0:1
Mishnah
משנה א
הָיוּ בוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הִתְרֵיתֶם בּוֹ. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבָד:
ברטנורה
היו בודקין אותן. אחר שאיימו עליהן היו בודקין אותן, בשבע חקירות. כנגד שבעה לשונות שנאמרו במקרא בחייבי מיתות ב״ד, ודרשת וחקרת ושאלת היטב (דברים י״ג:ט״ו) הרי כאן שלשה. ושאלת אינו מן המנין שממנו למדנו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר (שם י״ז) והוגד לך ושמעת ודרשת היטב, יש כאן שנים אחרים, הרי לך חמשה, ובמקום אחר אומר (שם י״ט) ודרשו השופטים היטב, שנים אחרים, הרי כאן שבעה:באיזה שבוע. של יובל:באיזו שנה. של שבוע:באיזה יום. של שבת:באיזו שעה. של יום. שכל שבע חקירות הללו מביאות אותן לידי הזמה, ושמא אין עדים להזימן לכל היום ויש עדים להזימן לאותה שעה:רבי יוסי אומר. אין צריך אלא שלש חקירות, באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. ואין הלכה כר׳ יוסי, אלא אפילו אמרו העדים אתמול הרגו, בודקין אותן בשבע חקירות, כדי שתטרף דעתן עליהן ויודו אם יש פסול בעדותן:מכירין אתם אותו. ההרוג. שמא נכרי הוא. וזו אינה מן החקירות שמביאות לידי הזמה, אלא כשאר בדיקות שאינן אלא לעשות העדות מוכחשת שמא לא יאמר האחד כדברי חבירו. והוא והן יהיו פטורים:את מי עבד. לפעור או למרקוליס:ובמה עבד. בזיבוח או בהשתחויה:
תוסופות יום טוב
היו בודקין אותן וכו'. לאו בפעם אחת וזה בפני זה. דלא גרע מדיני ממונות דתנן במשנה ו' פ"ג דמשיירין את הגדול וכו'. והכי נמי תנן לקמן במשנה ג' ואח"כ מכניסין את השני וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות סנהדרין אם עמדו בדבריהן. מכניסין את הגדול שבעדים ובודקין אותו וכו':
חקירות. נקט חדא מתרתי דקרא. אע"ג דבריש פרק דלעיל נקט תרתי הכא סגי ליה בחדא. ונקט חקירה אע"ג דכתיב אחר דרישה לפי שהחקירה הוא מורה יותר על העמידה על אמתת הענין מדרישה כד"א (איוב כ"ה) ולכל תכלית הוא חוקר:
בשבע חקירות. כתב הר"ב כנגד ז' לשונות שנאמר במקרא בחייבי מיתות ב"ד ודרשת וחקרת. בעיר הנדחת. ומ"ש ושאלת אינו מן המנין וכו' דושאלת לא משמע חקירה. אלא עד דכתב היטב בהדיה. אבל ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא. רש"י. ומ"ש ובמקום אחר וכו'. ביחיד העבד עבודה זרה. ומ"ש ובמקום אחר וכו' בעדים זוממין. ומסקינן [בגמרא] דכולהו ילפינן מהדדי ליתן את האמור של זה בזה מדכתיב והנה אמת נכון גבי ע"ז. וכתיב והנה אמת נכון בעיר הנדחת. ומשמע אמת נכון דרישה וחקירה. הא ארבעה. דל תלת מינייהו לג"ש דהני תלתא ליתן האמור של זה בזה. ואתו נחנקים בק"ו מנסקלים ומנהרגין כלומר מעכו"ם שבסקילה. ומעיר הנדחת שהיא בסייף. שצריכין דרישה וחקירה. ובלאו הכי לא מקטל. חנק הקל מכולן לא כ"ש. ואתו נשרפין בק"ו מנסקלין דחמירי. מה שא"כ מנהרגין דקיל. ולר"ש דאמר [בריש פ"ז] שריפה חמורה פש לן חדא מהני ארבעה לאתויי נשרפין. ורבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:
באיזה יום. פירש הר"ב של שבת. אע"פ שאמרו בכך וכך בחדש אע"פ כן שואלין להם באיזה יום בשבת היה. לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה. ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר. וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני. נזכרים עדי הזמה להזימם. רש"י:
באיזה מקום. שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי. רש"י:
רבי יוסי אומר באיזה יום וכו'. גמרא. תניא אמר להם ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו. אומר לו באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חדש. בכמה בחדש דאמרו ליה לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. אלא אע"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב"א דאמר [בפ"ד דף ל"ב] ומסיעין היו את העדים ממקום למקום [פירש"י מחדר לחדר. והרמב"ם בפ"א מהלכות סנהדרין מפרש מענין לענין] כדי שתטרף דעתן ויחזרו בהן. ה"נ אע"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב"א. ור' יוסי אמש הרגו שכיח ברוב עדיות. עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות. כלומר דר' יוסי נמי לא אמר דסגי בהני תלת אלא כשמתוך עדותן של העדים ניכר שאותו היום שמעידין עליו בכמה בחדש הוא. ובאיזה חדש הוא ובאיזה שנה ושבוע. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימן. והיינו דקאמר לדבריכם מי שבא ואמר אמש וכו'. ומה שאלה היא זו דלמא רבנן נמי מודו באומר אמש. ולא אמרו שצריך לכל השבע. אלא היכא שלא ניכר מתוך עדותן אותו יום שהעידו באיזו מכל הלין הוא. אלא ודאי דר' יוסי ורבנן לא נחלקו אלא באומר יום שמשמעו נודע וניכר כל הני דאמרן. אבל בלא ניכר אף רבי יוסי מודה. ולא נחלק עם החכמים. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימם. ועיין מ"ש בריש פ"ו:
מכירין אתם אותו וכו'. עיין מ"ש בתחלת משנה דסוף פרק דלעיל:
התריתם וכו'. גמרא אמר עולא מנין להתראה מן התורה [אפילו כי ידעינן דלאו שוגג הוא כמו חבר. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דמכות] שנאמר (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה אטו בראייה תליא מילתא [משום דראה אותה מחייב] אלא עד שיראוהו טעמו של דבר [שהיא ערוה לו] אם אינו ענין לכרת [דכתיב בהאי קרא. וכרת דין שמים הוא. וקמי שמיא גליא אם שוגג או מזיד. ולא בעי התראה] תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) [ולא כתיב אם הזיד] שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים (במדבר ט״ו:ל״ג) [שקישש לא נאמר] שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה (דברים כ"ב) על עסקי דיבור. וצריכא. דאי כתב רחמנא אחותו ה"א חייבי מלקות אין. חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה"א הני מילי סייף דקל. אבל סקילה דחמורה. אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי לר"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב [רחמנא] בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מיניה ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:
העובד עבודה זרה. אם מעידין בכך. שואלין את מי עבד וכו'. רש"י. ומסיים הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות העידו שחלל את השבת. שואלין אותו איזה מלאכה עשה והיאך עשה. העידו שאכל ביה"כ. שואלין אותו איזה מאכל אכל. וכמה אכל. העידו שהרג את הנפש. שואלין אותו במה הרגו. וכן כל כיוצא בזה הוא מכלל החקירות. [*החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות. ובהן יתחייב או יפטור. והן כוונת המעשה שעשה. וכוון הזמן. וכוון המקום שבהן יוזמו העדים. או לא יזומו. שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום. עכ"ל. ועיין בל' הר"ב דר"פ דלעיל]:
ובמה עבד. כתב הר"ב בזבוח או בהשתחויה. עיין במשנה ו' פ"ז:
יכין
מלכת שלמה