יכין
כיצד מערימים על הבכור לשון ערסה פירושו תחבולה ליסט בל"א בין באופן המותר או שאינו מותר. והיינו בין להזיק, כמו והנחש היה ערום (בראשית ג' א'). בין להנצל, כמו ערום ראה רעה ונסתר (משלי כ"ב ג'). בין להרוויח לעצמו או לאחרים, כמו שומר תוכחת יערים (משלי ט"ו ה'), וערומים יכתירו דעת (משלי י"ד י"ח). אבל מרמה הוא תמיד באופן שאינו מותר, משום שיוזק בו אחר, ופירושו הינטערגעהען. והכא בלשון ערמה ר"ל כיצד רשאי לעשות תחבולה להרוויח בהיתר בכור שיוולד בעדרו: ילדה זכר יקרב עולה אף שנתחייב כבר בעולה, יכול לפטור א"ע בזה. משום שאינו קדוש, רק כשפטר הרחם ויצא, להכי רשאי להקדישו מקודם. ואע"ג דכתיב אשר יבכר לה' לא יקדיש אותו. האי יבכר על כרחך לשון עבר הוא, דכשכבר בוכר ונולד שוב אינו מקדישו, אבל רשאי להקדישו קודם שנולד, שלא תחול עליו קדושת בכור כשיוולד. ודוקא עולה, שמעלהו מקדושה קלה לחמורה. אבל אינו רשאי לעשותה שלמים, דמורידה מקדושתה, דבכור נאכל רק לכהן, ושלמים לכל אדם: זבחי שלמים לא במבכרת מיירי, דהרי נקיבה לא קדש בבכורה, ולמה יערים עליה. גם אי"ל דמיירי בחולין וכמשנה ב', דהרי קאמר כיצד מערימין, ואי בחולין, מה צריך להערים, רק מיירי שמערים בחטאת, שהקדישה ונתעברה אח"כ, ומתירא שכשתלד, וולד חטאת למיתה אזלא. להכי מתנה שיהיה הולד שלמים, דקדושת אם לא חל על ולד, רק בהווייתו כשיצא מרחם, יתקדש בקדושת אמו, ולפיכך יכול להקדישו מקודם בקדושה אחרת, ואע"ג דשלמים נגד חטאת הו"ל הורדה מקדושה, עכ"פ כיון דכשלא יעשה כן למיתה אזל, לא חיישינן. מיהו אנן קיי"ל עובר ירך אמו, ולהכי ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים כקדושת אמן [רמב"ם פ"ד דתמורה הי"ב. ועיין רמב"ם פסוה"מ פ"ד ה"ד, ופי"ח הכ"ג. ועי' ראב"ד ורלח"מ עבדים פ"ז ה"ה, דלפי דעתם קיי"ל עובר לאו ירך אמו]: אם נקבה זבחי שלמים שאמר כך. וה"נ מיירי בחטאת שנתעברה. ואע"ג דהיה יכול להתנות ששניהן יהיו שלמים. אורחא דמלתא דחושב שכשתלד ב' ויהיה לו א' לשלמים, יקריב הב' הראוי לעולה עולה: הזכר יקרב עולה והנקבה תקרב שלמים נ"ל דקמ"ל דלא אמרינן דלא התנה רק על א' לבד ולא עלה בדעתו שתלד תאומים [ועי' ב"ב פ"ט מ"ב]: ודמיו חולין הך בבא ע"כ מיירי שהתנה כן על חולין מעוברת. דאי בקדשים, הרי לא חל קדושת עולה רק על זכר א', והב' נשאר בקדושת אמו, ואם האם חטאת, ב' הולדות ימותו, דהרי נתערב עולה בחטאת המתה, משום דבדאורייתא אין ברירה [עי' מ"ש לקמן פ"ו מ"ו.]. אלא מיירי בחולין מעוברת, ולהכי לעניין איסור, אמרינן אין ברירה בדאורייתא, ושניהן עולה. אבל לעניין ממונא, הרי רק א' נדר, להכי דמי השני חולין: אין קדושה חלה עליהן הך בבא שוב לא מיירי בחולין מעוברת, דפשיטא דלא חל עליה שום קדושה, דאפילו למאי דקיי"ל דעכ"פ טומטם ספיקא הוה [כספ"ו דבכורות]. היינו לעניין קדושה הבאה מאליה, כקדושת בכור דקמא שמיא גליא. משא"כ הכא קדושה לא נחית לבהמה רק מדעת המקדיש, והרי לא התנה רק על זכר או נקיבה וודאין. רק מיירי בהתנה כן על קדשים מעוברת. [והא דלא נקט הן בבא לעיל גבי קדשים מעוברת. ה"ט מדלא רצה להפסיק בפלוגתא בין הבבות]. ורשב"ג ס"ל דטומטם בריה בפ"ע הוא, והו"ל כבעל מום, וס"ל נמי וולדות קדשים בהווייתן כשיצא מרחם נקדשין, להכי הו"ל כהוקדם מומן להקדשן, ואין קדושת אם חל עליהן. ומה"ט גם קדושת פה לא חל עליהן, דבריה בפ"ע הם, והו"ל כבעל מום מעיקרא. אבל אי הוה ס"ל טומטם ספיקא הוה, עכ"פ היה קדש בקדושת האם: האומר על חולין מעוברת: דבריו קיימים דקדושת הולד קדים לקדושת האם [מכאן נמי מוכח כמ"ש לקמן בס"ד (פ"ו סי' ל"ו), דאע"ג דעובר ירך אמו לעשות ולד כאם, עכ"פ לא הוה ירך אמו לעשות אם כולד, דהרי בהקדיש באמת ירך אמו, צריך למכרה כולה למי שצריך עולה (כרמב"ם רפט"ו ממעק"ר). מיהו נ"ל דבשעת לידה לכ"ע אז אין עובר ירך אמו מדאז כבר התחיל לפרוש מאמו, וכדמוכח (באהלות פ"ז מ"ה), דכשיצא ראשון מת, השני טהור, אף שוודאי אמו נטמאה באהל המת לא אמרינן דנטמאה הולד עמה. אב"י וה"נ אמרינן ערכין [ד"ז א] כיון דעקרא גופה אחרינא הוא]: הרי זו ולד שלמים דמדהיתה מעוברת כשהקדישה, חל הקדושה גם על הולד, ותו לא מצי למהדר לעשות הולד עולה, דתפיס לשון ראשון. ואפילו למ"ד ולדות קדשים בהווייתן לאויר עולם קדשי. היינו בהקדיש, ואח"כ נתעברה, ולא בהקדיש מעוברת: אמר רבי יוסי אם לכן נתכוין מתחלה שכשאמר היא שלמים נתכוון לומר בסוף שהולד יהיה עולה, אף שהיה יכול להקדים להקדיש הולד קודם לאם [ולפ"ז איצטריך מ"ג לרבותא דר' יוסי, ומ"ד לרבותא דר"מ ודו"ק]: דבריו קיימים דאף בגמר דבריו אדם נתפס: ואם משאמר הרי זו שלמים אף שלא התכוון אז כלל על הולד, אפ"ה מדלא התכוון איפכא נתפס בקדושת אמו. נמלך ואמר ולדה עולה הרי זו ולד שלמים ואף שהיה תוך כדי דיבור, והרי קיי"ל דכל חזרה תוך כדי דבור כדבור דמי. בהנך ו' דברים מקדיש מימר, מגדף, ע"ז, מקדש, מגרש [וסימנך קם געגק], אף שחזר תוך כדי דיבור לא מהני [עיין רמב"ם סוף פ"ב מתמורה ופט"ו מקרבנות. ואה"ע סי' מ"ט ב"ש שם סנ"ג. ואה"ע סי' ל"ז סכ"ה וכ"ז. וסל"ח סעיף ל"ד. ועי' בח"מ רנ"ה ש"ך סק"ה דהביא ראיה ברורה דרק בד' דברים מגדף. ע"ז. מקדש, מגרש, לא אמרינן תוך כ"ד כדיבור דמי. אב"י עי' ר"ן נדרים דפ"ז א' ד"ה והלכתא, טעם הנך דל"א גבייהו תכ"ד כדיבור דמי]. ושיעור תוך כדי דיבור, הוא בכדי לומר ג' תיבות, שלם עליך רבי [תוס' הכא, ובב"ק דע"ג ב' ד"ה כי לית. וש"ך י"ד ר"י סק"ו]: הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים כגון שהתכוון על עולה ושלמים ידועין והמיר בהן: הרי זו תמורת עולה דתפיס לשון ראשון: דבריו קיימין ותרעה עד שתומם, ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, ואי"ל האיך נאמינו שנתכוון מתחלה לתרווייהו, דא"כ הול"ל תמורת עולה ושלמים. י"ל דמצי לתרוצי שחשב, שכשיאמר כך תרעה, כדין האומר חציה עולה וחציה שלמים. אבל כשיאמר תמורה אכל חד וחד, היה סבור שתקרב. מיהו באומר שתהיה חטאת ועולה, תמות. ודוקא כשהיה חייב חטאת, דאל"כ אפילו אמר הר"ז חטאת אינה קדושה [כספ"ב דחולין]: הרי זו תחת זו או שאמר וכו': הרי זו תמורה דכולן לשון תמורה הן: אינו תמורה דלשון חלול היינו שיצא ההקדש מקדושה לחול, והרי אין הקדש תמים יוצא לחולין: יוצא לחולין ונתפסה האחרת בקדושתה, אעפ"י שאין זאת שחילל עליה שוה כמו ההקדש, עכ"פ מדאורייתא ההקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה, הר"ז מחולל. וגם בלא זה מדאורייתא אין אונאה להקדש: וצריך לעשות דמים ר"ל דעכ"פ מדרבנן צריך לחשוב בדקדוק דמים של זה נגד זה, כדי שלא יפסיד ההקדש, ומה ששוה ההקדש יותר מהחולין, יוסיף מכיסו. לא אמר כלום מדלא הודיע על איזה חטאת עולה הוא ממיר: היה לו דבריו קיימין אב"י עי' מ"ש ע"ר נ"י בפירושו [ביצה פ"ב סי' ז']. הרי אלו לעולה משמע לדמי עולה, דהיינו למכרה ולקנות בהדמים עולה:
מלכת שלמה
כיצד מערימין וכו' פ"ק דמכלתין ד"י. וביד בפ"ד דהל' תמורה סי' י"ב י"ג:
מה שבמעיה של זו אם זכר עולה. מפ' בגמ' דדוקא נקיט עולה הואיל וכליל היא שרי לשנויי קדושת בכורה לקדושתה דלא נחתא מקדושתה אבל שלמים דקדושה קלה היא לא דנחתי מקדושתייהו דאין קדושתם מרחם כבכור ואע"ג דאסור להקדיש מחוסר זמן אעפ"כ קודם שנולד מותר להקדישו ויליף ליה בגמרא מקרא דכתיב אשר יבוכר משנתבכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן ויליפינן קדשים מבכור. וביד כולה מתניתין עד סוף סימן ב' ספט"ו דהלכות מעשה הקרבנות:
