יכין יוסיף ולא קתני אם רצה לכתוב אפילו וכו', קמ"ל דאפילו מוסיף, דכולל הכל בכתובה וכותב לבסוף ויהיבנא לכי מהר בתולייכי סך כך דחזי לכי, אפ"ה לא אמרינן שאסור מדמבייש העניות ואף על גב דכבר שמעינן כן [בפ"א מ"ה] דשרי. סלקא דעתך אמינא כהנים שאני דכתיב וקדשתו שחייבים לכבדו [כגיטין נ"ט ב']: גובה את הכל אפילו מה שהוסיף לה: שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה והלכה כדבריו: רבי יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ואף שלא קבלה דס"ל כיון שלא תקנו כתובה רק כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [ככתובות י"א א'] וכיון דרק לתקנתה תקנו רשאה לומר אי אפשי בתקנת חכמים [ככתובות פ"ג א'] מיהו בשלא יכתוב כלל ע"י מחילתה, אינה רשאי מדמבטל תקנת חכמים מכל וכל. ואע"ג דקי"ל דיכול לכתוב שאני חייב אף שאינו חייב [כח"מ ס"מ] הכא קיימא לן דלא, מדמבטל תקנת חכמים ולא קיי"ל כן: הרי זו בעילת זנות ולא קתני כל שאינו נותן לבתולה וכו'. דקמ"ל דעכ"פ צריך ליתן, ואפ"ה הו"ל בעילת זנות, והכי קיי"ל. ובנאבדה או נשרפה אסור לבוא עליה עד שיכתוב אחרת, ויש אוסרים גם היחוד עמה, ואף דכתובה אתקני רק כדי שלא יגרשנה בקלות, ועכשיו הרי בל"ז יש חדר"ג, אפ"ה נהגו איסור [אה"ע ס"ו]: לפרנס את עצמה משהזהירה הארוס להכין א"ע בבגדים ותכשיטים לחופה: לפרנס את עצמו דבבתולה נותנין לו י"ב חודש, ובאלמנה ל' יום, אפילו הוא אלמן: הגיע זמן ולא נשאו שהארוס עיכב: ואוכלות בתרומה כשהארוס כהן, דמדאורייתא משקדשה איכלת, דקניין כספו היא, רק חכמים גזרו שמא תאכילה לאחיותיה, אבל כשהגיע נשואיה נותן לה דירה מיוחדת, וליכא למגזר: רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה כשירצה ארוס, וכשתטמא תמכרה ותקנה חולין. ודוקא בבת כהן שבקיאה בדיני טהרה, ובארוסה שאביה טורח במכירת התרומה, אבל בבת ישראל, או בנשואה דכבודה בת מלך פנימה לבלי לסבב למכרה, לא: רבי עקיבא אומר מחצה חולין לימי טומאת נדתה מיהו בנשואה כ"ע מודו דנותן לה מחצה חולין [ש"ס] והיינו מדאינה אז אצל משפחתה שיטרחו למכור התרומה בימי טומאתה וכבודה בת מלך פנימה, מיהו מדחייב לזונה מעשה ידיה שלו, וכלקמן [רפי"א]: היבם אינו מאכיל בתרומה בעודה שומרת יבם: חסר יום אחד והוא הדין בשהתה איזה זמן מהי"ב חדשים לפני הבעל ואחר כך י"ב חדשים בפני היבם אינה אוכלת, רק מדנקט רישא חסר יום א' נקט גבי יבם נמי בכה"ג: אינה אוכלת בתרומה מדלא אכלה בחיי הבעל: עד שתכנס לחופה שמא ימצא בה מום, משא"כ משנכנסה לחופה, כבר בדקה בקרוביו: ואוכלת ר"ל יכולה לומר הריני עושה ואוכלת ולא תזונני, דעיקר תקנה היה שיזונה הבעל, ומעשה ידיה הוא תשלומין, להכי מצית למימר כן: המותר ר"ל אם הקדיש רק מה שתדחק עצמה לעשות מותר על הראוי לה, שגם המותר תקנו לו חכמים, בעד מעה כסף שיתן לה בכל שבוע: רבי מאיר אומר הקדש אף דגם במותר יכולה אשה שתאמר איני רוצה מעה שלך ויהיה המותר שלי. הכא מיירי שלא אמרה, ולאחר מיתתה כשירשנה, ואפילו לא העלה לה המעה, וה"ה במעשה ידיה עצמן, רק רישא רבותא קמ"ל דבחייה אפילו מעשה ידיה עצמן דשכיח, ואפילו רוצה לזונה, אפ"ה אם אינה רוצה לא קדיש, וסיפא רבותא קמ"ל, דלאחר מיתתה אפילו מותר דלא שכיח, ואפילו לא נתן לה המעה שכנגד המותר, אפ"ה קדיש: רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע, וכן הלכה: אלו מלאכות שהאשה ענייה: טוחנת ברחיים דיד, וברחיים גדולים מטחנת, לתת לאפרכס [רומפף בל"א], ולקלוט הקמח: ומניקה את בנה אבל לא בנו מאשה אחרת, וכ"ש בן אחר בשכר דלא. ובילדה תאומים פטורה מלהניק א': ועושה בצמר וחייבת ג"כ ליתן מספוא לבהמתו נקיבה. ונשי דידן א"צ לטחון ולכבס [ב"ש פ' ח']: הכניסה לו שפחה אחת או נדוניא כדי לקנות שפחה, או שהוא עשיר כדי לקנותה: שלש אינה מצעת לו המטה י"א דרק ממטות הבית פטורה, אבל מצעת מטתו. וי"א דגם במטתו אינה חייבת רק לפרוס עליו סדינין, מדהוא מילי דחובה [שם]: ארבעה יושבת בקתדרא בלשון יון כסא שרים, ואפילו להביא לו דבר ממקום למקום בהבית, פטורה. מיהו אפ"ה מוזגת לו הכוס ומשמשת לפניו בשאר מילי חבה: כופה לעשות בצמר ומעשה ידיה לבעל, רק באמרה איני נזונית וכו' [שם]: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה שאמר הנאת תשמישך עלי אם תעשה מלאכה דאל"כ אינו יכול לאסור עליה: יוציא ויתן כתובתה אם היה המשך הנדר ז' ימים: שהבטלה מביאה לידי שיעמום בטול הדעת ושממה, ולפ"ז במתעסקת במיני שחוק סגי, ולר"א עכ"פ איכא חשש זימה, והכי קיי"ל [שם]. ונ"ל דמה"ט נמי נקט ר"א בעשירה דדרכה להתעסק במיני שחוק ואפ"ה כופה מחשש זימה, ורשב"ג נקט דוקא מדיר דמדשונאה ודאי אסר עליה גם השחוק אז דוקא מחוייב לגרשה אבל בעשירה א"צ לגרש, דלזימה לא חיישינן: המדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמר הנאת תשמישך עלי, דבאמר שבועה שלא אשמשך, לא מתסר, דמשועבד לה: ב"ש אומרים שתי שבתות תמתין, ואח"כ או יתיר נדרו או יגרשנה. וטעמיה דיליף מיולדת נקבה שטמאה שבועיים, דיולדת דמי לנדר שהוא גרם לה: בית הלל אומרים שבת אחת דיליף מנדה דאורייתא שטמאה ז"י, דס"ל דנדה דמי לנדר, דשניהן שכיחי. ואפילו ספן שעונתו לו' חדשים, אינה דומה מי שפת בסלו למי שאין לו: שלשים יום וקיי"ל אפילו ג' שנים [ע"ו]: הפועלים אפילו דרכן (ללון בביתם) [לעשות בעירם] שעונתן ב' בשבוע כלקמן: שבת אחת יוצא שלא ברשות: הטיילין הבטלין ממלאכה הבריאים ומעונגים: הפועלים שתים בשבת [כשעושים מלאכתן בעירן, אבל כשעושים בעיר אחרת פ"א בשבת] ואם לן כל לילה בביתו, פ"א (בשבת) [בח' ימים]: החמרים מוליכי תבואה לעיירות על חמורים: אחת בשבת כשהן בעירן בכל לילה: הגמלים מוליכי סחרות למרחוק: דברי רבי אליעזר והכי קיי"ל [שם]: המורדת על בעלה מתשמיש, אבל מז' מלאכות שחייבת לו [כמ"ה], כופין שתעשה: שבעה דינרין בשבת כל שבוע וסתמא משמע אפילו הוא ספן שאינו בא עליה רק אחר ו' חדשים, דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו. וכל דינר של דבריהם הוא כסף צרוף במשקל י"ב שעורות שהוא שמינית שבדינר תורה: רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין טרפעיק הוא חצי דינר דבריהם: עד מתי היא פוחת עד כנגד כתובתה ואחר כך מגרשה בלי כתובה: רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה וקיי"ל דבאומרת מאיס עלי וחפצה גט, יש ב' חלוקים (א) אם אמרה יתן לי גט וכתובה, אז דינה כמורדת שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה במניעת תשמיש מחמת קטט שיש לי עמו, דדנינן לה בדינא דמתיבתא, דמתרינן בה שתפסיד כתובתה, ומכריזין בביה"כ ד' שבתות פלונית מרדה בבעלה, ואח"כ חוזרין ומתרין בה כנ"ל, ואם תחזור בה, י"א שמנכין מכתובה ז' דינרין לכל שבוע שעמדה במרדה, אפילו חזרה תוך ד' שבועות ראשונות, ואם עמדה במרדה עד אחר הד' שבועות, י"א שאבדה כתובתה מיד רק מבקשין שאל יגרשנה תוך יב"ח שאין זה כבוד בנות ישראל שמתגרשות מתוך קטטה, ויש אומרים שאין מפסדת כתובתה עד שעמדה במרדה כל היב"ח. מיהו לכ"ע תוך יב"ח אין לה מזונות ומעש"י שלה, רק אוכל פירות נכסי מלוג שנה, וחייב בקבורתה, אבל אם ירצה יכול לגרשה תוך יב"ח בע"כ, מיהו בכה"ג לי"א בתרא הנ"ל יש לה כתובה, ורק לאחר יב"ח מגרשה בלי כתובה. וכשמגרשה, לי"א קמא אפילו תוך יב"ח ולי"א בתרא לאחר יב"ח, אין לה נצ"ב רק בתפסה, ודוקא בקרקעות מהני תפיסה. אבל במעות נדוניא לא מהני תפיסה, ורק נ"מ מחזיר לה מה שנשאר בעין. ובאינה רוצה להתגרש מתירין לו לישא אחרת אחר י"ב חודש, ואפילו תוך יב"ח כשלא רצתה להתגרש ונשא אחרת, לא יוציא. (ב) מיהו באינה תובעת כתובתה ומבקשת רק גט, יש ג' חלוקים (א) בטוענת מאיס עלי מחמת שמבררת בב' עדים שאינו נוהג כשורה ומכלה ממונו, אז דיינינן דינא דמתיבתא, דאע"ג דאין כופין אותו שיגרשנה, אין כופין אותה שתשאר אצלו, רק כשתרצה פורשת ממנו, ואין להם זע"ז שום תנאי כתובה רק אם מתה ירשנה וחייב בקבורתה. מיהו כשנתרצו לגירושין, מחזיר לה כל הנצ"ב ומה שנשאר בעין מהנ"מ, וגם הנדוניא צריך להחזיר לה, אבל כל מה שנתן לה, היא מחזרת לו. (ב) ובאינה יכולה לברר ע"פ עדים, אבל אין נראה רמאות בטענתה, ג"כ דינה כנ"ל, רק דבנצ"ב יש חלוק, דדוקא בתפסה אותן או כנגדן, מהני, אבל אין מוציאין אותן מידו, מיהו קרקעות נכסי מלוג, ברשותה עומדין והוי כאילו תפסה אותן, וגם הנדוניא צריך להחזיר לה. ובמתה קודם שנתגרשה, אם תפסה הצ"ב, כיון שיורשה חייב לקברה. ואם לא תפסה יש ספק אם חייב לקברה. (ג) ואם נראה דטענותה שקר, כגון שהתקוטטה עמו עבור מלבושים ותכשיטים ואח"כ אמרה מאיס עלי, או שהנשואין היו ע"ד שהוא עשיר, וכשמצאתו עני אמרה מאיס עלי, אז דינה כסי' א', דבנצ"ב לא מהני תפיסתה, ונכסי מלוג נותן לה [ועי' סי' ע"ז]: וכן המורד על אשתו מתשמיש, אבל אשאר וכסות, כופין [וי"ח]: מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת חצי דינר ליום, חוץ משבת דהו"ל שכר שבת. ובירושלמי אמרינן דז' דנרין לדידיה, נגד ז' מלאכות שחייבת לו, וג' דינרין לדידה נגד שאר כסות ועונה: רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין ובמתרצת להתגרש מגרשה מיד ואינו מוסיף על כתובתה, וי"א דגם כשרוצה רק הוא לגרש מיד, דינא הכי, אבל חייב במזונות וכסות ביני ביני, ובכל כופין להתגרש, אם מתה ירשנה [שם]: המשרה הזן: את אשתו על ידי שליש ונתרצית כך: לא יפחות לה משני קבין חטין לכל שבוע והם כגודל מ"ח ביצים, שהן ט"ז סעודות, שבכל סעודה כדי ג' ביצים, וי"ד צריכה לשבוע, ב' לכל יום, אף דבשבת צריכה ג' סעודות. עכ"פ בליל שבת תאכל עמו [כמ"ט], וב' סעודות היתרים, צריכה לעניים. ואף דבעל יכול למחות באשתו מלתת צדקה [כי"ד רמ"ח]. הכא במשרה שאני, או י"ל דוקא במעות לצדקה מעכב: לא פסק לה שעורים כפליים מחטין: אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששם השעורים רעות: או מנה דבילה תאנים דרוסים, במשקל ק' דינרין. וכולן ללפת הפת: ונותן לה מטה [בעטטשטעלל]: מפץ רך ממחצלת,*) ואית דגרסי מפץ ומחצלת. ונ"ל דמחצלת לשכב עליו, ומפץ להתכסות בה [וקו' הש"ס ותסגי לה בהכי, רק אמחצלת קאי]: ונותן לה כפה [הויבע]: ומנעלים ממועד למועד בכל רגל מג' רגלים יתן חדשים ואפילו מפסח לעצרת שאינו רק ז' שבועות, דלא בלו עדיין הראשונים, אפ"ה נותן רק לשמחה ברגל. ונ"ל דממועד למועד אכפה וחגור נמי קאי: וכלים של חמשים זוז כל זוז שבש"ס הוא דינר מדינה, שהוא שמינית שבכסף צורי, והוא כסף נקי במשקל י"ב שעורות: ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה דחדשים מחממי טפי: והשחקים שלה שתתכסה בהן בימי נדתה, ולא הזכיר התנא מכשירי אכילה, כעצים נר וכלים שנותן לה כל פעם ככל הצורך [אה"ע ע']: נותן לה מעה כסף הוא ששית דינר והוא כסף במשקל ב' שעורות: לצורכה בכל שבוע לכבוס ולמרחץ: ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת מדהוא ליל עונה לרוב בני אדם, ואע"ג דבנתרצת מיירי וכלעיל סי' נ"ב, א"כ אפילו בליל שבת א"צ, נ"ל דקמ"ל דבנתרצת סתם מיירי: ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה ר"ל ששתקה ולא תבעה המעה, ל"א דמחלה, וה"ה במזונות ומע"י: מעשה ידיה ר"ל מותר מע"י: ומה היא עושה לו דעי"ז נדע מותר מע"י כמה הוה: משקל חמש סלעים שתי [אויפצוג], שהוא דק כחצי חוט הערב [והוא כשיעור בגד קטן בפרק ראשית הגז], וע"י דקותו קשה לטוות. ולפי מ"ש רפ"ו דשבועות יהיה משקל ה' סלעים כמשקל ה' לאטה לכל שבוע שצריכה לטוות לו שתי: שהן עשר סלעים בגליל דמשקל של יהודה כפל משל גליל: או משקל עשר סלעים ערב [דורכוואורף], שעב כפליים מהשתי, מדמתנועע תמיד בין חוטי השתי בשעת האריגה: במה דברים אמורים שנותן לה רק כשיעורים הנ"ל: הכל לפי כבודו דעולה עמו:

מלכת שלמה אף על פי שאמרו וכו'. נלע"ד דהא דקתני אע"פ וכו' דנראה לשון יתר דניסגי דליתני הכי הרוצה להוסיף על כתובת אשתו אפי' מאה מנה יוסיף לאשמועי' שאפי' שירצה להוסיף צריך לכתוב בכתובה בר ממאתן זוזי או בר ממנה דחזי ליכי כמו שנוהגים א"נ לאידך גיסא דאפי' שיכתוב אלפים דחזו ליכי או רבוא דחזו ליכי וכמו שכתבתי לעיל בפ"ק סוף סי' ה'. וכן משמע ממה שאכתוב בסמוך משם הר"ן ז"ל כנלע"ד: אם רצה להוסיף וכו'. פ' עשירי דהלכות אישות סי' ז' ט' ובפי"ב סי' ח'. ובתשובות הרי"ק שרש פ"א דתוספת הנזכר בפוסקים ובתלמוד לאו היינו תוספת שליש הנהוגה בינינו דההיא תוספת הנזכרת בתלמוד ובפוסקי' היינו שמוסיף לה לפי דעתו וחבתו עמה ואין לדבר קצב אלא כל איש לפי אשר ידבנו לבו והיא התוספת הנז' בכל מקום בתלמוד כההיא דריש פ' אע"פ דאם רצה להוסיף אפי מאה מנה מוסיף ועלה קאמר ראב"ע דמן האירוסין אינה גובה אותם שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואיבעיא לן בגמ' אי חבת ביאה קונה אי חבת חופה קונה ופשט ליה מדתנא רב יוסף שלא כתב לה אלא על חבת לילה הראשונה אבל בתוספת שליש הנהוגה בנינו פשיטא שאין לומר כן שהרי אינה באה מחמת חבה כלל ולאו מתנה דבעל היא אלא דין גמור הוא על פי התלמוד ומשנה שלימה בפ' מציאת האשה פסקה לו להכניס לו אלף זוז הוא פוסק כנגדה ט"ו מנה וכן בסיפא הדר תנא מניינא זוטא והכי קתני פסקה להכניס לו סלעים נעשה ששה דינרים ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל הוא פוסק כנגדו ט"ו מנה שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובה לבד תוספת שהוא מוסיף לה לפי שישתכר בהם עכ"ל הרי לך בהדיא שאותה תוספת שליש היא לבד התוספת שהוא נותן לה ומפני שישתכר בהם ולא מפני חבה כלל והכי איתא בירוש' בהדיא ורב אלפס הביאו בפ' מציאת האשה וז"ל מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש א"ר יוסי ב"ר חנינא שמו דעת האשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן הכספים ולעשותם אחת ומחצה ע"כ הרי לך בהדיא שאותו תוספת שליש הנוהגת בינינו אינו התוספת הנז' בכל מקום בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין ומנהג אבותינו שהנהיגו אותה בכל גלילותינו תורה היא ועל פי התלמוד ויש לה דין נכסי צאן ברזל שהיא הנדוניא ע"כ בקיצור. וכתב הר"ן ז"ל דבירוש' אמרי' שהמוסיף לאשתו אפי' לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כדי שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא למפרקי' מעיקא ליה ומשבק לה וצ"ע משו' דלא אשכחן קולי האי בגמ' דילן אדרבא בגמ' משמע דלית לן כלל האי סברא עכ"ל ז"ל: נתארמלה או נתגרשה. פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ז) וכתבו שם תוס' ז"ל שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין לתמיה בסברא זאת דבכמה מקומות בתלמוד מצינו כן וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק ע"כ. ואיתה נמי בס"פ הכותב ובפ"ק דב"מ דף י"ז. והתם בעי למפשט מינה דבתנאי ב"ד יש כתובה לאשה מן האירוסין מדקתני בין מן האירוסין גובה את הכל דמשמע בין עיקר בין תוספת ודחי דדילמא מיירי בדכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדר"א בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ודייקא נמי דקתני גובה את הכל אא"ב דכתב לה מש"ה גובה את הכל אא"א דלא כתב לה מאי גובה את הכל מנה או מאתים הוא דאית לה שהרי אין כאן תוספת. וכתבו תוס' ז"ל שם במציעא ומ"מ אמת הוא דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה כדמוכח בפ' האומר דקדושין דקתני היא אומרת קדשתני וכו' עיין במ"ש שם בסימן י'. ובטור א"ה סי' נ"ה. ויש לדקדק אמאי קתני במילתיה דר' אלעזר בן עזריה מן הנשואין גובה את הכל כיון דלא פליגי אלא בין מן האירוסין לא הוה ליה למיתני אלא מילתא דפליגי בה ונלע"ד שאפשר לומר שמשנה יתירה אשמעי' דאפי' לראב"ע כיון שנשאת גובה את הכל אע"פ שעדיין לא נבעלה וכדמשמע דפשיט תלמודא דלר' אלעזר ב"ע חבת חופה קונה אפי' שעדיין לא בא עליה וכדפי' הרא"ש ז"ל ואע"ג דתלמודא לא פשיט ליה מהכא כדכתיבנא אפשר לומר משום שאינו ברור כ"כ. ועוד ראוי לדקדק דהכי איבעי ליה למיתני מן האירוסין בתולה א"נה גובה אלא מאתים ואלמנה מנה שלא כתב וכו' ונלע"ד דאי הוה תני הכי הוה משמע דמן הראוי היה שאפי' מאתים או מנה לא תגבה אלא מאחר שכתב לה כתובה תגבה להכי תני מן האירוסין בתולה גובה מאתים וכו' לרמוז דבין לת"ק בין לראב"ע רבנן תקרן כתובה לארוסה וכדסתם לן נמי תנא הכי לעיל בפ' נערה שנתפתתה במשנת המארס את בתו וכו' כך נלע"ד מאחר שהאמת הוא דארוסה יש לה כתובה כמ"ש. ועיין בפי' רש"י סוף פירקי' דלעיל ריש דף נ"ד: רבי יהודה אומר וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א.) ונלע"ד דמשום דקתני רישא אם רצה להוסיף יוסיף קאמר ר' יהודה דגם יכול לגרוע אם היא כותבת לו התקבלתי ור' מאיר סבר שאינו יכול לפחות כלל ועיקר ור' יוסי ס"ל דאפי' על פה יכול לפחות כמו שנכתב בסמוך ומכל מקום נראה דלכ"ע אינו יכול לכתוב לבתולה שטר של מאתים או לאלמנה שטר של מנה והן כותבות התקבלנו כל המאתים או כל המנה: אם רצה כותב וכו'. והיא כותבת וכו'. לשון שובר ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה דכותבין שובר והתנן בפ' בתרא דב"ב מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ויכתב שטר אחר כדי חוב הנשאר ויקרע הראשון ולא יכתוב שובר להרע כח הלוה שיצטרך לשמור שוברו מן העכברים ר' יוסי אומר יכתוב לו שובר ולא יחליף להרע כח המלוה למחול שעבודו מזמן ראשון ותירץ ר' ירמיה דהכא ר' יהודה לא קאמר דליכתוב שובר בפני עצמו אלא בתוך הכתובה עצמה יכתוב שובר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה דליכא טעמא דשומר שוברו מן העכברים אביי תירץ אפי' תימה דכתבה ליה בשובר בפני עצמו ל"ד דהתם ודאי פרעיה ואיכא למיחש דילמא מירכס שוברו ומפיק ליה מלוה לשטרא והדר גבי זימנא אחרינא אבל הכא מי איכא למימר דודאי יהיב לה בתמיה מילתא בעלמא הוא דאמרה ליה אי נטריה נטריה אי לא נטריה איהו הוא דאפסיד אנפשיה והדר דייק לר' יהודה טעמא דכתבה ליה שובר אבל על פה לא הויא מחילה והא שמעי' ליה לר' יהודה בהדיא בברייתא דבדבר שבממון אפי' על פה תנאו קיים דתניא הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בדבר שבממון כגון שאר וכסות תנאו קיים ומשני דס"ל דכתובה דרבנן וס"ל נמי דעשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה והדר פריך והרי פירות דנ"מ דרבנן ולא עבדו להו רבנן חזוק לדעת ר' יהודה דתנן לקמן רפ"ט ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה וקיימ' לן דיכתוב היינו יאמר דבאמירה בעלמא סגי ומשני אביי כתובה דשכיחא לכל עשו חכמים חזוק פירות דהיא מילתא דלא שכיחא לא עשו חכמים חיזוק והדר פריך והרי חמרים דבספ"ד דמסכת דמאי דשכיחי ולא עשו להם חכמים חזוק למיחש לגומלין לר' יהודה ותירץ אביי ודאי דדבריהם עשו חכמים חזוק ספק דדבריהם לא עשו חכמים חזוק ורבא תירץ דבדמאי הקלו דאפי' ספק דדבריהם ליתיה דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ור' יוסי סבר בברייתא דרשאי לפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ואפי' ע"פ ותנאו קיים כיון דידעה ור' יהודה רשאי נמי ס"ל כר' יוסי מיהו על פה תנאו בטל דחכמים עשו חזוק אבל באת למחול תכתוב שובר: והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה. אע"ג דידעי' ודאי שלא נתקבלה הודאתה זו שוברתה כאילו נתקבלה ואין צריך לומר הריני כאילו התקבלתי וכן הדין בכל חוב אע"פ שיש לו שבועה הריטב"א ז"ל הובא בבית יוסף בחשן המשפט סי' ע"ג. וז"ל תוס' ז"ל בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) וקשה לר"י דמנלן דכל הפוחת ואפילו בתנאה משמע דילמא בתנאה מודה ר' מאיר דתנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפי' באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה דאמרי' בפ' אע"פ דאינה מוחלת שכבר זכתה ואמירתה לאו כלום הוא אא"כ כתבה שובר התקבלתי וי"ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אינו יכול לפחות אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פחת א"נ מדנקט כל דייק עכ"ל ז"ל בקיצור: וכתב הר"ן ז"ל בפ' המדיר דף תק"ד ע"ב דכי אמרי' דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות היינו בבא עליה לאחר שכנסה בלא כתובה אבל אם קדשה על תנאי ונתבטלו הקדושין מפני שלא נתקיים התנאי אם חזר ובא עליה לשם קדושין אין בעילתו נקראת בעילת זנות שלא שמענו בשום מקום שהמקדש בביאה שתהא ביאתו ביאת, זנות עכ"ל ז"ל בשנוי לשון קצת: ובגמ' כי אתא רב דימי א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת דר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה ס"ל דעל פה לאו תנאה הוא ור' יוסי ס"ל דאפי' ע"פ תנאו קיים בתחלת חופה או אפי' בסוף חופה דהיינו תחלת ביאה אבל בסוף ביאה אפי' ר' יוסי מודה דכיון שבא עליה אין מחילתה על פה מחילה אא"כ כתבה שובר התקבלתי ואיכא לישנא אחרינא בגמ' ע"ש. ובטור א"ה סי' ס"ו: