכן משמע קצת מתוס' ז"ל. וגרסינן תו בגמרא אמר ר"ל מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי אמר רב ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דפטור דאי בעי אמר נשאלתי על נדרי אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות פירש הרא"ש ז"ל ר"ל לא היינו זכורים מן העדות בשעה שהשביענו ע"כ. וביד רפ"ג דהלכות שגגות ובפי"א סימן א':
