Mishnah

קדשים

חולין

Kodshim

Chullin

משנה א

בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר:

ברטנורה בהמה המקשה. כו׳ מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחתכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם. אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים, אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו:הרי הוא כילוד. ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה:חותך מעובר שבמעיה. והניח החתיכה בתוכה, מותר בשחיטת הבהמה ולא נאסר משום אבר מן החי:מן הטחול ומן הכליות. של בהמה עצמה:אסור באכילה. ואע״פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא:

תוסופות יום טוב בהמה המקשה לילד והוציא כו'. אורחא דמלתא נקט שע"י לידת קישוי רגיל להוציא כו' וכתב הרמב"ם במתני' דלקמן ונקרא קישוי לפי שהוא [חולי] קשה ומכאוביו חזקים. [*ותיבת המקשה הוא בינוני מההפעיל והמ"ם פתוחה והשי"ן קמוצה. שהתיבה לנקיבה. ופירושו שהקשית הלידה על עצמה]: מותר באכילה. כתב הר"ב דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח כו'. מפני שהוא עומד על שפת הרחם. ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל החזירה. א"צ לחתוך לצד פנים דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו דכתיב (דברים י״ד:ו׳) וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו ופירש"י שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו: [*מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. וטעמא מסקינן בסוגיא דכתיב אותה תאכלו. אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. ופירש"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה. לא תאכל הנמצא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולהכי נקט טחול וכליות. משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא. וכ"כ רש"י ותמיהני דבמשנה ב' פרק דלעיל כתב הר"ב דניקב הטחול טריפה ומי גרע נחתך מניקב. והכי איתא התם [דף נ"ה ע"א] דניקב טריפה ומותיב עלה ממתני' דהכא דקתני אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. ומשני ה"ה דאפי' בהמה נמי אסורה איידי דתנא רישא מותר באכילה [בחתיכה עצמה לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא] תנא אסורה דסיפא נמי בחתיכה. הא קמן דליתא להא דכתבו הר"ב ורש"י אלא נ"ל שכן הדרך לחתוך מטחול וכליות. ואורחא דמלתא נקטה מתני']: זה הכלל כו'. לאתויי קלוט במעי פרה לר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט במעי פרה אסור. ה"מ היכא דיצא לאויר העולם. אבל במעי אמו שרי. גמ':

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בהמה המקשה. ראיתי שוני משניות שמדקדקים לגרוס המְקשה בנקודת שבא תחת המם: מותר באכילה. מפרשינן בגמ' דהאי מותר לא קאי איד דאבר עצמו שיצא לחוץ שוב אינו ניתר בשחיטת אמו ול"ל תקנתא בחזרה ולא קאי נמי אעובר שהוא בפנים לגמרי שהרי אפי' בלא החזירה הוא ניתר בשחיטת אמו ומאי דתני מותר בהחזירה היינו מקום חתך דלדידיה מהני חזרה שאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון לחותכו שאותו מקום שדבוקים בו החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דילפי' מנה בגמרא שהעובר ניתר בשחיטת אמו משום דמקום חתך לאו בתוכה הוא אבל החזירו אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינן ביה בהמה בבהמה ונהי דאבר עצמו אסור כדילפי' בגמ' ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר מקום חתך מיהו שרי דהא לא יצא חוץ למחיצתו שהרי על שפת הרחם עמד. ואפ"ה כל זמן שלא החזירו אסור דמה שהוא בשפת הרחם לא קרינן ביה בהמה בבהמה הר"ן ז"ל: הוציא את ראשו וכו'. ר"פ יש בכור. ועיין במ"ש בפ"ג דנדה סימן ה': חותך מעובר וכו'. פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ה.) ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה וגו' שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו ופריך אלא מעתה דעובר איקרי בבהמה ימירו בו אלמא תנן בפ"ק דמסכת תמורה אין ממירין לא אברין בעוברין ולא עוברין באברים וכו' וטעמא משום דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא ומשני אלא אמר קרא וכל בהמה כל לרבות את הולד ומיהו טחול וכליות לא דכתיב בההוא קרא אותה תאכלו ומשמע אותה כשהיא שלמה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל את הנמצא רב שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא דעובר איקרי בהמה ודקא קשיא לך אין ממירין הא מני ר"ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר דתנן התם אמר ר"ש והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור מה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואיברין דבעי' יעבור תחת השבט אף תמורה אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה. ומנא תימרא דההיא דאין ממירין ר"ש היא דתנן בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפ' טעמיה והלא במוקדשים פירוש בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף וכו' ש"מ מדקאמר והלא במוקדשין דלר"ש מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו וכו'. שאני ואתה סבירא לן הכי דאילו ר"מ ור' יהודה אפילו בתחלת הקדש ס"ל האומר רגלה של זו עולה אין כולה עולה כמו שכתבתי שם סימן ג' אלא ודאי דלר"ש קאמר וש"מ דת"ק ר"ש הוא וכיון דשמעת ליה לר' שמעון בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא ודחי לא תימא דת"ק ר"ש הוא דלעולם אימא לך דתנא קמא ר"מ או ר' יהודה וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברים לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשין וכו' לאו משום דס"ל דנימא והלא במוקדשין אתה מודה לי אלא ה"ק ליה והלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא לי מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו או עובר של זו תמורה תהא כולה תמורה ואשתכח דהמיר בהמה כולה וקרינן בהמה בבהמה וטעמא דנפשיה הוא דקאמר: זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר. בגמ' בעי הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו האחרת וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא והוי ילוד ואסור אפילו מיעוט הנשאר בפנים או דילמא רובא בבת אחת בעינן ומשני ת"ש שאין גופה מותר לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך ודחי לא לאתויי קלוט אפילו הנמצא שלם במעי פרה ואליבא דר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור דנפקא ליה מגמל גמל ב' פעמים כדכתבי' בפ"ק דבכורות סימן ב' ה"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי דנפקא ליה מקרא דכתיב מפרסת פרסה אפילו שאין לו לעובר הזה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אֶכוֹל ופרסות דכתיבי בקראי איצטריך לר"ש למידרש פרסות הֶחְזִיר אֱכוֹל פי' שאם הוציא עובר את ידו דהיינו פרסותיו והחזירן ג"כ קודם שחיטה אכול מקום חתך של שניהם וממילא משמע דאם לא החזיר אלא אחת אינו אוכל אלא מקום חתך שלה: ובת"כ פ' שמיני פרשה ב': וביד פ"ה דהלכות מ"א סימן ט' ט"ו: ובטור י"ד סימן י"ד:

1.

If an animal was having difficulty giving birth and the fetus put forth a limb and then put it back in, it may be eaten [when its mother is slaughtered]. If it put forth its head, even though it put it back in, it is considered as born. Whatever is cut off from the fetus within the womb [and left inside] may be eaten, but whatever is cut off from the spleen or kidneys [of the animal and left inside] may not be eaten. This is the rule: that which is from the body of the animal is forbidden, but that which is not from the body of the animal is permitted.

קדשים חולין פרק ד

Kodshim Chullin Chapter 4