יכין המעביר תאנים בחצרו לקצות שהעבירן דרך חצירו למקום שמיבשים אותן שם: בניו ובני ביתו ר"ל אשתו וכמ"ד אין לה מזונות מד"ת וגם בנים אפי' קטנים אינו חייב לזונם מדאו' ורק מתקנות אושא [ככתובות דמ"ט ב'] והו"ל כמתנה: אוכלים ופטורין דחצר אינה קובעת בדבר שלא נגמ"ל. מיהו הוא עצמו אסור לאכול עראי רק במקום שמיבשי' [פ"ד מ"ב] מדבידו לימלך דמדאכל גלי דעתי' דנמלך על אלו שאוכל ונגמ"ל וקבען החצר: הפועלים שעמו ששכרן להעבירן לקציעות שאינן אוכלין מד"ת מדאין מלאכתן זה גמר מלאכה: בזמן שאין להם עליו מזונות שלא פסק להן: אוכלין ופטורין בנתן להם דמתנה אינה קובעת בפירות כפ"ב ב': אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו דהו"ל כמקח ולגבייהו הו"ל כנגמ"ל כפ"ב סי' מ"א. ואפי' שלא בצירוף דשרי במשנה ב' התם שאני שהן עדיין בשדה משא"כ הכא שהן כבר בחצר שקובע למעשר אלא מדהעבירן לקצות לא הוקבעו רק מדאיכא תרתי חצר ומקח הוקבעו: המוציא פועליו לשדה למלאכה שאין אוכלי' ע"י מדין תורה: אוכלין ופטורין אפי' תלש הבהע"ב הרבה ונתן להם מתנה אינה קובעת: ואם יש להם עליו מזונות דהו"ל כמקח: אוכלין אחת אחת מן התאנה דהו"ל עראי ומקח אינו קובע בלא נגמ"ל אם לא שיסייעו ד"א הקובע כחצר במ"א: אבל לא מן הסל ולא מן הקופה פאס: ולא מן המוקצה מצבור הכרי דלגבי לוקח הו"ל כמוליך לשוק פ"א מ"ה דהוקבע: לנכש יעטען דג"כ אינו אוכל מד"ת מדאינו גמ"ל: מקרטם שובר עלים ממחובר: ואם צירף חייב דכל צרוף קבע דאסור אפי' בלא נגמ"ל: מצא קציצות תאנים כשנתלשו מאילן והן עדיין רטובים נקראים תאנה. וכשהונחו אח"כ על מחצלאות של גמי להתיבש ונקמטו קצת פניהן למעלה מדהתחילו להתיבש קצת נקראו קציעות או קציצות דעי"ן וצ' מדדומין קצת במכתב מתחלפים לפעמים. אמנם כשנתייבשו לגמרי נקראים גרוגרו' וכשנדרסו יחד ככר עגול נקראים דביל': אפי' בצד שדה קציצות שמונחים שם בשדה על מחצלאות להתייבש דמוכח קצת דמשדה זו הן אפ"ה לא הוה גזל: מותרות משום גזל דתאנה בנפילתה נמאסת והפקירו' הבעלים ולתוס' [ב"מ כ"א ב'] בנפילתה משתנת צורתה שע"י הי' ניכר שמאילן זה נפלה ונתיאשו הבעלים. ובזה ובזה תלינן שמעוברי דרכים נפל: ופטורות מן המעשרות כהפקר שהופקר קודם שנגמר מלאכתן למעשרות [ועי' מ"ש בס"ד פאה פ"ד סי' ל"ח]: ובזיתים ובחרובים חייבים ר"ל הוה גזל שע"י צורתן ניכר שמאילן זה נפלו. ומדאינן הפקר חייבים ג"כ בתרומ"ע: מצא גדוגדות תאנים יבשים: אם דרסו רוב בני אדם שרוב בני עיר כבר עשו עגולי דבילה: חייב דאמרי' זו מהדרוסות וכבר נגמ"ל ואע"ג דנתייאשו השתא בעליו. והו"ל הפקר עכ"פ הרי הופקר אחר שנגמ"ל: ואם לאו פטור דאין מחזיקין איסור לומר שכבר נגמ"ל ונתחייב [עי' י"ד ק"ז ברמ"א]: מצא פלחי דבילה חתיכו' מעיגולי דבילה: שידוע שהן מדבר גמור ואע"ג דיש ספק שמא נתעשר כבר. עכ"פ מדנגמ"ל הו"ל חיוב וודאי ופטור ספק. ואין ספק מוציא מידי וודאי [כנדה דט"ו א']: והחרובין לא מיירי במציאה. רק ר"ל כל אדם שיש לו חרובין בגג שהעלן לשם ואפילו דרך שער החצר שכבר נתחייבו עכ"פ מדדעתו להעלם לגג ליבשן לא נגמ"ל עדיין ולא הוקבעו בחצר [כר"פ]: עד שלא כנסן לראש הגג כלומר בראש הגג: מוריד מהם לבהמה נראה לי דמדקתני מוריד משמע דכבר הם בגג אלא שלא נתיבשו כל צרכן ולהכי לא צברן וכנסן שם עדיין. מיהו דוקא לבהמה מותר דמדאין חרובין מאכל בהמה ניכר כשמאכילה שלא נתיבשו כ"צ דאל"כ הי' אסור להאכילן לבהמה [כתענית ד"כ ע"ב]. אבל לאדם אסור רק במקום שמיבשן דשם ניכר שלא נתיבשו כ"צ ואף ע"ג דבמ"א בני בית מותרים נ"ל התם ה"ט דלא נתיבשו כל עיקר וניכר לכל: מפני שהוא מחזיר את המותר רצה לומר אפי' מוריד הרבה לבהמה והו"ל כקבע עכ"פ מדראוי' להחזיר המותר שהרי קרוב החצר לגג [עי' תוספתא] וגם לא נטמא מה שנטל בכה"ג לא הו"ל כקבע כפ"ד מ"ג: איזוהי חצר שהיא חייבת ר"ל שקובעת: רבי ישמעאל אומר חצר הצורית במדינת צור יושב שומר בפתח החצר. מדהיו כל יושביה שרים יושבים בפלטונות כנראה מישעיה [כ"ג] ויחזקאל [כ"ז] לכן מפני כבודם היה גם בית שער לחצר שלהן שהשומר יושב בתוכו: רבי עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחר נועל שדרים שם ב' בנ"א שא' יכול למחות על נעילת חבירו הו"ל אינה משתמרת: רבי יוסי אומר כל שנכנס לה אדם נכרי: והחיצונה פטורה מדיש לפנימי' דריסת רגל אחיצונה הו"ל אינה משתמרת. והנה בש"ס נדה [דף מ"ז ב'] משמע דמר מה דשמיע ליה קאמר ומר מה דשמיע ליה קאמר. ואין א' מהן מוסיף או גורע מדברי חברו כלום והיינו מדקאמרי' התם הלכה כדברי כולן להחמיר ור"ל כשיש בהחצר א' מהנך ואף שאין בו אינך הרי קובע למעשר: אף על פי שהם של חצר החייבת אפי' העלן לגג דרך החצר. מיהו גג שאין בו ד' אמות על ד"א בטל לגבי חצר: בית שער שאצל פתח החצר: אכסדרה מוקף ג' מחיצות ומקורה למעלה: ומרפסת גאללעריא שהרבה עליות פתוחים לשם וממנה יורדים בסולם לחצר: הצריפין היטטע שהכתלים נוגעים זב"ז בראשן ומתרחקים זמ"ז למטה: והבורגנין וואכטהיטטע לשומר הפירות בשדה: והאלקטיות זאממערהויז עשוי לצל בחמה. ודפנותיו דקים מדהם עשויי' רק מערבי נחל: סוכת גנוסר חוף ים כנרת ויש שם רבוי פירות והשומרים יושבים בסוכה זמן רב בשנה: אף על פי שיש בו רחים ותרנגולים ועי"ז ניכר כי שם מדורו ביום ובלילה. ונ"ל דמדנקט שיש בה משמע דרק אסוכת גנוסר לבד קאי. אבל צריפין ובורגנין ואלקטיות מדאינן סוכות רק בנין ממש לפיכך אם יש בהן תנור ותרנגולים חייבין. ולהכי אצטריך תנא למנקט כולהו. מיהו בלא זה אצטריך תנא למנקט כולהו דצריפין ובורגנין ואלקטיות על כל פנים להיושבין בהן קובעין כדקאמר בירושלמי. אבל סוכת גנוסר מדאינה רק סוכה משמע דאפי' להיושבין בהן אינן טובלין. ונ"ל דמה"ט פלגינהו תנא לתרתי בבי: פטורה דלא הוה קבע: סוכת היוצרים טאפפער. יש לו ב' סוכות זו לפנים מזו בחיצונה עושה קדירות ובפנימית שדר שם מצניען: רבי יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים פטורה ובסוכה פנימית אינו דר ביה"ג: רבי יהודה מחייב מדס"ל סוכה דירת קבע בעינן קבע למעשר: תאנה אילן תאנה: שהיא עומדת בחצר הקובעת: אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף ב' כאחת: ואחת בפיו רצה לומר אפי' כה"ג אינו צירוף: עלה לראשה של אילן: ממלא חיקו ואוכל שם: ר"ע אומר מגרגר באשכולות לוקט גרגר גרגר מהאשכול במחובר: ופורט ברמון עי' פ"א סי' נ"ד: וסופת באבטיח חותך חתיכו' דקות מהאבטיח במחובר. מיהו בהוקבע וודאי ע"י מקח לכ"ע צריך לגרגר באשכול וכו' [כלעיל פ"ב מ"ו]: כסבר קאריאנדער: מקרטם חותך עלים ממחובר: עלה עלה ואוכל הכא לכ"ע אסור לצרף משום דכל עלה ועלה נפרד לעצמו משא"כ אשכול ואינך דלעיל לר"ש. ונ"ל עוד דמיירי שזרעם לזרע וירק. דאל"כ הרי העלים פטורים לגמרי ממעשר [כלקמן ספ"ד]: הסאה ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאף: והקורנית ציטווערקרויט וי"א וואהלגעמוטה קרויט. ואילו ג' מינין גדלין בלי זריעה [עי' נדה דנ"א ב']: אם היו נשמרים שאינן הפקר מדדרך אלו שיגדלו בלי זריעה. לפיכך צריך שיהיה דעת בעה"ב לבלי להפקירם. ומה"ט נקט שעומדים בחצר לרבותא דדיוקא שכשאין בעה"ב מקפיד אף שעומדים בחצר. כל הפקר פטור ממעשר [כרפ"א]: ונוטה ענף א' ממנה: אוכל כדרכו מהענף: עומדת בארץ בא"י: הכל הולך אחר העקר דשדינן נופו בתר עיקרו: ובבתי ערי חומה דהמוכר בית חצר וגינה או אילן שבתוך ערי חומה יכול לגאלה מיד ובלא גאלה תוך שנה ראשונה מוחלטת לעולם ביד הלוקח משא"כ שמכרם חוץ לחומה יכול לגאלן עד היובל. ובלא גאלן יצאה ביובל: ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף אף אחר הנוף דאם הענף והעיקר א' תוך תחום עיר המקלט וא' חוץ לתחום מיד כשהגיע הרוצח תחת אותו שחוץ לתחום אסור לגואל הדם להרגו: ובירושלם לענין מעשר שני דבאם כבר הביאו לתוך ירושלים אינו רשאי להוציאו אפי' כשיפדה אותו וכשעדיין המע"ש בחוץ אינו רשאי לאכלן בלי פדיי': הכל הולך אחר הנוף אף אחר הנוף וכחומרות שתיהן דבאם עיקרו ונופו א' בפנים וא' בחוץ אינו אוכל אצל שתיהן המעשר שני בלי פדיי' כאילו עדיין הוא בחוץ. אבל אינו רשאי להוציאו משם אפי' בפדיי' כאילו כבר הגיע לפנים והיינו כר"י אבל לא קיי"ל כן רק כרבנן [כמעש"נ פ"ג מ"ז ועי"ש] כך מתבאר [מכות די"ב ב']:

מלכת שלמה המעביר תאנים וכו'. פי' רש"י ז"ל המעביר וכו' השוטח תאנים בחצרו ע"כ וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותם שם בחצר ועוד דבירוש' דייק הא שלא לקצות חייב ומתני' רבי ומימרא דרבי הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלם בראש גגו רבי מחייב ורבי יוסי בר יהודה פוטר ומתני' משום דלקצות אינהו מצי אכלי בחצר אלא ה"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גרן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפי' בחצר וכ"ש בגג דהיינו במקומו לכ"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דרבי פטורין מלעש' דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא וכן מצאתי שפירש ר"י עכ"ל ז"ל. ובערוך פי' לקצות ליבש פ"א לקצות לעשות מהן קציעות שקציעתן זו היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהם עראי ופטורין. ופירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה כדתנן עומד אדם על המוקצה וכו' ע"כ: בני ביתו. אשתו ובירושלמי פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דקתני בהו הרי אלו לא יאכלו ומשני מיתוקמא כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת וקשה מכאן לתוספות דפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ה) שהקשו שם לרש"י ז"ל דלא אשכחן אשתו דקרו בני ביתו. ושם ביום טוב דף ל"ה נמי מייתי לה ותני עלה ר' יעקב [הגה"ה עיין לעיל בירוש'] מחייב ור' יוסי בר יהודה פוטר: בפי' ר"ע ז"ל אבל הוא אסור לאכול אלא במקום שעושים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אמת וצ"ע בירוש' ע"כ. וכתב עוד בזמן שאין להם עליו מזונות ס"א והפועלים שעמו בזמן שיש להם עליו מזונות וכו' ואם אין להם עליו וכו' ע"כ ומלות אוכלין ופטורין דבמתני' דהכא מחקן מן המשנה: אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. פי' הרמב"ם ז"ל דטעמא הוי משום דאין פורעין חוב מן הטבל וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתם הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת ונראה לפ' לשיטת הרמב"ם ז"ל דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקצץ להם מזונות ונותן להם מן התאנים ה"ל כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפי' אחת אחת לא יאכלו דהא אית גרן מראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. והוא ז"ל ג"כ דחה דחיי' גמורה בראי' ברורה פי' רבינו שמשון שהעתיק ר"ע ז"ל משום דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו ע"כ וכתב עליו דמשמע מכמה דוכתי דלאו בתר לוקח אזלינן אלא בתר רוב בני המקום וכיון דרוב בני המקום עושין קציעות חשיב לא נגמרה מלאכתו ע"כ. ועוד נתן הוא ז"ל טעם אחר למה לא יאכלו. ירושלמי ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוחי אמר היו לו שתי חצרות אחת במגדלא ואחת בטבריא העבירן בזו שבמגדלא לאוכלן בזו שבטבריא מכיון שהעבירן דרך היתר מותרין אתיא דרשב"י כר' יוסי בר' יהודה ועדיפא מיני' דמה דאמר ר' יוסי בר' יהודה בעומד במקום פיטור פירוש כגון שרוצה לאכלן על הגג ועתיד לעמוד במקום פיטור ואשמועי' דכיון דסוף מגמתו על פיטורא אע"ג דעבר על מקום חיובא פטור ומה דאר"ש באומד בדעתו לאכלן במקום חיוב ועתיד לעמוד שם במקום חיובא ומכיון שהעבירן דרך היתר מותר ודר' אליעזר עדיפא מן דתרויהון דתנן לעיל בפ"ח דתרומות הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ומפ' התם בירושלמי טעמא דר"א משום דכיון שהתחיל בהן דרך היתר שהתחיל לאכול מהן עראי בשדה בשעומדין לאכילה. ואם לקצות שהתחיל בגגו אפי' הכניסן לחצר ואכלן בחצר שרי דסבר דחצר לא קבעא אפי' להנהו כיון דהתחיל בהיתר ולענין הלכה קיימא לן כרבי מחבירו הילכך בעל הבית שהעביר תאנים בחצרו לאכלן בראש גגו וכן בניו בני דעה ואשתו וכ"ש פועלים שהכניסום במזיד ולאכלן שם אסור לאכול מהם עראי והיינו מתני' דקתני בה תנאה דמעביר הא הכנסה ושלא לקצות כולהו מיחייבי. העבירום לקצות פועלים דפסקו להם מזונות אסורין ולא יאכלו אפי' אחת דחצר חשיבא כדידהו והיינו מתני' דהפועלים. העבירום בניו ואשתו לקצות בגג הם מותרין לאכול מהן עראי דנחית עלייהו שמא דלקצות והוי דבר שלא נגמרה מלאכתו. בעל הבית עצמו שהעבירן בחצר לקצותן בגג ובא בעל הבית לאכול מהן בחצר עראי פלוגתא דרבי ורבנן בירושלמי ורב סבר כרבי ור' אלעזר סבר כרבנן וקיימא לן כרב ואסור לאכול מהם עראי עד הגג ואין מכל זה בהלכות הרמב"ם ז"ל כלום. הר"ש שירילי"ו ז"ל: