יכין ואיזהו תרבית רבית דאו' הוא רק דרך הלואה. ונקרא נשך, שנושך ממנו ונוטל יותר ממה שנתן לו, ורבית דרבנן, הוא שנתהווה ע"י מכר ונקרא תרבית, שנתרבה ממילא, ולא מחמת שנתן לו המלוה פחות. והחילוק בין דיני רבית דאו' לדרבנן. רבית דאורייתא יוצא בדיינין, משא"כ דרבנן רק בבא לצאת ידי שמים יחזיר, מיהו בתפס לוה, אין צריך להחזיר [י"ד קס"א]: המרבה בפירות שנתרבה הרווחתו בקניית פירות: כיצד לקח הימנו חטין בדינר זהב הוא כ"ה דנרי כסף. הכור הוא ל' סאה: וכן השער כך נמכרין אז בשוק, ונתן המעות, וחיטין לא היו להמוכר, ואפ"ה מותר לוקח ליטול אחר כך החיטין כשיתיקרו, מדכבר יצא שער הזול בשעת נתינת המעות. היה יכול ליקח באותן המעות בכל מקום שירצה: אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו ואף שכבר יצא שער היין אפ"ה כשיתיקר אח"כ היין, אסור מדרבנן ליטלו אפילו בשער של עכשיו, מדלא נתן לו מעות בעין, וגם יין אין לזה בשעת הפסיקה [קס"ג וקע"ה]. והוה מצי למנקט היה נושה בו מנה, ומכר לו בעדו יין ויין אין לו דאסור, רק לרבותא דהיתירא נקט ברישא מקח של חיטין, דאף שאין לו חיטין, עכ"פ מדנתן מעות, ויצא השער שרי: ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר ואדם כאינן עומדים להשכיר [קס"ו]: מרבין על השכר מותר ליתן שכר יותר מהראוי בעבור שממתין לו בתשלומי השכירות: ואין מרבין על המכר ליתן טפי מהראוי מדממתין לו בתשלומי המכר: השכיר לו את חצרו ה"ה אדם בהמה וכלים: ואמר לו קודם שהחזיק בו: ואם של חדש בחדש ה"ה באמר אם הכל יחד בסוף, רק אורחא דמלתא נקט: בסלע לחדש מותר דאף דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, עכ"פ אינו משתלם עד לבסוף, ומה שנותן לבסוף יותר, אינו אגר נטר, כי אז ראוי לשלם [קע"ו ו'], ולפיכך בשכירות גופה, אם מרבה לו על השכר מדממתין לו משם ואילך אסור, ולפיכך נמי שאל התנא כיצד: מכר לו את שדהו ה"ה מטלטלין רק נקט קרקע אף דאין אונאה לקרקעות [והא דנקט לעיל חצר, והכא נקט שדה. נ"ל משום דרגיל יותר להשכיר בית מלהשכיר שדה. דבשדה יוכל בעצמו ליקח הרווחתו. משא"כ גבי מכירה, רגיל טפי למכור שדהו שא"צ כל כך כבית [כערכין ד"ל ע"ב]: אם לגורן נקט לגורן מדאורחא דמילתא הכי שיתנה כך דאז יהיה להקונה מעות מהתבואה שיגדל מהשדה שקנה, ואעפ"כ אסור: בשנים עשר מנה אסור דתיכף כשמשך המקח או החזיק בקרקע נתחייב לשלם, ומה שנותן לבסוף יותר מהשתא, אגר נטר הוא. מיהו בלא פירש אם מעכשיו בכך וכך, שרי להעדיף בדמי קרקעות בהמתנה, דמדאין אונאה לקרקעות אמרינן כך הן דמיה, ולא אגר נטר. ובמטלטלין, אם שומתן ידוע, אפילו בלא פירש אם מעכשיו בזול, אסור, ובאין שומתן ידוע, שרי בלא פי' [י"ד קע"ג]: מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות שאר מעות המקח: וטול את שלך אסור ודוקא כשא"ל כשתביא מעות תקנה מעכשיו, ולפיכך אסור המוכר לאכל הפירות ביני ביני שמא יביא הלוקח מעות, ואכל המוכר פירות שדה הלוקח בשכר המתנת מעותיו, וגם הלוקח אסור לאכל הפירות, דשמא לא יביא מעות לבסוף ויחזיר לו המוכר מעותיו, ונמצא אכל פירות שדה המוכר בשכר קצת המעות שנתן לו מיד, לכן ישלישו הפירות עד לבסוף, אמנם בהתנו שכשיתקיים המקח. ינכה למוכר דמי פירות שאכל, או שכשלא יתקיים המקח ינכו ללוקח דמי אכילתו, מותרין שניהן לאכלן. אבל בלא אמר שיקנה מעכשיו, אז רק מוכר אוכל פירות [שם קע"ב]: הרי היא שלו ובאמר מעכשיו מיירי, דאז לאו אסמכתא היא [כח"מ ר"ז ט'], ולהכי ישלישו הפירות או יתנו כסי' י"ח. ובלא אמר מעכשיו, המוכר אוכל פירות ביני ביני ולא לוקח [י"ד קס"ד] וקיימא לן הכא לענין רבית דאין אומרים דמדאין עשוי זה למכור שדהו רק משום הלוואה התרצה כן והו"ל רבית קמ"ל: אין מושיבין חנוני למחצית שכר שיתן סחורה לחנווני בשער שבשוק, שיתעסק בהן החנווני, ושיחלקו בשוה הרווח וההפסד: ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר דזהו עיסקא, שהוא פלגא מלוה, דהיינו אותה חצי שלקח הוא ממנה הריוח, וחצי הב' שהנותן נוטל ריוח שלה, הוא כפקדון, ונמצא זה מתעסק בחצי של נותן, בשכר חצי השני שהלוה לו [שם קע"ז]. אלא אם כן נותן לו שכרו בשכר שעמל עם חלקו: כפועל שישומו כמה היו צריכים ליתן לאדם בטל שאין לו עסק להשתכר, כדי שיתעסק בחלקו של זה, וקיי"ל דמדמתעסק גם במעותיו עם מעות הנותן, להכי בפסק לו רק מעט בשכר עמלו סגי. מיהו כששניהן נותנין מעות להשותפות. אפילו א' מעט וא' הרבה, ואפילו אחד מתעסק לבד, אין כאן ריבית [שם]: אין מושיבין תרנגולין למחצה כלעיל, שנותן לו תרנגולת וביצים בשומא, שיושיבה על הביצים ויטריח בהם זה עד שיגדלו ויחלקו בשוה הריוח וההפסד: ואין שמין עגלין וסייחין למחצה שנותן לו עגל וסייח לגדלו באופן הנ"ל. ונקט כל הנך, לאשמעי' דבכה"ג בין בתרנגולי' שטרחתן מרובה. ובין בעגל שטרחתו מועט צריך ליתן שכר מזונתן: אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה בלי שומא., דמתנין שכשימותו לא ישלם כלום, ואם יחיו יחלקו ביניהן: ומגדלין אותן עד שיהו משולשין כשיעמדו על שליש גידולן: וחמור עד שתהא טוענת משא, שכך נהגו בכולן: שמין פרה וחמור גדולים: וכל דבר שהוא עושה ואוכל שיהיה כל מלאכתן להמקבל: למחצה לחלוק הרויח כשיתפטמו או כשילדו: מקום שנהגו לגדל יגדלו ואע"ג דלקבל עגלים אסור, וכמשנה ד' בתרנגולים, הרי הכא מה שימות מהן אינו משלם כלום מדלא הוברר של מי הוא: רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וא"צ ליתן שכר עמל ומזון לולד מדמרוויח המקבל במלאכת אמו: ומפריז על שדהו לגירסת מפריז הוא כמו ערי פרזי, ר"ל מרחיב שדהו ולגירסת מפרין הוא לשון פרי וריבוי [או מלשון פורנא ליתמי [כתובות דכ"ד], שפירש רש"י שם הריווח ליתומים]. ור"ל שיאמר החוכר להמחכיר, בחכירות שדך יתנו לך י' כורין לשנה, הלוני ק' זוז, כדי שאוכל לזבל ולחרוש שדך יפה, ואתן לך בחיכורו ט"ו כורין לשנה, וזה מותר, דמה שמוסיף לו, לא שכר הלואת הק' הוא, רק בעבור שחכר ממנו שדה משובחת יותר, והכי קיי"ל [י"ד קמ"ו ה']: אין מקבלין צאן ברזל מישראל ר"ל שמקבל ממנו צאן על שנה, שיהיה גיזה וחלב וולדות, לחצאין, ואם ימותו או יפסידו, יפסד המקבל לבד, וה"ה שאר סחורה שקבל באופן כזה, ואף דכבר שמעינן לה, דאפילו במקבל חצי ההפסד אסור [כמ"ד], מכ"ש הכא דכל ההפסד על המקבל הצאן. אפילו הכי הדר תנא לי' הכא משום סיפא, דלקבל מעכו"ם אפילו בכה"ג שרי [ונקרא אופן זה צאן ברזל, שכל צאן יש בהן תקוות רווח הרבה, גיזה, חלב, וולדות, ונקרא מה"ט עשתרות שמעשרות בעליהן [חולין ד' פ"ד], אבל בחלשתן עלולות נמי להפסד, כחולי, מיתה, גניבה, וזול, הוצאה, וטורח, אבל צאן זה כשל ברזל הן, אין עלולות להפסד ויש בהן כל מעלות ורווח של צאן]: אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם נ"ל דקמ"ל דאף שמקבל עליו כל ההפסד אין בו משום לא תחנם, דאסור ליתן לעכו"ם מתנה [כי"ד קנ"א]: מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם אין ר"ל שמותר ישראל להלוות מעותיו של נכרי שבידו לישראל חבירו ע"פ ציווי הנכרי, דליתא, דהרי מדאין שליחות מעכו"ם לישראל או להיפך [רק לחומרא], א"כ ראובן הוא המלו' לשמעון ואסור, ואפילו כותב שטר על שם העכו"ם, וגם נותן משכנות לעכו"ם, וגם המקבל הרבית נותנו אח"כ ליד העכו"ם, אפילו הכי אסור, דהעכו"ם לא הלוה כלום, ורק הישראל הלוה ברבית [קס"ח א', ודלא כר"ב], רק הכא מיירי, שנטל העכו"ם בעצמו מעותיו שביד ראובן והלוום לשמעון, אף שע"י השתדלות ראובן הלוום לשמעון, לא אמרינן עכו"ם אדעתיה דראובן קעביד, ושרי, אף שאח"כ אומר העכו"ם לראובן, תהיה במקומי ליקח הקרן והרבית משמעון, וכן עשה, אפ"ה שרי [קס"ח ב'], ודוקא כשמחזיר ראובן הריבית להעכו"ם. אבל כשהקנה העכו"ם לראובן הקרן והריבית, אז דוקא בהקנהו לאחר שהגיע זמן פרעון הקרן והריבית שרי, אבל במכר או נתן העכו"ם לראובן החוב קודם זמן פרעון הריבית, אסור ראובן ליקח הריבית [שם י' ורט"ז שם]. אם גם כל זה בהיה מעות העכו"ם בהלואה ביד ראובן, אבל עכו"ם שהפקיד מעותיו לראובן, שאינו חייב באחריותן, אז בכל גוונא מותר לראובן, להלוום לשמעון ע"פ ציווי העכו"ם דמשום דבפקדון אתא המעו' לידי' הו"ל מעותיו של עכו"ם, וברשות עכו"ם הם, ומותר להלותם ברבית אף שאין שליחות לעכו"ם [שם כ"ב], וכ"כ באמר שמעון לראובן. לוה לי מעות מעכו"ם על שמי והעכו"ם סומך רק על שמעון, שרי [שם י"ז], וכ"כ בא"ל ראובן לשמעון הילך משכון ולווה לי עליו מעכו"ם ברבית על שמך, ואפילו כבר היה המשכון ביד ראובן, וא"ל שמעון כן, שרי כשהעכו"ם סומך רק על המשכון [שם י"ז וכ"ו]: אבל לא מדעת ישראל לרש"י ר"ל עכו"ם שלוה מעות מראובן ברבית, אסור להעכו"ם להלוותן באותן רבית לשמעון בציווי ראובן, דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. ולר"ת גם זה שרי, רק שלא יקחם ראובן מהעכו"ם ויתנם לשמעון. מיהו שלא בציווי ראובן, לכ"ע שרי לעכו"ם להלוותן לשמעון., אף שאח"כ יתן שמעון הקרן והריבית לראובן, בעד העכו"ם הוא נתן לו [שם ו']: אין פוסקין על הפירות שיתן מעות למוכר ליתן לו בהם פירות בסך כך וכך בזמן פלוני: עד שיצא השער דאל"כ שמא יתיקרו אח"כ, ונמצא שמכרם בזול בשכר מעותיו: יצא השער קבוע: פוסקין דהרי יוכל לקנות כן בכל מקום, והחוזר בו מקבל מי שפרע, ואפילו יוזל אח"כ: ואף על פי שאין לזה יש לזה ר"ל אף שאין למוכר, הרי יכול לקנות השתא בכל מקום שירצה, ולהניחם בידו עד שיתיקרו, ואף דלא משך. עכ"פ כיון דכשחוזר בו מקבל מי שפרע, ברשותו אתייקר [קע"ה א' ז'], וכשיתיקרו, מותר לשומן בדמים כשעת היוקר, ונותן לו המוכר תחתיהן פירות אחרות, אבל לא מעות, וי"א דגם מעות שרי [שם ו']: היה הוא המוכר: תחלה לקוצרים שכבר יש לו תבואה, אבל לא יצא השער. פוסק עמו באיזה שער שירצה, אף דלא משך הלוקח, עכ"פ כיון דריבית דרך מקח, אפילו אין לו, רק מדרבנן אסור, להכי כי יש לו לא גזרו, דאמרינן ברשות לוקח נתייקרו: על הגדיש תבואה גדושה: ועל העביט של ענבים כלי גדול שהענבים צבורין בו שיתחממו קודם שיכבשום, כדי שיוציאו יינם יפה: ועל המעטן של זיתים הוא כעין של יין הנ"ל. רק דגבי זתים נקרא מעטן: ועל הביצים של יוצר כדורי טיט, שמעגל הקדר לעשות מהן קדירות: ועל הסיד מששקעו בכבשן שכבר שקע אבני הסיד והעצים בכבשן, ואף דכולן לא נגמרו מלאכתן עדיין, אפ"ה פוסק, ודוקא בחסר רק ב' מלאכות לגמרן [קע"ה]: ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה אפילו בתחלת חורף שאין זבל מצוי: רבי יוסי אומר אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה מדאין אדם מוכרו לו, רק מקיימו לעצמו: וחכמים מתירין ודוקא בתחלת קיץ שזבל מצוי, שנרקב ונישף ברגלים בגשמים בחורף שעבר: ופוסק עמו כשער הגבוה ארישא קאי, דכשיצא השער פוסק אפי' על שער הגבוה, ר"ל גבוה במניין מדת הפירות, דכשיוזל השער טפי מהשתא יתן לו כשער הזול, וכשיתיקר יתן כדהשתא: רבי יהודה אומר אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי דסתם הטתן מעות אשער זול פסק, אף שלא התנה בפירוש. ולא קיי"ל כן [שם]: מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע אף דאסור להלות סאה בסאה [וי"א גם מטבע זהב במטבע זהב אסור, ונוהגין להקל], אפ"ה באריס מותר. ודוקא כשנהגו שהאריס נותן זרע השדה ואח"כ חולקין התבואה, וא"כ כשאין לאריס לזרוע מסלק לי' בעה"ב, להכי כשנותן לו הבעה"ב השתא הזרע, אינו הלואה רק פיסוק חדש דהרי יכול לסלקו, והו"ל כפסקו מחדש שיתן הבעה"ב הזרע על מנת שיטול האריס פחות משאר האריסין, כשיעור שיקח הבעה"ב לסוף מחלקו [קס"ב]: אבל לא לאכול שלא ילוה לו תבואה לאכל. ולהכי אצטריך מתני', משום שהיה וכו': נוטל מהן כשער הזול דכשהוזל התבואה נוטל רק מדת התבואה שנתן, וכשהוקר נוטל תבואה רק כפי הדמים ששוה כשנתן: אלא שרצה להחמיר על עצמו וקמ"ל מתניתין דר"ג רק מחמיר על עצמו היה: ואני אתן לך לגורן דשמא יתיקר, אף שאינו מצוי שיתיקר בגורן טפי מהשתא: או עד שאמצא מפתח וביש לו סאה, לוה עליו אפילו כמה כורין, דעל כל סאה שילוה, נאמר זו היא תחתיה, דהרי איו הסאה שלו קנויי' להמלוה, ואחר שהלוה לו סאה ראשונה יכול לאכל שניהן, וכשלוה בהיתר לוה: והלל אוסר וקיי"ל כת"ק: וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה נ"ל דאפשר דוקא באשה מחמיר הלל דעיניה צרה אפילו במאכל מועט [כב"מ פ"ו א']: שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי רבית דרבנן. ונוהגין להקל בככר, דבדבר מועט כזה לא קפדי אינשי [שם]: אומר אדם לחבירו נכש [יעטען], לעקור עשבים רעים: ואנכש עמך ר"ל נכש עמי היום ואנכש עמך למחר: ואעדוד עמך ר"ל חפור עמי היום וכו': ואנכש עמך אפילו בזמן שוה, דלפעמים אחת קשה מחברתה, ויש אגר נטר: כל ימי גריד דבימי קיץ שהארץ יבישה וקלה לחפור: אחד ולא חיישי' שיום א' גדול מחבירו, דלא קפדי אינשי בהא: כל ימי רביעה זמן ירידת גשמים, שרובעין הקרקע ומלחלחין אותה, וקשה עבודתה: לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה ונקט הכא חרישה, דקמ"ל דאפילו טרחת בהמתו אסור, וכ"ש עידור, שבחפירתו מיגע גוף עצמו, מכ"ש דאסור: ויש רבית מאוחרת מיהו כל כה"ג רק מדרבנן אסור: והיה משלח לו מתנה: זו היא רבית מוקדמת אבל בשיגר לו סתם מתנה, מועטת מותר ומרובה אסור [ק"ס]: והיה משלח לו ואמר בלבו [ולכך נקט מתני' "בשביל מעותיו" וכן בש"ע, ולא בנוכח כברישא, כך נ"ל. וי"ג מעותיך]: לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני ר"ל שהלוה מבשרו להמלוה שבא פלוני, וכ"ש כשאמר לו המלוה שיבשרו כן. ודוקא בשלא היה עושה כן אם לא הלוהו [שם ז']: לא תתן כספך לא תתן בנשך, ובמרבית לא תתן וגו', הרי ב' לאוין [רמב"ם פ"ד ממלוה]: בל תקח מאתו אל תקח מאתו נשך [ואע"ג דבקרא כתיב לא תתן בתר לא תקח. אפ"ה אקדמי' תנא, משום דעל כספך לא תתן עובר מיד כשהלוה ברבית [כב"ק ד"ל ע"ב], אבל על לא תקח לא עבר עד שלוקח הרבית, משא"כ בקרא נקט כספך לבסוף לגלויי דאף שאינו לוקח הריבית אח"כ, עבר [כך נ"ל]: לא תהיה לו כנושה שלא ידחקו לפרוע כשאין לו [ולכאורה תמוה, מדאין דבר זה תלוי בהלואה בריבית. ונ"ל דמשום דפתמא דמילתא דהמלוה בריבית דוחק טפי לפרעון יותר מבשאר הלואה, דבשאר הלואה לא שכיח שיהיה הלוה כפוי טובה לעכב התשלומין טפי מזמן הקצוב, משא"כ לוה בריבית, מסתמא עני הוא ודחוק למעות, גם חושב מה בכך, שכר מעותיו הוא נוטל, והמלוה גם הוא בהול ודוחק על הפרעון מדהלוה עני, וירא שיאבד הקרן והריבית לכן שפיר תלוי דוחק הפרעון בהלואה בריבית. או נ"ל שאפשר שאפילו לא ידחקנו לפרוע עובר משום לא תהיה לו כנושה, דע"י שלוה ממנו בריבית. הלוה דוחק א"ע לפרוע מהר, כדי שלא יתמוטט בריבוי רווחים, וכן משמע לישנא דקרא "כנושה בכף הדמיון"]: ולא תשימון עליו נשך לא תהא כנושה ולא תשימון, כתיבי בפרשת משפטים, ולא תתן ולא תקח כתיבי בפרשת בהר. [והא דהזכירן תנא בהיפך. נ"ל משום דעל דלא תקח ולא תתן ולא תהיה כנושה, עובר רק המלוה, ועל לא תשימון עברו גם עדים וערב, ועל לפני עור עבר גם הלוה וגם העדים והערב, אם לא רצה להלוות לו בלעדן, להכי סדרן תנא כך]: ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה' מייתי סיפא דקרא דרצה לסיים בדבר טוב [ובש"ס אמרי' דלוה עובר על לא תשיך לאחיך, ולאחיך לא תשיך. ונ"ל דלהכי לא הוזכרו במשנה. משום דתנא לא נקט רק חיובי דמלוה שהוא עובר בכולן, ויש בחיוביו מה שגם הלוה עובר, ומה שגם העדים וערב עוברים, משא"כ לא תשיך ולאחיך לא תשיך שהן חיובי דלוה שיש בכללן גם לפני עור, אינו ברור שהעדים והערב יהיו חייבים על לפני עור כשרצה להלוותו בלעדן]:

מלכת שלמה איזהו נשך דאורייתא ואיזהו תרבית דרבנן כמו שיתבאר בסמוך: אסור מפני שהוא נושך אית דלא גרסי מלת אסור. גם הר"ר יהוסף ז"ל מחקה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג אסור דלא בא לדבר מענין אסור ומותר שהרי גם התרבית אסור אלא ה"ק איזהו נשך המלוה וכו' ואח"כ קאמר למה נקרא זה נשך מפני שהוא נושך ע"כ: איזו היא תרבית גמרא אטו כל הני דאמרינן עד השתא המלוה סלע בחמשה דינרין לאו רבית נינהו א"ר אבהו ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם ואפילו ע"כ דרבית דאורייתא היא יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק ילבש דאינו חייב להחזיר. ע"כ ריבית קציצה וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו מכאן ואילך אבק רבית: וכן השער כך היו נמכרין בעיר והוא השער היפה לעולם פחות מכאן ווי לזבינא יתר מכאן ווי למזבונא ע"כ נמקי יוסף. בסוף פי' רעז"ל וכי אייקר ברשותי' אייקר. אמר המלקט אבל אם אין לו יין והוא לא קבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותו בדמים שקבל נמצא שאינה אצלו אלא בהלואה בעלמא רש"י ז"ל והכי תרצוה רבה ורב למתני' ואמר רבא כי שכיבנא ר' אושעיא נפיק לותי דמתריצנא למתני' כותי' שהוא נותן הפרש בין אין לו ליש לו וכדתנא וכו': והרי לך אצלי יין וכו' ירושלמי פ' האיש מקדש דף ס"ב וביד רפ"ד דהלכות מלוה ולוה ורפ"ו וס"פ עשירי. ובטור י"ד סימן קס"ג: ויין אין לו ושנויה היא בתורת כהנים פרשה ה' דפ' בהר סיני וכתב שם ספר קרבן אהרן ובעל לחם אבירים הקשה בזה דלמה לא נכנס במה שיצא או לימא סלע בסלע ודינר או ד' דינרין בחמשה והוא תירץ לזה דכוונת התנא בשנוי זה לאשמועי דאע"פ דהוקר הסלע בעת הפרעון בחמשה דינרין כיון דבעת ההלואה לא היה שוה אלא ד' דינרין והלווהו בה' הוי נשך ע"כ ובאמת ובודאי כי האנשים האלו שלמים הם אתנו בקשו להקשות קושיות עד שמהדבור הישר שאלו למה לא עותו וכו' עד ואין לומר לישר שלמה לא עוות דבריו. כוונת הרב בקיצור לומר כיון שרבינו הקדוש מצא לשון צח וקצר לא רצה להאריך. ועוד כתב שם ובעל לחם אבירים הקשה דלמה לא אמר התנא בחלוקה הראשונה כמו בשני' ולימא איזהו נשך הנושך כיצד וכו' כמו שאמר בתרבית איזהו תרבית המרבה וכו' ותירץ דרש"י ז"ל הוקשה לו זה על אופן אחר דלמה לא קיצר בתרבית כמו שקיצר בנשך ולימא איזהו תרבית לקח ממנו חטין וכו' ולזה אמר בגמרא מפ' דבהלואת כסף וכו' והכא רבית דרבנן קמפרש שר"ל דלהכי שינה להראות חלוק דאורייתא אדרבנן ע"כ ומי יתן ונדע איך הראה זה וכו' ע"ש: