יכין רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו וכ"ש א' על ב': בצד מרקוליס שם האליל זה הוא מערקור שהמנוהו עובדיו על סוחרים ועוברי דרכים, ומקימין פסל זה העשוי מאבן בפרשת דרכים, ובידו הנטויה מורה הדרך, ולפעמים זקפו אבן א' ע"ג ב' אבנים, שיהיה אבן העליון דוגמת הראש, וב' אבנים שתחתיו שבולטין מזה ומזה דוגמת הידים. ואלו הב' התמונות, מרקולס גדול נקראין, וכל העובר שם מעובדיו משליך שם אבן לכבודו, וזהו עבודתו: וחכמים אומרים שנראות עמו ר"ל כל שסמוכות לו תוך אמה: אסורות אפי א' או ב' שמונחים שם יחד, או ג' זו בצד זו, אסורות, דאמרינן ממרקוליס גדול נפל לשם: ושאין נראות עמו מותרות דכשרחוקות ממרקולים אינן אסורים רק כשמונחות א' על ב', דאז מרקוליס בפ"ע הוא. ור' ישמעאל ס"ל אפי' רחוק בד' אמות ממרקוליס הגדול, אסור, דלפעמים עשו מרקוליס קטן, דהיינו ג' אבנים זו בצד זו, בצד מרקוליס גדול: מצא בראשו של מרקוליס: הרי אלו מותרין והוא שאין מונחין שם דרך נוי, כגון שהמעות בכיס ותלוי בצוארו, והכסות והכלים מונחים מקופלים על ראשו או על כתיפו. דאל"כ הו"ל נוי ע"ז ואסור עד שיתבטל. מיהו כל תקרובת ע"ז אפי' ביטול לא מהני, וגרע בהא מע"ז גופה [קל"ט ב']: פרכילי ענבים בלשון לאטיין נקראו זמורות ענבים משולבות כשרשרות במעשה אומן, [פערגולא]: וסלתות בכלי זכוכית: אסור משום תקרובת ע"ז. מיהו דוקא הנהו, דכל תקרובת ע"ז אינו נאסר מיד כשהניחו לפניה, רק אם מינו קרב לפנים בביהמ"ק. דאל"כ לא נאסר רק בעשה בו מעשה, דומיא דזביחה או זריקה, כגון ששבר מקל לפניה, שהוא כעין זביחה, או שזרקו להמקל לפניה. שהוא דומיא דזריקה. וגם צריך שיהיה דרך לעובדה באותו הגוף, אף שאין דרך לעבדה באותה מעשה. וה"נ במתניתין יינות שמנים וסלתות חזיין לפנים למנחות. ופרכילין נמי שמא בצרן מתחלה לכך דהו"ל כעין ביכורים שבפנים [ועי' י"ד קל"ט ג']: נהנין מהן דאין הקדש לע"ז עד שיקריבו בתקרובת: שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה שלא יחזיק טובה לבעליה לומר לו [דאנק]. וכ"ש שאסור ליתן שכר: היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה מדלא קאמר נהנין ממנה אפי' בטובה. נ"ל דה"ק, דוקא בטובה דומיא דשלא בטובה, דהיינו בהחזקת טובה. אבל בשכר אסור [כפ"ק מ"ד]: אסורה מיד אף שלא עבדה עדיין: ושל חברו ה"ג ול"ג ישראל: וישראל אין מבטל ע"ז של נכרי וכ"ש ע"ז שלו אין לה ביטול עולמית אפי' במשותף בה עם העכו"ם [קמ"ו א']: המבטל ע"ז ביטל משמשיה אפי' הם כבר ביד ישראל, נתבטלו עם ע"ז שנתבטלה בעודה ביד עכו"ם [שם י"ג]: פחסה הכה בקורנס עד שנתמעך פניה דוקא: הרי זו אינה בטילה דרק לפי שעה רתח עליה, והדר פלח לה: מכרה אפי' לצורף ישראל אסרי רבנן [וי"ח]: לא ביטל והכי קיי"ל. מיהו משמשי ע"ז שמשכנן ולא פדאן, נתבטלו [שם ס"ח]: בשעת מלחמה אסורה מיהו בהיו יכולין לחזור אליה ולא חזרו, נתבטלו [שם]: בימוסיאות של מלכים אבני גזית שמזה ומזה בדרך המלך, שכשהמלך עובר, מושיבין שם ע"ז, וכשעובר שם משתחווה לה: מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים ר"ל לפעמים המלך עובר בדרך אחרת, ואינו חושש למה שהניחו כאן הע"ז, והו"ל כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום, דשריא. אי נמי שכשיראו שהמלך יבזה אותה, גם הן מבטלין איתה [כך כתבו הר"ן ותוס', וק"ל מה איריא בימסאות, הרי גם הע"ז בעצמה נמי מותרת מה"ט. ואפשר דבע"ז גופה לא הקילו בסתמא. אבל מ"ש הר"ב דמשום שמעמידין אותה רק לפי שעה לא נאסרה, כך כ' רש"י במתני' לפי הס"ד, אבל לא קיי"ל כן, דאפ"ה כשהקצוה לכך אסור [ש"ך קמ"ה ס"ק י"ח]: יאבד עולמו מפני השוטים ואם יאביד השוטים תתבטל הבחירה, שכל א' יהיה ירא לנפשו. משא"כ כשיאביד הע"ז, לולא הטעם של איבוד העולם, הי' ראוי שיבטלה הקב"ה, דלא תתבטל הבחירה עי"ז, דהרי יכול לעשות אחרת. [והא דהקשו על ע"ז ולא הקשו על שאר עבירות, דכל הגוזל ראוי שיאבד גזילתו, וכל אוכל איסור ראוי שלא ישבע. י"ל שאני ע"ז דחמירי שנוגע בכבוד עצמו ית', והוא תכלית השלמת כל בני עולם שיכירו הבורא עולם, לפיכך חשבו, שראוי שיעכב הקב"ה האדם מחטא זה]: אמרו להן אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו ר"ל נצדיק את העובדים לצבא השמים לבקש להם התנצלות, דבשלמא בשיניח כולן י"ל שאין הקב"ה חושש לטפשים הללו וכדאמרינן בעגל כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו', וכי בשביל שוטים הללו יאבד הקב"ה עולמו לכן מניח כולן להודיע שאין חושש. אבל אם יאבד קצת מהן ויקיים קצת מהן, הרי יראו שחושש לפגם כבודו ית', יאמרו א"כ למה לא יאבד עולמו עם כולן בעבור כבודו, בלתי ספק ח"ו תש כחו מלבטלן: שהרי הן לא בטלו והאחרים בטלו ולא יתלו דמפני שיש לעולם צורך להם לא בטלו. לוקחין גת בעוטה מן העכו"ם שבעט ודרך העכו"ם הענבים שבהם. [ואע"ג דמשניות הבאין עד סוף הפרק, כולן מדברים מבעיטת ענבים ויי"נ, ולפיכך טפי היה שייך שיחברם תנא לפרק דלקמן שמדבר ג"כ מיי"נ. נ"ל דמשו"ה חברן תנא לפרקן שמדבר מענייני ע"ז, כדי שלא לסיים הפרק עם הוכחת טעות שע"ז אלהות]: אף על פי שהוא נוטל בידו ענבים מתוך היין. ונותן לתפוח הוא מקום קבוצת הענבים. ור"ל אף שנגע העכו"ם ממש בידו בהענבים שנדרכו בהגת ובהשרף שם, אפ"ה שרי, דאכתי לאו יין הוא. ולב"י דס"ל [י"ד קכ"ג י"א] דבנגע, ברגל נמי אוסר, א"כ מה רבותא דלקח ענבים בידו, מהדריכה שדרכה ברגלו. י"ל דהרבותא היא די"ל דבהדריכה איכא למימר דבעבידתיה טריד. משא"כ בלוקח ענבים בידו אין כאן עבידתא: ירד לבור הוא הבור שלפני הגת, שסדין אותו שלא יבלע היין, והיין מקלח מהגת להבור, ואם לאחר שירד נגע בו עכו"ם אסור: והשאר מותר אף אם יגע בקלוח מותר. ואנן קיי"ל, דמשהתחיל היין להמשך, אפילו נמשך רק בהגת עצמו אז נאסר במגע. ובפינה ישראל החרצנים למעלה והיין נשאר בהגת לבדו נקרא המשכה, דאז אפילו נגע עכו"ם רק בחרצנים שיש בהן טופח על מנת להטפיח נאסר היין [קכ"ג י"ז]: דורכין עם העובד כוכבים בגת של עכו"ם, ולא הוה משתכר באיסורי הנאה, דס"ל דכל זמן שלא ירד לבור אפילו בשתייה שרי. [ואילה"ק עכ"פ גורס טומאה לחולין שבא"י, שיוכשרו הענבים ע"י היין היוצא, ויתטמא מהגת של עכו"ם שהוא טמא. ואי"ל משום דכבר הוכשרו כשבצרו, דהרי הבוצר לגת הוכשר [כשבת דט"ו]. ליתא, דהתם לא הוכשר רק מדרבנן מגזירות י"ח דבר, והשתא כשדורכן, יכשירן מדאורייתא, ויגרום שיקבלו טומאה דאורייתא. י"ל דמיירי שכבר הלך עכו"ם בדריכתו שתי וערב, והוכשרו ונטמאו כבר. מיהו אנן קיי"ל דחולין מתוקנים שבא"י מותר לטמאן להדיא, ולחולין הטבולין לתרומה, מותר עכ"פ לגרום להן טומאה [רמב"ם פט"ז מטומאת אוכלין ה"ט ועי' כ"מ שם]. אבל לא בוצרין עמו דהרי כשיבצרן יכשירן, וכשיתנן לכלי של עכו"ם יתטמאו: ישראל שהוא עושה בטומאה שעובר עבירה לטמא התרומה והמעשרות שבתבואתו: לא דורכין ולא בוצרין עמו אף שכבר הלך הע"ה שתי וערב וכבר הוכשרו עי"ז ונטמאו כבר, עכ"פ שאני ע"ה מעכו"ם, דע"ה נצטווה שלא לטמא תבואתו, וכשמסייעו באותו מעשה, אף שנטמאו כבר, הרי מסייע ידי עוברי עבירה הוה: אבל מוליכין עמו חביות ריקנית: לגת מדאינו מסייע בגוף המעשה שעושה הע"ה בעבירה: ומביאין עמו מן הגת דמעשה אחרת הוה, ומה דהוה הוה: לא לשין ולא עורכין עמו אף דכבר נטמאו בלישה, לישה ועריכה חדא מלתא היא, וכולה בעבירה. וכמו שאסור מה"ט הדריכה ביין כן אסרו העריכה בעיסה, אף שכבר התחיל הע"ה וטמאו: אבל מוליכין עמו פת לפלטר הוא מוכר הפת, דמעשה אחרת היא וכבר נטמא. וקיי"ל דלטבל מותר לגרום טומאה, ובחולין מתוקנין מותר לטמא להדיא [כלעיל סי' ל"ג]. ואפ"ה אסור לדרוך [ולבצור] עם הע"ה הטבל, מדגורם שיאכלם בעבירה [תוס' הכא דנ"ו א']: אם יש לו עליו מלוה שעשה לו הישראל היין אפותיקי מפורש, אף שהיין ברשות ישראל, וכ"ש שמשכנו ביד עכו"ם: אסור שמא נגע בו לראות האיך הוא. אין לו עליו מלוה על היין, אף שהישראל חייב לו: מותר אפילו אין על היין שום חותם, ואפילו נמצא על ידו קצף היין, תלינן שמדופני החבית לקח הקצף: נפל לבור ועלה מת. דאילו עלה חי, אף דבנפילתו לא נתנסך, אמרינן דבעלייתו הודה לע"ז על שניצל וניסכו [קכ"ד כ']: ומדדו בקנה ר"ל או שמדד העכו"ם היין שבבור בקנה המדה: התיז את הצרעה בקנה שדחה בקנה שבידו את הצרעה מהיין, ולא נגע עם ידו בהיין: או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת שהיין העלה רתיחות, וטפח הרתיחות ממנו, ואין דרך ניסוך בכך [עי' קכ"ד י"א]: זה היה מעשה והכשירו וקיי"ל דבמדדו בקנה ואינך אסור בשתייה ומותר בהנאה, דבכולן מוכח דאין כוונתו לנסך, רק מתעסק במלאכתו, ובכה"ג אסור רק בשתייה. ובמקום הפסד קצת יש להקל בכה"ג בהנאה אפילו נגע בהיין ממש, כשמוכח שאין כוונתו לנסך [קכ"ד י"ט]. וכלל מגע יין, הדין מחולק לב' עניינים, דהיינו במגע ביין עצמו, או בנגע בהיין ע"י דבר אחר, (א) שנגע ביין עצמו. כל מגע עכו"ם ביין שתאסר בהנאה, צריך ה' תנאים. (א) שידע שהוא יין. (ב) שיתכוון ליגע בהיין. לאפוקי בנפל שם ועלה מת, או תינוק שנגע, דלאו בר כוונה הוא. (ג) אף שמתכוון ליגע בהיין, אם מתכוון אז להתעסק בדבר אחר, כגון למדדו בידו או בקנה המדה דלעיל וכדומה, לא מחשב מגע לאסור בהנאה. (ד) נגיעה האוסרת היא ביד או ברגל [וי"א דוקא בידו]. (ה) וצריך נמי שישכשך [שווענקעלן] בל"א, בהיין, ואפילו שכשוך מועט אוסר, ואפילו שכשך בפיו כגון ששתה ממנו, או אפילו מצץ במינקת בחבית והעלהו לפיו מחשב שכשוך. בחסר חד מהנך, אינו אסור בהנאה רק בשתייה [קכ"ד י' י"א]. ולכן בנגע אפילו ביין עצמו ולא שכשך, מותר בהנאה [ש"ך שם ס"ק כ']. (ב) מגע ע"י דבר אחר יש בו ח' חלוקים (א) אם נגע בכלי יין פתוח, והיה בהמגע כל חמש תנאים הנ"ל נאסר היין בהנאה [קכ"ד י"ז]. וי"א דצריך נמי שיגביה הכלי. ולכן כל שנגע בכלי פתוח, ושכשך ולא הגביה במקום הפסד מותר בשתייה [קכ"ד י"ז, וקכ"ה א']. (ב) מיהו בשפך יין מהכוס אחר שהגביהו, הוה כשכשוך, ואסור רק בשתייה [קכ"ד י"ח]. ולדידן שהעכו"ם שבינינו אין עע"ז. כל יין שאסור מצד הדין רק בשתייה, לנו במקום הפסד מותר אף בשתייה [ש"ך קכ"ג מ"ג, וקכ"ד י"ח, וקכ"ה סק"א. ועי' עוד שם קכ"ד ס"ק ע"א]. ולהכי במקום הפסד מותר ג"כ היין שנשאר בידו אחר שיצק ממנו, אפילו בשתייה [ש"ך קכ"ה סק"א]. (ג) אם נגע בכלי יין פתוח והגביה ולא שכשך, מותר בשתייה, וכ"ש בתרתי לטיבותא, שנגע בכל יין הפתוח, ולא הגביה ולא שכשך דמותר בשתייה [קכ"ד י"ז וי"ח, וקכ"ה י']. (ד) וכל זה בכלי שפיו צר, דאפשר דניחא ליה בשכשוך, מדלא משתפך כל כך מהר. אבל בכלי שפיו רחב, דלא ניחא ליה בשכשוך, שמא ישתפך. וגם אין הכלי מלא מאד, דבכה"ג ליכא למיחש שיגע בו כרגע, מבלי שירגיש הישראל, אז אפילו הגביה הכלי ושכשוך, מותר בשתייה, כל זמן שלא נגע בגוף היין בעצמו [קכ"ה י']. (ה) נגיעה ע"י דבר אחר בכוונת מגע, רק במקום הפסד מרובה מותר בשתייה בזה"ז [ש"ך קכ"ד סקע"א]. אבל נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע כגון שהכניס או הוציא הברזא מהכלי, או שלא בכוונת יין, מותר אף בשתייה [קכ"ד כ"ד]. (ו) לדידן אין חילוק בין קדים נגיעת היין להכלי קודם מגע עכו"ם להכלי, או שקדם מגע העכו"ם להכלי קודם ששפך לתוכו היין להכלי, שרי כשיצטרף אליו שנגע שלא בכוונה [קכ"ד ש"ך סקנ"ז]. (ז) כל זה בכלי פתוח. אבל בכלי סתום אפילו אינו מחותם, אפילו הגביה ושכשוך, והכלי ג"כ מלא מותר בשתייה [קכ"ד סכ"ה]. (ח) נגע העכו"ם להכעיס או להלעיג את הישראל כדי לאסרו עליו, ואפילו נגע ביין עצמו, ואפילו אמר העכו"ם שלא ידע שנאסר היין ע"י כך, ואומדנא דמוכח שכוונתו להכעיס, מותר בשתייה, ויש לשתותו בפני העכו"ם, שלא ירגיל א"ע בכך [ססי' קכ"ד]: המטהר יינו של עכו"ם שנדרך יינו של נכרי על ידו בכשרות, כדי שיהיה מותר לישראל: ונותנו ברשותו של נכרי: בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים וה"ה בעיר שישראלים רגילים לבוא שם כל שעה: מותר דמתירא שמא יראהו ישראל, נכנס, ויפסל יינו. מיהו לכתחילה צריך מפתח וחותם. ובדיעבד סגי במפתח או חותם, ולא דמי דלעיל משנה י', דהתם היין של ישראל הוא ואינו חושש להפסדו. אבל באין עכו"ם דר באותו חצר שפתוח לר"ה, אפילו בלי חותם כלל שרי [קל"א א', וש"ך שם סק"ד]: בעיר שכולה עכו"ם או שאין הבית פתוח לר"ה: אסור אפילו היה בו ב' חותמות דחיישינן שמא זייף אותם: עד שיושיב שומר מיהו בנתנו ברשות עכו"ם אחר שאינו בעל היין, מותר במפתח וחותם וא"צ שומר. ודוקא שאין העכו"ם כפוף תחת העכו"ם בעל היין, דבכפוף תחתיו בעניין שאינו יכול למחות בו כשיגיע ביין, הו"ל כאילו היה ברשות בעל היין [שם]: רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות עכו"ם אחת היא אפילו אינו בעל היין, ואינו כפוף תחתיו, אפ"ה אסור בלי שומר, והלכה כת"ק [שם]: והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אפילו בעיר שכולה עכו"ם אפ"ה מותר במפתח וחותם א' לכתחילה. ובדיעבד סגי רק בחותם א', דהו"ל כיינו של ישראל ביד נכרי, דסגי בהכי: זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים וי"א דבחותם תוך חותם, או במפתח וחותם מותר בהפסד מרובה [ש"ך שם]. כלל יחוד עכו"ם עם היין (א) אם נתייחד העכו"ם עם היין, והוא באופן שמתירא כל שעה שמא יראנו הישראל, שרי היין בדיעבד. אבל באינו מתירא, אז אם יש על היין ב' חותמות, או מסגר וחותם א', שרי להניחו לכתחילה ביד עכו"ם. ובחותם א' שרי בדיעבד. ובסתום במגופה בחוזק רק בהפסד מרובה שרי [קכ"ט א', וק"ל א']. (ב) מסגר א' לא הוה כחותם א' [קי"ח ד]. (ג) ב' קשרים משונים הוה כב' חותמות. וכ"כ ב' אותיות ישראלית שלא נעשו בדפוס א' יחד, הוה כב' חותמות [ק"ל ה' ו']. (ד) חבית של עץ צריך שיהיו החשוקים שקורין [רייפען] בל"א מכסים כל דופני החבית, והשולים כפולים, והמגופה יהיה נסתם בחוזק, ויחתוך כל הברזות שיהיו שוות לדופן החבית, ויכסה הברזות בעור או בטס ויקבעהו במסמרות סביב, ואח"כ יניח החותם חציו על העור והטס וחציו על החבית, ועוד חותם ב' בדוגמת הראשון בצד השני מהמגופה. מיהו בדיעבד אפילו בחבית עץ פשוט ורק בחותם א' סגי. אבל אם לא חתך הברזות בשוה לדופן החבית, אפילו בדיעבד אסור [ש"ך ק"ל סק"ב]. (ה) כלי מהודק יפה, שטורח גדול להסיר המגופה, וחותם א' חציו על המגופה וחציו על החבית, הוה כחותם תוך חותם [תשו' מהר"מ א"ש]. (ו) שק מחותם אינו אפילו כחותם א', רק אם הפך התפירות לפנים. ואם חתם הדבר הנשלח וגם השק, הו"ל כב' חתימות [קי"ח ד']:

מלכת שלמה ושתים מותרות בגמרא פרכינן וסבר ר' ישמעאל שתים מותרות והתניא ר' ישמעאל אומר שתים בתפיסה אסורות שלש אפילו מרוחקות אמר רבא לא קשיא כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי שתי תפיסות דאיכא גובהא ביני ביני ולפי פי' רש"י ז"ל כל דליכא גובהא ביני ביני אפילו הן בסוף ד' אמותיו של מרקוליס גדול חיישינן דילמא מיניה נפול ואסורות אפילו שתים בין לר' ישמעאל בין לרבנן וכי בעו רבנן שיהו מקורבות טפי היינו דוקא בדאיכא גובהא דהיינו תל מפסיק בינם למרקוליס ולפי פירוש התוס' כל שהן בסוף ד' אמותיו של מרקוליס גדול אע"ג דליכא גובה אלא חיישינן דמיניה נפול אא"כ הם מקורבות יותר בכגון אמה או חצי אמה ולפי שכבר נשתקע מרקוליס ואבד מן העולם לא ראיתי להאריך בזה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מה' ע"ז וכן אבני מרקוליס כל אבן הנראית שהיא עמו אסורה בהנאה הר"ן ז"ל. וכתב עוד אסורות דאע"ג דאבני מרקוליס אינם נחסרות משום תקרובת ע"ז לפי שאין תקרובת ע"ז נאסר אלא בכעין פנים כמו שנפרש בסמוך בס"ד אפ"ה מיתסרי משוא ע"ז עצמה דבגמרא אמרינן דכל אבן ואבן שזורק לו נעשית ע"ז ותקרובת ומש"ה כל שהן מקורבות כ"כ דאיכא למימר מיניה נפול אסורות דאפילו למ"ד בגמרא דאין עובדים לשברים ה"מ ע"ז דלאו היינו ארחיה אבל הא כיון דמעיקרא תבורי מיתבר שאינם מחוברות והיינו אורחה ליפול ע"כ והוא מן הגמרא. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל וחכמים אומרים את שהיא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר: