יכין ובעופות בין בזה או בזה. וכן כולן בין בין קתני: ודם עיקור נחירה היינו שתוחב סכין סמוך לנחירים בצואר הבהמה. וחותך משם באורך הצואר. ועיקור דהכא, ר"ל שחתך הסימנים ברוחב בסכין פגום, דטריפה משום עיקור שנעקרו הסימנים. ולא נשחטו: ודם הקזה שהנפש יוצאה בו ר"ל שהקיז לבהמה, ויצא דם הנפש. והיינו דבתחלת הקזה יוצא דם בלי קלוח, והוא נקרא דם חבלה. ואח"כ כל זמן שמקלח בכח, הוא דם שהנפש יוצא בו. ונקרא דם הנפש. ואח"כ כשמתחלת הבהמה להתחלש ולמות חוזר הדם ושותת בלי קלוח. ולתוס' אכולה קאי, שבדם שחיטה או נחירה או עיקור או הקזה חייב, רק בדם שהנפש יוצא בו, והיינו כל זמן שמקלח. ולרמב"ם [פ"ו ממאכלות ה"ג] דוקא בהקזה, אבל באינך. כיון דחבל אותה במקום שתלוי החיות, בכל דם שיש בו אדמימות חייב: חייבים עליו דבאכל כזית דם מהן, חייב כרת: דם הלב לפי גרסת הספרים שלפנינו [ש"ס דכ"ב א] הא דקאמר הכא ואינו חייב על דם הלב כרת, היינו בהדם הבלוע בבשר הלב. דקמ"ל מתני' דאע"ג דיש בלב גידין הרבה מלאין דם, וכמו כן כל טחול גופה כולה דם, אפ"ה דינם כשאר דם אברים, שקודם שפירש מותר לגמרי, ולאחר שפירש או כשנצרר שם ע"י מכה, הוא בלאו ולא בכרת [כטור י"ד ס"ז]. אבל דם הכנוס תוך חלל הלב, ששואפתו הבהמה לשם בשעה שהנשמה יוצא ממנה כששוחטה, על זה הדם חייב כרת [וכן כתב רש"י ור"ב. ולתוס' [חולין קי"א א'] גם דם הנמצא בחלל הסמפונות של ריאה וכבד נמי מה"ט בכרת]. אמנם לרי"ף, ולרא"ש [פרק כל הבשר אות (כ"ד) [כ"ה]. וכ"כ לרמב"ם [פ"ו ממאכלות], הגירסא בש"ס להיפך, דמתני' מיירי בדם שבחלל הלב ובו פטור מכרת. ורב דקאמר בש"ס דחייב עליו כרת, היינו בדם הבלוע בבשרו. [ונ"ל דטעמייהו. דלדידהו לא דמי דם לב לשאר דם אברים. מפני שבלב מקור החיים, ודם שבלוע בו, הוא דם הנפש ודאי, כדכתיב כי דם כל בשר נפשו הוא. משא"כ דם שבחללו, כיון ששואפת דם לחלל הלב גם קודם שיקלח דם הנפש, להכי משנתמלא הלב מאותו דם. אי אפשר שיבוא עוד לחללו דם שהנפש יוצא בו]: דם ביצים דם ביצת זכר, אף שמלא גידי דם, אפ"ה דינו כשאר דם אברים [וכלעיל]. אבל דם הנמצא בביצי נקיבת העוף. י"א דאפי' בלאו אינו, דאסור רק מדרבנן. וי"א דמתני' בביצת נקבה מיירי, ורק שנמצא במקום הקשר דאז אסור בלאו. אבל שלא במקום הקשר אסור רק מדרבנן. וי"א דבנמצא בחלמון בלאו. ובחלבון אסור מדרבנן. וי"א דכשנמצא שלא במקום הקשר, אפי' הדם מותר. ונוהגים בכולן לאסור גם הביצה. [ועי' בטור וב"י י"ד ס"ו. ומה שהקשו רבעתו"ס דאי מתני' בדם ביצי זכר, היכי קאמר בש"ס אוציא דם ביצים שאינן מין בשר. נ"ל דברייתא זו וודאי בדם ביצי נקיבת עוף מיירי, אבל מנ"ל שהברייתא פירושא דמתני']: דם חגבים מותר לגמרי רק כשכנסו בכלי ואינו ניכר שהוא מדגים וחגבים, אסור מדרבנן משום מראית עין [י"ד ס"ה ט']: דם התמצית דם שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או אח"כ: אין חייבין עליהן ר"ל פטור מכרת, וחטאת, אבל הוא במלקות. [והא דהפסיק בדם דגים וחגבים. בין דם טחול ולב לדם התמצית. והרי הנך ג' וודאי דינן שוה והו"ל למסמכינהו גבי הדדי. נ"ל דנקט דם דגים וחגבים באמצע הנך שכולם בדם מכונס מיירי. לאשמעינן דגם בדם דגים וחגבים דוקא במכונס עכ"פ אסור, אבל בבלוע תוך בשרן אפי' לכתחילה מותר]: רבי יהודה מחייב בדם התמצית וקיי"ל כת"ק: רבי עקיבא מחייב על ספק מעילות בספק נהנה מהקדש או לא: אשם תלוי וחכמים פוטרים מדאין חייבין על שגגתו חטאת רק אשם מעילות, אין מביאין על ספיקו אשם: ומודה רבי עקיבא שאין מביא את מעילתו ר"ל שא"צ לשלם קרן הממון שמעל בו: עד שתתודע לו שוודאי מעל: אמר רבי טרפון מה לזה מביא שתי אשמות דהשתא כשמסופק קאמרת שמביא אשם תלוי, ולכשיתוודע לו שחטא יחזור ויביא אשם מעילות וודאי: אלא יביא מעילה וחומשה קרן הממון שנסתפק בו אם מעל, וחומש הקרן. ואע"ג שאינו יודע אם מעל, אפ"ה צריך להביא הקרן והחומש מיד, מדרוצה להתנות על האשם שכשחטא יהיה לאשם וודאי, וכדמסיק, והרי אי אפשר שיביא האשם וודאי אם לא ישלם תחלה הקרן והחומש [תוס' שבת ע"א ב]: ויביא אשם בשני סלעים איל שנלקח בב' סלעים. דכל האשמות צריך שיהיו כל א' בן ב' שנים, ושיהיה שוה ב' סלעים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע צריך שיהיה בן שנה דוקא, ונקח אפי' בפרוטה: ואם ספק ר"ל ואם תמיד אעמוד בספק: מביא על לא הודע לפיכך יכול להתנות, אבל בכל חייבי חטאת א"א שיביא החטאת בספיקו בתנאי שהרי חטאת היא נקיבה ואשם הוא זכר. ותו דס"ל לר"ט דדוקא בחטאת צריך שידע קודם שיביא קרבנו שוודאי חטא. משא"כ באשם וודאי. ואנן קיי"ל דאשם נמי בעי ידיעה בתחלה: ואל יביא ספק מעילה במאה מנה ואי"ל עכ"פ יביא אשם ויתנה, וכשיתוודע לו שוודאי חטא יביא הדמים. זה א"א וכלעיל סי' ט"ז: האשה שהביאה חטאת העוף ספק שמסופקת אם ילדה מין חיוב או מין פטור, מביאה כבש העולה שחייבת היולדת, ומתנת עליו, שבאם לא ילדה יהיה לנדבה. אבל חטאת העוף מביאה בספק מגזירת הכתוב, רק שאינו נאכל מדרבנן, מדהו"ל כעין חולין בעזרה [כנזיר דכ"ט ב]: תעשנה ודאי ויאכל לכהנים [אב"י הא בלא נודע לה שילדה עד לאחר מליקה קודם הזיית ומצוי דמה, גומר הזיית דמה ותשרף, ולא יאכל כדי שלא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק תאכל, ולקמן [פ"ו מ"ה] דמיירי להיפך שנודע לה שלא ילדה, לא הזכיר התנא הבבא אם נודע לה קודם מליקה, דאז הדין דתצא לחולין. ועי' רמב"ם [הל' פסוהמו"ק פ"ז הי"א]: שממין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע שבין בוודאי בין בספק, מביאה לחטאת תור או בן יונה א'. מיהו דוקא בנודע לה קודם שנמלקה. אבל בלא נודע לה, אי"ל תביאנו בתנאי שאם יודע לה שילדה יהיה לחובתה הרי אסור להביא קדשים לבית הפסול, והרי זו נשרפת כסוף תמורה ואיך תתנה שיהיה לחובתה: רבי עקיבא מחייב באשם תלוי לטעמי' במשנה ב', דמחייב אשם תלוי בספק מעילות: וזה מביא אשם תלוי למ"ד דאינו חייב אשם תלוי עד שיהי' ב' חתיכות לפניו בשעת אכיל', דמצוות כתיב [כש"ס די"ח], א"כ הול"ל הכא דהשני פטור, דהרי כשאכל השנייה לא היה רק חתיכה א'. י"ל דמתני' ר"א היא, דס"ל דבאכל חלב כוי חייב אשם תלוי, דא"צ ב' חתיכות. ומה"ט רשאי נמי להביא אשם תלוי בנדבה [כפ"ו מ"ג] [אבל אי"ל דמיירי שאכלו שניהן ביחד, ובידי אדם אפשר לצמצם [כתוס' חולין כ"ח ב'], וראשונה ושנייה דנקט, לאו דוקא, רק ר"ל שבעוד שזה אכל זו בא אחר ואכל שנייה. ליתא, דעכ"פ לישנא דמתני' ובא אחר ואכל שנייה לא משמע הכי. מיהו קק"ל דאפילו נימא דמתני' ר"א היא, עכ"פ למה לא מקשי לעיל [די"ח] מהך מתני' להנך אמוראי דלעיל. וי"ל. אמנם אנן קיי"ל דא"צ חתיכה מב' חתיכות רק בדאיקבע איסורא סגי. דהיינו דכשידע שהיה כאן פ"א איסור, חייב אשם תלוי כשאכל החתיכה: רבי שמעון אומר שניהם מביאים אשם אחד בשותפות, ומתנים שכל מי שאכל חתיכת הקודש, יהיה חלק חבירו בהקרבן מחול לו. ויביאו האשם בלי סמיכה, דמדצריך לסמוך בכל כחו, הרי אותו שא"צ לסמוך עביד עבודה בקדשים. וכיון דלא אפשר לא מעכב: רבי יוסי אומר אין שנים מביאים אשם אחד דס"ל דלא מהני תנאי בקרבן שבא על חטא. והכי קיי"ל [רמב"ם פ"ח משגגות]. וקיי"ל נמי כחכמים דאין אשם תלוי בא כלל על ספק מעילה: חתיכה של חולין ר"ל שומן של היתר: אכל את השניה מביא חטאת אף שאינו יודע על איזה חתיכה נתחייב: אין שנים מביאים חטאת אחת אבל אשם תלוי מביא כל א', דת"ק ר' יוסי היא. והכי קיי"ל [רמב"ם שם]: חתיכה של חלב וחתיכה של קדש שומן המותר של קודש: מביא אשם תלוי אפילו למאי דקיי"ל דאין אשם תלוי במעילות, הכא חייב משום ספק חלב. [אב"י ואפי' לר' יהושע דס"ל [לעיל פ"ד מ"ב] דאף דידע וודאי שחטא, אפ"ה פטור מאשם תלוי. י"ל היא הנותנת מדהחטא הוא ממ"נ לחיוב חטאת, ג"כ הוה ידיעה יותר מהראוי לחיוב אשם תלוי. משא"כ הכא דהספק הוא אם חייב אשם או חטאת. הו"ל כספק חיוב או פטור, להכי חייב] ולר"ע דס"ל יש אשם תלוי במעילות, יוצא הכא באשם א' ממ"נ, אי משום ספק חלב או ספק קודש: אכל את השניה מביא חטאת ואשם ודאי חטאת משום חלב, ואשם מעילות משום קודש: רבי שמעון אומר שניהם מביאים חטאת ואשם בשותפות ומתנים שמי שאכל החלב יהיה חלק חבירו מחול לו בהחטאת, ומי שאכל הקודש יהי' חלק חבירו מחול לו בהאשם: רבי יוסי אומר אין שנים מביאים חטאת ואשם דלא מהני תנאי אפי' בב' קרבנות: מביא חטאת דממ"נ אכל חלב: רבי עקיבא אומר מביא אשם תלוי ר"ל אף אשם תלוי משום ספק מעילות. ולטעמי' אזל דמחייב אשם תלוי במעילות: מביא שתי חטאות ודוקא שאכלן בב' העלמות, דבלא היתה ידיעה בינתיים. הו"ל כאכל חלב וחלב בהעלם א' שחייב רק חטאת אחד: וזה מביא אשם תלוי ר"ל אף אשם תלוי צריך שיביא כל א' משום ספק מעילות: חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר דנותר ג"כ בכרת: מביא חטאת ואשם תלוי חטאת, מדודאי חלב אכל, ואשם תלוי משום ספק נותר. דאיסור נותר חל על איסור חלב מדהו"ל נותר איסור מוסיף, דמעיקרא היה חלב הקודש מותר למזבח, ומדאיתותר נאסר גם למזבח: מביא שלש חטאות ב' משום ב' אכילות חלב, וא' משום נותר. מיהו כשלא נודע לו בינתיים שאכל חלב, אינו מביא על ב' אכילות החלב רק חטאת א', כלעיל. והא דלא מייתי נמי אשם מעילות מדאכל קודש. י"ל דמיירי שלא היה הכזית נותר שוה פרוטה, והרי בכה"ג לא מעל. והא דתני לעיל [פ"ג מ"ד] באכל נותר דמביא ג"כ אשם מעילות מדאכל קודש. התם מיירי באכל בשר בהמה גסה שאינו מתקלקל כשנשתהה ונעשה נותר, ולפיכך הכזית שאכל עדיין שוה פרוטה, משא"כ הכא מיירי בבשר בהמה דקה שמתקלקל כשנשתהה. אי נמי התם מיירי בימות הגשמים שאין הבשר מתקלקל כשנשתהה, והכא מיירי בקיץ שמתקלקל הבשר כשנשתהה ונעשה נותר, ואינו שוה פרוטה: רבי יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאים אותה אבל חטאת של מחוסרי כפרה, שאינה מובאת על חטא, באה בשותפות ובתנאי [כלעיל פ"א מ"ד]. ואנן קיי"ל דגם חטאת מחוסרי כפרה אינה באה בשותפות. [אב"י וקמ"ל אליבא דר' יוסי ה' בבות (א) במשנה ד' קמ"ל דאין ב' מביאין אשם א'. (ב) במשנה ה' קמ"ל דאין ב' מביאין חטאת א'. והנך ב' הם האבות, ושאר הבבות הם התולדות מהנך ב', דנקט להו בדרך לא זו אף זו. (ג) במשנה ו' קמ"ל אף כשודאי אחד חייב חטאת ואחד אשם אלא שלא ידעינן מי חייב החטאת ומי האשם, אפ"ה אין הב' מביאין הקרבנות הללו ביחד. (ד) במשנה ז' קמ"ל אף דכל אחד חייב וודאי חטאת. אפ"ה אין שניהם מביאין אשם מספק ביחד. (ה) במשנה ח' קמ"ל אף דכל א' חייב חטאת בוודאי, אפ"ה אין מביאין ביחד גם חטאת שלישי מספק]:

מלכת שלמה דם שחיטה אפילו בתלמוד המוגה על ידי הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל כתוב בדפוס אכל דם שחיטה וכו' בין בגמרא בין ברש"י בין בתוס' ז"ל וכן בספר אגודה: דם עיקור אית דמפרשי דם עיקור שנעקרו סימנים ממקום חבורן. אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והלכה למשה מסיני שהיא פסולה אבל טרפה אינה א"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכן צריך לומר דם משחיטה שהיתם לאחר עיקור תוס' וגם הרא"ש ז"ל. וז"ל תוי"ט וכתבו התוס' כיון דעיקור סימנין מכלל הלכה למשה מסיני דפסולה כמ"ש הר"ב ז"ל ברפ"ב דחולין א"כ עיקור דשחיטה שאינה מתה ונעשית טרפה בכך וכדמשמע שם במשנה ד' דפסוקת הגרגרת הויא עיקור אע"ג דתנן שחט הוושט ופסק הגרגרת הה"נ פסק הגרגרת ואח"כ שחט הוושט וכדמוכח ממ"ש שם רפ"ג וכיון שאין הנשמה יוצאה בו הכא דדמה בכרת צ"ל דם השחיטה שהיתה לאחר עיקור ע"כ: דם הקזה שהנפש יוצאה בו. והה"נ דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבא להם דם הנפש אבל בשחיטה ונחירה מוציא כל דמה עד שמתה תוס' והרא"ש ז"ל. בפירוש רעז"ל ואיזהו דם שהנפש יוצאה בו כ"ז שמקלח וכו' ופירש רש"י ז"ל דם הקזה בתחלה שחור ואח"כ יוצא אדום ושתיהן בשתיתה בלא קלוח מרחוק ואח"כ מקלח וסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך ע"כ. וכ"ז שמקלח דהיינו אמצעי מיקרי דם הקזה שהנפש יוצאה בו והיא דעת ר"י ור"ל פליג דמטפה המשחרת ואילך הוי דם הנפש פירוש משכלה משחיר הראשון והתחיל להאדים ואע"ג דהוא שותת. ור"א ס"ל כר' יוחנן. ור"ש בן יוחי ס"ל כר"ל: דם הטחול דם הלב. נקט הני לפי שיש בהן רוב דם והנפש תלוי בו ואפ"ה אין חייבין עליו דדם האיברים הוא הרא"ש ז"ל בתוספותיו. ותרווייהו דם הטחול ודם הלב מיירי בשפירש. דם הלב דם הנבלע בבשר הלב וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט גירסת רעז"ל היא הנמצאת בתלמודנו אמנם הרי"ף והרמב"ם ז"ל היה להם נוסחא אחרת בשקלא וטריא דבגמרא הפך שלנו ממש דהיינו הפך דברי רעז"ל ממש גם בפירוש המשנה כך נראה שפירש הרמב"ם ז"ל הפך פירוש רעז"ל. ועיין בסמ"ג מל"ת סימן קל"ז. ותימה שלא דבר בזה בתוי"ט: דם ביצים הכריחו תוס' ז"ל דרוצה לומר דם הנמצא בביצת תרנגולת דהא בגמרא קאמר אוציא דם ביצים שאינם מין בשר ע"כ אבל הרגמ"ה והרא"ש וגם רש"י ז"ל בלשון אחר פירשו ביצי זכר של בהמה וטעמא נראה משום דהוי דם האברים וכדפירש הרא"ש ז"ל גבי דם טחול ואע"ג דברייתא מיירי בדם ביצי תרנגולת דוקא. מתניתין מצינן למימר דמיירי בתרוייהו: דם דגים אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא וכגון דלית ביה קשקשים בההוא דם דאתי למיחלף בדם בהמה הכי אמר רב בגמרא: דם חגבים וכו' ברוב ספרי יד כתוב כאן דם חגבים דם שרצים דם התמצית וכו' וכן גריס הרגמ"ה ז"ל וכולהו מפר' טעמייהו בברייתא בגמרא והביאה הרמב"ם ז"ל בפירושו למתניתין ופירשה ע"ש. וביד ר"פ ששי דהלכות מאכלות אסורות וסימן ג' ד': דם התמצית אין חייבין עליו כך הגיה הרי"א ז"ל וכתב כי מצאתי והכי גרסינן לעיל וכן ראוי דקאי אדם דלעיל הר"ר יהוסף ז"ל: ר' יהודה מחייב בדם התמצית ירושלמי דפסחים פ' תמיד נשחט. ובגמרא א"ר אלעזר מודה ר' יהודה לענין כפרה שאינו מכפר שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר פירוש בדם שהנפש יוצאה בו יכפר והכא היינו טעמא דמרבי ליה מכל דם: