יכין הקורא את המגילה אחר ששנה מה קורין בכל חג, שונה כאן היאך קוראין: והתחיל במגילה, דמכילתן היא: ויושב ר"ל רצה עומד רצה יושב, מיהו ש"ץ קורא דוקא בעמידה, מפני כבוד הצבור [תר"ץ]. והקורא בתורה בצבור, אפילו לסמוך עצמו אסור. וי"א דבתורה בצבור אפילו בדיעבד לא יצא בקרא מיושב [קמ"א]: קראוה שנים ביחד: יצאו הקוראים והשומעין. דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי, מגילה דחביבה יהבי דעתייהו [תר"ץ]. וה"ט נמי דברכת כהנים שאומרים אותה כמה כהנים יחד: מקום שנהגו לברך יברך לאחריה. אבל לפניה מצוה לברך. ונוהגין לברך שלשה ברכות לפניה וא' לאחריה, בין ביום בין בלילה [תרצ"ב]: אין פוחתין ואין מוסיפין עליהן בב' וה' מפני בטול מלאכה לעם, ובשבת במנחה מפני הדרשה שדורשים אז [כסי' ר"ץ, ועסי' תקכ"ט]: ולאחריה ר"ל הכהן מברך לפניה, והאחרון מברך ברכה שלאחריה, וכל שאר הקורין לא יברכו כלל. דכולהו חדא מצוה נינהו. והאידנא כל א' מברך לפניה ולאחריה, מגזרת הנכנסין והיוצאין באמצע קריאה, שלא יטעו לומר שאין מברכין על הס"ת רק בברכה א' לפניה או לאחריה [קל"ט]: קורין ארבעה כדי שיהיה לסימן דבחוה"מ מותר רק מלאכת דבר האבוד. וכמו כן בר"ח נשים נזהרות ממלאכה [תי"ז]: ולאחריה אף שהוסיפו א': ביום טוב חמשה לסימן דמותר רק צורך אוכל נפש: ביום הכפורים ששה לסימן דאסור בו כל מלאכה בכרת: בשבת שבעה לסימן ששבת חמור יותר מיו"כ, שחייב בו על כל מלאכה סקילה: מברך לפניה ולאחריה אף שהוסיפו הרבה לקרות: אין פורסין את שמע כך נקרא מה שנהגו אז, דאחר גמר התפלה, עומד אחד, אפילו מאותן שכבר התפללו [ותוס' מסתפקין בזה], ואומר קדיש וברכו, וברכה ראשונה דהיינו יוצר אור עד יוצר המאורות מדאומר בה קדושה, ואח"כ אומר אבות וגבורות וקדושה [וי"א שגומר כל השמונה עשרה]. ועושין כל זה כדי להוציא מי שלא שמע קדיש וברכו וקדושה בצבור. ונקרא פורס, לשון פרוסה. שאינו אומר רק קצת מהמחוייב, דהיינו רק ברכה א' מב' ברכות שלפני הק"ש. וזה, משום שאמר ברכו [להוציא השומע], צריך שיאמר עכ"פ ברכה א'. ואנן קיי"ל דסגי שיענו הקהל על ברכו, ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וא"צ שיאמר ברכה ראשונה. מיהו לפי מנהגינו. עדיף טפי שיפרסו על שמע קודם תפלת ש"ץ בקול, דלהוי נמי הש"ע של הש"ץ על אמירת ברכו של הפורס [ס"ט]: ואין עוברין לפני התיבה נ"ל דלהכי נקט לה בתר פורס שמע, דקמ"ל דאפילו הפורס שמע אין עובר לפני התיבה לומר השמונה עשרה, בפחות מיו"ד: ואין נושאין את כפיהם בברכת כהנים: ואין קורין בתורה בצבור: ואין מפטירין בנביא טעם כולהו, משום דמילי דקדושה נינהו, וכל קדושה צריך י': ואין עושין מעמד ומושב כך נהגו, כשהוציאו המת ישבו ז' פעמים בביה"ק, ואמרו כל פעם קנות והספד, כנגד ז' הבלים שבקהלת. ובכל פעם שעמדו, אמר א' "עמדו יקרים עמדו". וקודם שישבו, אמר "שבו יקרים שבו". ולהכי נקרא מעמד ומושב, ועכשיו נהגו רק להעמיד המטה ג"פ, ביום של תחנון, כדי להבריח המזיקין [י"ד שנ"ח]: ואין אומרים ברכת אבלים דכשחזרו מהלוויה, עמדו כולם יחד ברחוב, ועמד א' ואמר ברכה להאבלים [ככתובות ד"ח]: ותנחומי אבלים דאחר הברכה הנ"ל, כל העם עומדין שורות אחורי שורות, כל משפחה לבד, ואין שורה פחותה מיו"ד, והאבל עובר לפניהן, או הן עוברין בצד שמאל של האבל. וכל א' א"ל תתנחם מהקב"ה [כסנהדרין י"ט א']: וברכת חתנים ז' ברכות: ואין מזמנין בשם לומר נברך אלהינו: פחות מעשרה וכולהו משום כבוד הצבור: ובקרקעות שהקדיש, כשרוצה לפדותה: תשעה וכהן ר"ל צריך שישומו י', ואחד מהן יהיה כהן. וזה מגזירת הכתוב: ואדם ר"ל אדם שהקדישו שוויו בזמן המקדש, דאז נישום כעבד כמה שוה: כיוצא בהן ר"ל צריך נמי שישומוהו ט' וכהן: הקורא בתורה בצבור: לא יפחות משלשה פסוקים כנגד תנ"ך לרמז שכולם כלולים בה: לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד דכשחזרו מבבל נשתכח מהם לשון הקודש, ותיקן עזרא שיתרגמו לעם כל פסוק בלשון ארמי שהורגלו לו בבבל. והאידנא לא נהגו כך מדאין מבינין אותו הלשון, ואין מתרגמין ג"כ בלשון שמבינים, מדאין יכולה להתפרש יפה בלשון אחר בקיצור הראוי, רק בארמית שנתקן מעזרא ברוח הקודש [טא"ח קמ"ה]: ובנביא שלשה ר"ל אפילו רוצה להתרגם ג' פסוקים יחד רשאי. דבנביא לא חיישינן שידלג, מדאין שם הוראה כבתורה: מדלגין בנביא לקפוץ בקריאתה מעניין לעניין אחר: ואיך מדלגין בתורה שמא יתבלבל ע"י הדלוג. מיהו בעניין אחד, מותר לדלג: עד כדי שלא יפסוק המתורגמן ר"ל בין המדלג בתורה בעניין אחד, או בנביאים בב' עניינים, אינו רשאי לשהות בינתיים רק בכדי שישלים המתורגמן תרגומו, דגנאי לצבור שימתינו בשתיקה: המפטיר בנביא הוא פורס על שמע משום דמפטיר אינו חשיבות, עשו לו כבוד זה: והוא עובר לפני התיבה ר"ל שאומר ג"כ השמונה עשרה אחר פריסת שמע [ובמסכת סופרים פי"ד הלכה ח' יש עוד עי' על זה, שאותו שמפטיר אומר ג"כ שמע של ס"ת, שמוציא הס"ת ואומר שמע ישראל וגו']: והוא נושא את בפיו אם הוא כהן. דא' מהכהנים מתחיל, ואחריו מתחילין כולן, וכן כשמסיים הוא, מסיימין כולם: ואם היה קטן אותו שמפטיר: אביו או רבו עוברין על ידו ר"ל בשבילו: קטן קורא בתורה ומתרגם וקיי"ל דאין הקטן רשאי להיות קורא בצבור עד שיביא ב' שערות. אבל שיהיה בכלל הקרואים, י"א דוקא אחר שלישי רשאי ואנן נוהגין דרק להיות מפטיר מותר [מג"א רפ"ב סק"ו]: ואינו עובר לפני התיבה דמדאינו בר חיוב, אינו מוציא לאחרים עד שיהיה בן י"ג שנה ויום א'. ובתפלת ערבית תלוי במנהגא [שם סנ"ג סקי"ג]: ואינו נושא את כפיו יחידי. דגנאי הוא לצבור שיהיו כפופין לברכת קטן. וקיי"ל דאפילו בן י"ג שנה, כשלא הביא ב' שערות אינו נושא כפיו רק עם כהנים אחרים [קכ"ח סק"ל]: פוחח שבגדיו קרועין מאד ונראה בשרו: ואינו נושא את כפיו מפני כבוד הצבור [נ"ג]. ונ"ל דכל כבוד הצבור, אין ר"ל כבוד של הצבור שראוי להם, אלא ר"ל הכבוד שחייבין הצבור לכבד את ה', שראוי להיות כראוי. ונ"מ שאינן יכולים למחול, ואפ"ה פורס את שמע מדאינו רק בשביל יחיד שהתאחר לבוא לביהכ"נ. ומתרגם מדאינו צריך רק לע"ה, שאינן נקראין צבור. [ועי' א"ח נ"ג רט"ז סק"ב ורמג"א סק"ט]: סומא פורס את שמע אף שבכללה אומר יוצר המאורות והרי לא נהנה מהן. עכ"פ נהנה מהן ע"י שיראוהו אחרים על ידן בדרכו: אינו פורס על שמע וקיי"ל כת"ק ס"ט ב']: כהן שיש בידיו מומין וה"ה בפניו ורגליו אף שמכוסים במקום שאין מנהג לכסותן. רק נקט ידיו לרבותא, דסד"א כשיסתכלו בידים שנושאין לא יסיחו דעתם, קמ"ל. או נ"ל דלרבותא דהיתירא נקט ידיו. דמדנקט בסיפא טעמא שלא יסתכלו בו, משמע דברגיל בעיר, דליכא חשש שיסתכלו בו, מותר [כסי' קכ"ח], להכי קמ"ל אפילו ידיו, שמגולה מומו להדיא, שרי ברגיל בעירו: לא ישא את כפיו שלא יסתכלו לראות החידוש ויסיחו דעתם. מיהו בדש בעירו, או במנהג המקום שישלשלו הכהנים הטלית על ידיהם, שרי [שם]: ופואה מיני צבעונים: מפני שהעם מסתכלין בו והכי קיי"ל. מיהו אם רוב העיר מלאכתן בכך, או שדש בעירו, שרי [שם]: האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור באותה תפלה, דקנסוהו מדחפץ באותה תפלה במנהגי עע"ז: העושה תפלתו תפילין שבראשו: עגולה כאגוז או כביצה: סכנה דאף בכביצה איכא סכנתא עכ"פ כשהביצה זקופה, שכשיכנס בפתח, אפשר שיכה ראשו באסקופה בלי דעת, וירצץ התפילין את מוחו: ואין בה מצוה שתגן עליו בשעת הסכנה, דהרי דוקא תפילין מרובעת הלממ"ס [ל"ב סל"ט]. מיהו מין לא הוה כבסיפא, מדאין קראים מקפידין שיהיו דוקא עגולות: הרי זו דרך המינות ר"ל כמנהג הקראים. דבאמת מצות תפילין של הראש על השער במקום שמוחו של תינוק רופס, והנחת של יד על הקיבורת נגד הלב [כ"ז]: ציפן זהב ר"ל ציפה הבתים בזהב, דפסול מדרבנן מדאין הבית רואה האויר [כא"ח ל"ב מ"ח]. ולרש"י ולר"ב ור"ן מיירי שחיפה הפרשיות בזהב. ותמהני א"כ מין גמור הוא, דהרי עוקר המצוה לגמרי, דהרי בתים מעור הלממ"ס [כשבת כ"ח ב'] ועי' ב"י בטור ל"ב. ותו למה נקט זהב, מ"ש זהב משאר. אע"כ דטעם הפסול משום שאין הבית רואה את האויר, וקמ"ל שפיר זהב, אע"ג דבסוכה ולולב אמרינן כל לנאותו אינו חוצץ [כסוכה דל"ז א']. התם במלתא דתליא בנגיעת גוף בגוף אחר. אבל הכא צריך להיות גלוי נגד האויר, והא מכוסה הוא. וכ"ש בחיפה הבית בשאר מינים או [לאקק] עב כשיש בו ממש על הבית פוסל, כך נ"ל [וענב"י]: ונתנה על בית אונקלי ר"ל או שלבש התפילין על [ערמעל] של בגדו. וכוונתו כדי שיראה לכל אות שעל ידו: הרי זו דרך החיצונים קרוב למינות שמדקדק במצות בהפך ממה שקבלנו, דלדידן בית של ראש מצוה לגלות והוא מצפן בקשוטי זהב. ושל יד רשאי לכסות [כ"ז], והוא דרש והיה לאות ומגלן, אבל מין לא הוה, די"א דאינו חוצץ [מג"א כ"ז ה' ו' ח']: האומר יברכוך טובים צדיקים: הרי זו דרך המינות דדבריו משמע נמי אלהים טובים, כאילו ח"ו יש ב' רשויות [תוס'] [ורש"י פי' דהוה דרך מינות מדאינו כולל רשעים בשבחו של מקום. ר"ל לפענ"ד שכופר שיש כח ביד הקב"ה להביא צרות על הרשע שיהיה מוכרח גם הוא לברכו. אבל תמהני הרי כתוב וחסידיך יברכוך, יראי ד' ברכו את ד', וכדומה הרבה. וצ"ע]. מיהו אע"ג שהוא דרך המינות אין משתקין אותו כלקמן, מדאפשר לפרש כוונתו, שרק הצדיקים יודו בלב שלם על הטוב שייטיב להם בעה"ז: על קן צפור יגיעו רחמיך שאמרת שלח תשלח, כן תרחם עלינו. והרי דובר שקרים, דאף דרחמיו על כל מעשיו, עכ"פ אין זה טעם המצוה, רק גזירה היא מלפניו, וטעם המצות נשגב משכל אנושי: ועל טוב יזכר שמך גם זה שקר, דצריך לברך בשמחה גם על הרעות, שבלתי ספק יתגלגל ממנה טוב נעלם: מודים מחזי כמודה לב' רשויות: המכנה בעריות שמפרש הפסוק לא תגלה ערות אביך, דר"ל לא תגלה קלון אביך. וכן כולם: משתקין אותו שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה: ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא שאומר שפי' הכתוב הוא שלא יבעל ארמית שתוליד בן למולך, דמפרש מלת להעביר לשון עיבור של אשה: משתקין אותו בנזיפה דבפירושו זה מיקל בשאר עממין שאינן ארמיים העובדין למולך. מיהו אם יתרגם שלא יבעל בת כל עכו"ם. באמת שרי [וכן תרגום באמת יונתן בן עוזיאל סוף אחרי. ומוכרח לפע"ד כדבריו, דאם פי' הקרא כפשוטו לבד, שלא יעביר בנו למולך, מה לקרא זה בין העריות. ולערוך ערך ארם, זה פי' הברייתא בש"ס, תנא בישראל הבא על הכותית הכתוב מדבר. דר"ל בניחותא, דבהכי ג"כ איירי הקרא, אף דוודאי פשטותיה במעביר בנו למולך מיירי, מדמחייבו כרת. מיהו במודים מודים לא ישתקוהו בנזיפה, דהכא חששו דלא ליתי כ"ע למגרר אבתריה לעקור הכתוב ממשמעותיה]: מעשה ראובן וישכב את בלהה: נקרא ולא מיתרגם דחיישינן לכבודו וכבוד יעקב אבינו: מעשה תמר עם יהודה [ונ"ל דנקט תמר. שהיא גרמה, משא"כ בלהה]: נקרא ומיתרגם דשבח יהודה הוא שהודה, ובפרט שלא היה חטא כל כך כבבלהה, שהיתה אשת אביו שחייב לכבדו עכ"פ, ועדיין היה אביו קיים [ואע"ג דכל האומר ראובן חטא טועה [כשבת נ"ה ב']. י"ל דעכ"פ השומע יטעה]: מעשה עגל הראשון קום עשה לנו אלהים: נקרא ומיתרגם דניחא לישראל שיתביישו ויתכפרו, או נ"ל ע"פ מ"ד [ע"ז ד"ה א'] דלא אירע העגל רק כדי להודיע שאפילו לחטא קשה כעגל יש כפרה כשישוב. א"כ זהו פירש מ"ש הכא בגמרא, כ"ש דניחא להו, דאע"ג שחטאם כבד הו"ל כפרה: והשני ר"ל מה שסיפר אהרן למשה היאך נעשה העגל: נקרא ולא מיתרגם מדכתיב ויצא העגל הזה ויטעה השומע שיצא מעצמו [ולתוס' מעשה עגל השני, היינו גם הפסוק וירא משה וגו', כי פרעו אהרן וגו', ולא מתרגם משום כבוד אהרן]: ברכת כהנים מדכתיב בה ישא, והרי כתיב כי לא ישא פנים. ואע"ג דהתם אפני אדם קאי [כתוס' בר"ה י"ז ב']. עכ"פ השומע יטעה: מעשה דוד ואמנון ר"ל היכא דכתיב בן דוד. ומשום יקרא דדוד: לא נקראין ולא מיתרגמין במשנה שבש"ס וברי"ף ורא"ש ורמב"ם [פי"ב מתפלה] הכי גרסינן, נקראין ולא מתרגמין. וכן מוכח. דלפי גרסתינו ק' וכי ס"ד בלא יקראו כלל פרשה א' שבתורה. מיהו בירושלמי קאמר להדיא בברכת כהנים לא נקרא, דקאמר מ"ט. לברכה ניתנה ולא לקריאה. ואפשר דרק לקוראן לבד אסר הירושלמי, אבל רשאי לצרפן לפסוקים שלמעלה ושלמטה: אין מפטירין במרכבה שלא יעיינו בה העם: ורבי יהודה מתיר והכי קיי"ל: אין מפטירין בהודע את ירושלים הוא פרשה שביחזקאל, דכתיב בה אביך אמורי ואמך החיתית, דמשמע שעיקרן ושרשן רע, וזה בזוי טפי לישראל, ואין ראוי לפרסמו דחיישינן לכבוד ישראל:

מלכת שלמה הקורא את המגלה וכו'. זה הפרק נסדר בתלמוד בבלי קודם פ' בני העיר וכן משמע שהיא גרסת תוס' ז"ל שכתבו בזה הפרק בדף כ"א דהיינו כ"ג לקמן פ' בני העיר גם בשבת פ' במה מדליקין כתבו הם ז"ל דתנן בפ"ג דמגלה בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' גם שם בדף כ"ד קראו לפרק זה פרק שלישי בדבור המתחיל או דילמא גם בפ' שני דחגיגה דף י"ח קראו תוס' ז"ל לזה הפרק פרק שלישי בדבור המתחיל ר"ח יוכיח וכן לפ' בני העיר קראו אותו פ' בתרא שם דף י"ז בדבור המתחיל אמרה תורה מנה ימים וכו' וכן ג"כ בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ז) קראוהו לפ' בני העיר פרק בתרא גם בפ' לא יחפור מה שכתבתי שם סימן ה' גם בשבת פ' שואל (שבת דף ק"נ) קראו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל ור' יהושע בן קרחה גם בפ' עושין פסין (עירובין דף כ"ג) קראוהו פ' רביעי בדבור המתחיל אי לימא אלא ששם נפל טעות והגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכתבתיו בפ' עושין פסין סי' ה' גם בפ' כל שעה (פסחים דף מ') קראוהו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל אבל עושהו וכן בכמה דוכתי וכן הוא בהרא"ש ז"ל וכן משמע בטור א"ח סי' קל"ה וכמו שכתב שם בית יוסף וכן ג"כ מוכח מן הכל בו שהעתקתי לעיל פ' בתרא דתעניות סי' ז' וגם בסמ"ג כתוב בהלכות מגלה וז"ל שנינו בפ' שלישי דמגלה הקורא את המגלה עומד וכו' גם בהלכות תפלה סי' י"ט דף ק"ג לפעמים קרא לפ' בני העיר פ' אחרון דמגלה וזימנין קרי ליה פ' בני העיר. אבל בירושלמי זה הפרק הוא הרביעי: עומד יושב יצא. גמ' תנא מה שאין כן בתורה דלא קרינן לא מיושב ולא בשנים ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי וא"ר אבהו אלמלי מקרא כתוב א"א לאומרו כביכול אף הקב"ה בעמידה: (יצא קראה אחד [יצא] קראוה שנים יצאו. יצא ויצאו לאו דוקא דיעבד אלא אפי' לכתחלה נמי דהא בכולהו קתני לישנא דדיעבד ועוד ראיה דקתני בברייתא ובמגלה עשרה קורין ועשרה מתרגמין דמשמע לכתחלה. וביד פ"א דהלכות מגילה סי ז' ובתוס' פ"ק דב"ב דף ט"ו ובירושלמי כיני מתני' מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב ובטור א"ח סי' תר"צ ותרצ"ב: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה. הנך רואה דקחשיב ואזיל מלמטה למעלה. ובגמ' בעינן הני שלשה כנגד מי רב אסי אמר כנגד תורה נביאים וכתובים רבא אמר כנגד כהנים לוים וישראלים: אין פוחתין מהם כו'. בהלכות תפלה פרק י"ב סי' ג' וסי' ט"ז: ואין מפטירין בנביא ביד שם סי' ב' ובטור א"ח סי' קל"ה ופסק בלבוש שם סי' קל"ה דאם היו ב' חתנים בב"ה והם ישראלים מותר להוסיף ולקרות ד' דלדידהו הוי כיו"ט ע"כ: ופי' הר"ן ז"ל דהיינו לומר שאין תקנה קבועה להפטיר בנביא במנחה בשבת כשם שהיא תקנה קבועה להפטיר בו בבקר ויש מקומות שנהגו בנביא במנחה בשבת ולא נהגו כן בי"ט ולפיכך אמרינן בגמ' בפ' במה מדליקין י"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי"ט ותוס' שם פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ד) פירשו בשם ר"ת דנביא דהתם בגמ' לא דוקא אלא ר"ל כתובים שהיו רגילין להפטיר בכתובים במנחה בשבת: הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. משום דתנא דברכת מגלה תליא במנהגא קתני דברכת התורה לא תליא במנהגא אלא חייב הוא לברך הר"ן ז"ל: ובירושלמי דסוף פירקין דלעיל משמע שאפילו לפי התקנה הקדומה היו מברכין לפניה ולאחריה בקצת מקומות גרסי' התם לוי בר פאטי שאל לרב חונא אילין ארוריה מהו דיקרינון חד ויברך לפניהם ולאחריהם א"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת"כ וקללות שבמשנה תורה. ר' יונתן ספרא דגופתא נחת להכא חמא לבר אבונא ספרא קרי שירת הבאר ומברך לפניה ולאחריה א"ל ועבדין כן א"ל ועדיין את לזו כל השירות טעונות ברכה לפניהם ולאחריהם אשתאלת לר' סימון א"ל ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת"כ וקללות שבמ"ת א"ר אבהו אני לא שמעתי נראין דברים מעשרת הדברות. ר' יוסי ב"ר בון תומנתי פסוקייא אחריא דמשנה תורה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ע"כ. ואפשר שלטעם זה נהגו בזמן הזה לקרוא לראש הקהל או לאדם חשוב ורשום בתורה לקרוא בשירה ובעשרת הדברות ובתוכחות: