יכין במקדש היו תוקעים ר"ל במקום המקדש, דהיינו בכל ירושלים: אבל לא במדינה בשאר עיירות ישראל, אפילו נודע להן שכבר קדשו ב"ד החודש, אסורים לתקוע, שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ואפילו בירושלים אינו מותר לתקוע רק בזמן שהסנהדרין יושבין, דהיינו עד חצות, אז תוקעין אפילו שלא בפני ב"ד [דאף דבשבת וי"ט לא ישבו לדון בלשכת הגזית. ישבו עכ"פ להוראה בחיל, והוא רחוב שבהר הבית [כרמב"ם פ"ג מסנהדרין]. וה"ט דאז תוקעין, דמדאיכא תרתי שיש מקדש בעיר, וגם סנהדרין יושבין שם, אימת מקדש עליהן, ואימת ב"ד עליהן, ולא ישכחו להוציא לר"ה: שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ב"ד של ג' שנסמכו בא"י. ודוקא בפני ב"ד, כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לר"ה: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד דדוקא אימת סנהדרין גדולה מהני, אשר ישבו ביבנה: ואחד כל מקום שיש בו בית דין ב"ד של כ"ג שנסמכו בא"י. ודוקא שהב"ד קבוע שם כסנהדרין ביבנה. אבל לת"ק אפילו ב"ד שאין קבוע סגי. ואנן קיי"ל דבכל גוונא אסור [תקפ"ח]: ועוד זאת משום דלעיל קאמר דבירושלים תקעו בכל העיר בזמן ב"ד כסי' א', וביבנה לאחר תקנה לא תקעו רק בפני ב"ד כסי' ג'. להכי קאמר הכא ועוד זאת וכו': היתה ירושלם בעודה בבנינה: יתירה על יבנה לאחר תקנה: שכל עיר שהיא רואה את ירושלים. פרט ליושבת בעמק סמוך להעיר, ששומעת קול תקיעות העיר אבל אינה רואה את העיר: ושומעת שגם שומעת הברת קול תקיעת ירושלים. פרט ליושבת בהר רחוק מהעיר, שיכולה לראות אבל לא לשמוע: וקרובה פרט חוץ לתחום: ויכולה לבא פרט למפסיק לה נהר: תוקעין בזמן שב"ד יושבין. וטעם ההיתר, מדאיכא תרתי, ב"ד ומקדש, כלעיל: וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד ר"ל לפני ב"ד, כדי שיזהירוהו שלא יוציאו לר"ה, ולא במקום שרואה או שומעת וכו' ואפילו יש שם ג"כ ב"ד סמוכין, ודו"ק: ובמדינה יום אחד שכך היא המצוה: שיהא לולב ניטל במדינה שבעה חוץ משבת. ואף דשופר עכ"פ דחי שבת בב"ד. לולב שאני דניטל מכל יחיד וחיישינן טפי שיעבירנו. א"נ שופר שאני, דמדאינו רק יום א', חיישינן טפי שישתכח המצוה. א"נ שופר דלזכרון לטובה אתי, הקילו בו. [מיהו קודם החורבן החמירו בשופר טפי מבלולב שהרי שופר רק (בכ"ד) [במקדש] הותר, ולולב ביום ראשון בכ"מ מוליכין בע"ש לולביהן לביהכ"נ [כסוכה מ"ד א']. ואי"ל משום דבר"ה עדיין לא ידעו הקביעות בשאר מקום [כתוס' הכא], דעכ"פ ק' באותו עיר שיש הב"ד ויודעין הקביעות, למה [בירושלים] הותר רק לתקוע (לפני) [בזמן] הב"ד כלעיל סי' (ג') [ב']. י"ל דעכ"פ מדלא היה מפורסם כל כך הקביעות, להכי אפילו (במקום ב"ד) [בירושלים] היה צריך (לפני) [בזמן] ב"ד דוקא. משא"כ לולב, כבר אפרסמא לה מלתא לרוב ישראל, כשבאו השלוחים]: ושיהא יום הנף יום שמניפין העומר בט"ז בניסן: כולו אסור לאכל חדש. ועי' פ"ג דסוכה סי' ע' וע"א: בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום בר"ה. דכך היו נוהגין בכל שנה, כשחשכה ליל שאחר כ"ט אלול, עשו יו"ט, דשמא יבואו עדים למחר. וכשלא באו באותו יום עשו גם יום ב' יו"ט, והיה אלול מעובר: ונתקלקלו הלוים בשיר שלא אמרו שיר כלל אצל נסכי תמיד של בין הערבים. משום דברוב השנים בשחרית לא באו עדיין, להכי תמיד שרו שיר של חול, אבל במנחה ברוב השנים כבר באו העדים, ואמרו המשוררים שיר של יו"ט. אבל באותה שנה שלא באו קודם מנחה, להכי לא ידעו איזה שיר יאמרו. ואחר נסוך הנסכים באו העדים [אמנם לא נתקלקלו שלא הקריבו מוספי ר"ה. דאלו עדיין היו יכולין להקריבן אחר תמיד של בין הערבים, דמוסף עשה דרבים דחי לעשה דהשלמה שלא עבר בה רק המקריב]: התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה זמן הקרבת תמיד שבין הערבים: נוהגין אותו היום קדש דאע"ג שמחר יהיה ר"ה האמיתי, אפ"ה גמרו אותו היום בקדושה, שלא יזלזלו בו בשנה האחרת: משחרב בית המקדש התקין דהשתא ליכא חשש קלקול בשיר: שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד למקום הסנהדרין, ויקבלו הן עדות החודש: סדר ברכות של ר"ה: אומר אבות מגן אברהם: וגבורות אתה גבור: וקדושת השם קדוש קדוש קדוש: וכולל מלכיות עמהן משום דקדושה ומלכיות שניהן מענין אחד משבח המקום לכן כוללן יחד: ואינו תוקע כדי שלא להפסיק בין התקיעות עם קדושת היום: קדושת היום אתה בחרתנו: ואומר עבודה רצה: והודאה מודים: וברכת כהנים שים שלום: למה הוא מזכיר למה מזכיר כבשאר, י' פסוקי מלכיות, תסגי לכתחילה בט', דמדאשתני מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה, ישתנה נמי בהא. ונ"ל דר' יוחנן בן נורי לשטתיה דס"ל במ"ו דסגי בג' ג' מכולן, והלכה כר"ע: מעשרה שופרות דהיינו שיאמר בכל אחת, ג' פסוקים מתורה, וג' מכתובים, וג' מנביאים, וא' מתורה. כנגד י' הללויה דהללו אל בקדשו. או כנגד י' הדברות שנתנו בשופר. או כנגד י' מאמרות שנברא בהן העולם בניסן, ועלו במחשבה להברא בר"ה. והכי קיי"ל. מיהו רשאי להוסיף עליהן, או שלא יאמר שום פסוק, רק זכרינו בזכרון טוב לפניך כמו בדברי קדשיך כתוב לאמור ופקדינו בפקידת ישועה וכו' [כך נ"ל כוונת הש"ס. אב"י ובפ"מ כ', דר"ל שאומר אצל המלכיות, ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתיך. וגבי זכרונות וצאצאיו כחול הים ככתוב בתורתיך. וגכי שופרות ובקול שופר עליהם הופעת ככתוב בתורתיך], מיהו האידנא קבלו עלייהו חובה לומר כולם [תקצ"א מג"א ו']: רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן א' תורה, וא' כתובים, וא' נביאים, כנגד תנ"ך, בכל אחת: אין מזכירין זכרון מלכות ושופר נקט זכרונות תחלה, דקמ"ל דרשאי להקדימו: של פורענות פסוקים שנזכר בהן פורעניות: יצא בגמרא גרס בנביא יצא. דמצוה להשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא ואפשר י"ל דה"ק אם השלים בתורה יצא גם ידי מצוה מהמובחר: השני הש"ץ המתפלל מוסף, דגם הם נהגו בכל יו"ט שאחד מתפלל שחרית ואחר מוסף, וכן משמע בתענית [פ"א מ"ב]: מתקיע ר"ל תוקעין בתפלתו. ולא קאמר "תוקע". דאין ש"צ תוקע רק במובטח שלא יטעה בתפלתו [תקפ"ה]. ונ"ל דלא קאמר נמי "בשנייה תוקעין". דקמ"ל דרק בתפלת ש"ץ תוקע ולא בתפלת לחש [ודלא כיש נוהגין שהביא המג"א תקצ"ב]. ובאמת בתחלה תקנו הט' ברכות והתקיעות שעל הסדר בתפלת שחרית, וחשבו העכו"ם שישראל תוקעין להתכנס למלחמה, ועמדו והרגום. אמנם כשארבו להם כל הו' שעות ראשונות וראום מתפללין וקורין בתורה, אמרו בנמוסייהו עוסקים., והניחום לתקוע [ומכאן נראה שגם הם היו רגילין להרבות בפיוטים בר"ה, כדי שימשוך יציאתם עד אחר חצות כמונו [כרמג"א תקפ"ד סק"ד] ושכן ראוי לעשות]: ובשעת ההלל בשאר יו"ט: ראשון מקרא את ההלל המתפלל שחרית, קורא הלל, דזריזין מקדימין למצות. ולא תני "קורא". משום דמנהגם היה שהש"ץ מקרא לצבור [כפ"ג דסוכה]: שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום לילך להביאו, או לילך לשמוע תקיעות. וה"ה לולב, רק רבותא קמ"ל כסי' ט"ז: ואין מפקחין עליו את הגל בנפל עליו גל אבנים לא יסירן, אף דטלטול דרבנן הוא: ולא שטין על פני המים עיין פירוש אלו פ"ה דביצה סי' י"ב וכו': ואין חותכין אותו ממחובר, או שחתך בו לתקנו: בין בדבר שהוא משום שבות כגון סכין דלאו אורחא בכך: ובין בדבר שהוא משום לא תעשה כגון במגירה ושאר כלי מלאכה. וטעמא דאסור, משום דאין עשה של שופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט אפילו באיסור דרבנן, דכל תקון חכמים כעין דאורייתא תקון. ועשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה [כתובות פ"ד א']. מיהו ע"י עכו"ם מותר לעשות שבות, דהו"ל שבות דשבות לצורך מצוה דלא גזרו [תקפ"ו]. אמנם כל שבא מחוץ לתחום, אסור לישראל להוציאו חוץ לחוט העירוב [מג"א שם]: יתן ולא הו"ל כמתקן מנא: אין מעכבין את התנוקות מלתקוע אם תקע מעצמו, ואפילו בר"ה בשבת, ואפילו הגיע לחנוך: אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו לומר לו שיתקע. ודוקא שלא הגיע לחנוך [טור תקפ"ח. ולרש"י איפכא בהגיע לחנוך מתעסקין עמו ובלא הגיע לחנוך דוקא בתוקע מעצמו]. מיהו אין לחוש שיוציאו המתעסק לר"ה. דהכא המתעסק לא טריד כל כך כמקיים המצוה בעצמה [לעיל ר"פ]. וקיי"ל דביו"ט אפילו בהגיע לחנוך מותר להתעסק בו. ולהט"ז אפילו גדול מותר לתקוע לאחר שיצא כבר [תקצ"ו]. רק יתקע תשר"ת שלם: והמתעסק שאינו מתכוון לצאת: והשומע מן המתעסק לא יצא אע"ג דהשומע התכוון לצאת: שלש ג' בבות, בבא א' למלכיות, ובבא א' לזכרונות, ובבא א' לשופרות: של שלש שלש ר"ל כל בבא הוא תקיעה תרועה תקיעה. דבתורה לא נזכרו רק ג' תרועות, וקיי"ל דכל תרועה, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה: שעור תקיעה כשלש תרועות ר"ל שיעור ג' תקיעות ראשונות כג' תרועות. וממילא ידעינן דג' תקיעות אחרונות כראשונות, דהמשך כל תקיעה כתרועה: כשלש יבבות בהא מספקינן, אי תרועה אחת הו"ל ג' קולות, וכל אחת בהמשך מעט, כשברים שלנו. או אם הוא ט' קולות קצרים כתרועה שלנו. או שהיא שניהן יחד. להכי קיי"ל לתקוע ג' פעמים תשר"ת, וג"פ תש"ת, ג"פ תר"ת: תקע בראשונה ר"ל תקיעה ראשונה תקע כדרכה: ומשך בשניה כשתים ר"ל תקיעה שלאחר התרועה משכה כשיעור ב' תקיעות לפי שיעור התקיעה שתקע בראשונה, ונתכוון כדי לצאת בזה נמי יד"ח תקיעה ראשונה של בבא ב': אין בידו אלא אחת ר"ל דיצא רק ידי הפשוטה אחרונה של בבא א', ולא יד"ח פשוטה קמא של בבא ב'. והא דנקט "תקע בראשונה" רבותא קמ"ל, דאע"ג דע"י המשך ראשונה ניכר שהמשיך בשניה כב', אפ"ה לא מהני: מי שברך התפלל מוסף: ואחר כך נתמנה לו נזדמן לו. כמו וימן ה' דג: שלש פעמים אף שלא תקען על סדר הברכות, יצא: כשם ששליח צבור חייב להתפלל שמנה עשרה כל השנה: כך כל יחיד ויחיד חייב ותפלת הש"ץ בקול, הוא רק להוציא האינו בקי: רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן וצבור מתפללין בלחש תחילה, כדי שביני ביני יסדר הש"ץ תפלתו: וקיי"ל כת"ק [קכ"ד]. ואף דבברכת מצות אף שיצא כבר מוציא אחרים יד"ח [כספ"ג]. הכא בתפלה שאני, דמסתבר שיתפלל כל א' על עצמו:

מלכת שלמה י"ט של ר"ה תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ג) וביד בהלכות שופר פ' שני סי' ו' ט' ובפ' עשירי דהלכות שמיטה ויובל סי' י"ב ובטור א"ח סימן תקפ"ח: וכתב הכל בו בסי' ס"ד ויש שואלין אמאי לא דחינן ר"ה כד מיקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א' משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמיקלע המולד בה' י"ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו' דאד"ו ואם נדחה אותו גם מיום ז' משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכולי האי לא דחינן משום דמיחזי כשקרא ע"כ והובא בבית יוסף שם סימן תקפ"ח: במקדש היו תוקעין וכו' בספר הרוקח סי' ר"א רמז לדבר תקעו בחדש שופר בהתחלת התיבות להפך שבת עכ"ל ז"ל: אבל לא במדינה רבה משרש טעמא גזרה שמא יטלנו בידו וכו' כמו שפי' ר"ע ז"ל וכתבו תוס' והר"ן הא דלא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר פי' בקונטרס בסוכה משום דלא פסיקא ליה דאם הגביה ע"מ להצניעו ונמלך להוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא אם כן הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לרה"ר אית ליה הכרא וליכא למיגזר אבל ברה"ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע"כ: אבל לא במדינה לא בירושלם ולא בגבולין כפי' בקונטריס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חרבן שתיקן ריב"ז וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפי' בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדמשמע בר"פ לולב וערבה שהיו מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשה דלאחר חרבן הבית הקלו טפי בשופר מבלולב שתיקן ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד אבל לולב לא אישתרי כדמשמע התם דמוקי לההיא דמוליכין לולביהם בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בבל מקום שיש בו ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא. ועוד י"ל דדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלם אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין תוס' ז"ל: והר"ן ז"ל פי' ומשום הכי אתקין בשופר ולא אתקין בלולב משום דאפי' כי אתי בשבת איתיה בשאר יומי אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב ע"כ: ובר"פ לולב וערבה תירץ משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש מה שא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקם ב"ד איכא למיחש ביה משום גזרה דרבה עכ"ל ז"ל: והרב אלפס ז"ל היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם דוקא ורוצה לפ' כל ב"ד ואפי' של שלשה ולא נהגו כן מפני שכל המפרשים פירשו ב"ד של עשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה כך פי' הרא"ש ז"ל טעמו של הרי"ף ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' דטעמו של הרי"ף ז"ל משום דאמרינן דאיכא בין אמרו לו לת"ק בי דינא דאקראי וקיימא לן כת"ק ובסמוך אכתבנו באורך: משחרב בית המקדש כו' תוס' פ"ק דע"ז דף י"ג: אחד יבנה ואחד כל מקום תוס' ר"פ דם חטאת ופי' רש"י ז"ל ב"ד של עשרים ושלשה: אבל הרא"ש ז"ל כתב שהרי"ף ז"ל היה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת שהוא ז"ל מפ' ב"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב"ד המופלג בדורו ע"כ וז"ל הר"ן ז"ל ונראה מהרב אלפסי ז"ל שהביא ממרות הללו בהלכות שהוא סובר דלא בעינן ב"ד סמוך ונראה שהזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמ' אמרו לו היינו ת"ק איכא בינייהו בי דינא דאקראי וה"פ דת"ק סבר בכל ב"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סובר דלא תיקן ריב"ז אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקדוש החדש בשלשה ואמרו לו דנהי דלא בעי' ב"ד של ע"א כיבנה ב"ד קבוע מיהא בעינן של כ"ג וקיימא לן כת"ק הלכך בב"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו הא דאמר רב הונא ועם ב"ד ובפני ב"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו חוקעין בבית דינו בראש השנה שחל להיות בשבת ומיהו משמע דנהי דלא בעי ב"ד של כ"ג או סמוך ב"ד קבוע מיהא בעינן דהא כתיבנא לעיל דתרתי בעינן בפני ב"ד ובזמן ב"ד וכל ב"ד שאינו קבוע אין לו זמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב וכל ב"ד שאינו קבוע אין לו זמן ונראה שר"ל אינו מועיל לו הזמן שאפי' שיתקעו בזמן קביעות ב"ד פי' בזמן שב"ד יושבים שם דהיינו עד שש שעות אעפ"כ אין תוקעין שם בשבת כיון שאין הב"ד קבוע שם כך נראה לי וקשה לע"ד אמאי דקאמר בגמ' והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה דבשלמא שופר ומגלה הכל חייבין ואין הכל בקיאין וחיישינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר אלא לולב אי הכל חייבען גם הכל בקיאין וליכא למיחש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר: ובמה שפי' רש"י ז"ל בפ' לולב וערבה וילך אצל בקי ללמוד סדר נענועו או ברכתו ניחא קצת: