יכין
הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בערוב כותי או צדוקי ואפיקורס שכופרים בתורה שבע"פ, כערובי חצרות וכדומה: הרי זה אוסר עליו ואסור ישראל לטלטל מבית לחצר עד שישכור מעובד כוכבים רשותו שבחצר, אבל ישראל שלא עירב עם בני החצר, סגי במבטל להן רשותו: לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה לכ"ע דירת עובד כוכבים אינו אוסר מדינא, רק ר"מ ס"ל אע"ג דבל"ז לא ידור עמו, דעובד כוכבים חשוד אשפיכות דמים, אפ"ה חייש למיעוטא דמקרי ודיירי, ושמא ילמד ממעשיו, להכי גזרו רבנן שיאסר עליו הטלטול עד שישכור מעובד כוכבים רשותו, ועובד כוכבים מדחייש לכשפים לא ישכירו בנקלות, וע"י כן לא ידור ישראל עמו, וראב"י ס"ל ב' דשכיחי דדיירי גזרו רבנן, חד דלא שכיח דדייר מדאסור להתייחד עמו מחשש שפיכות דמים, ל"ג רבנן. וקיי"ל דדוקא ב' ישראלים הדרים בב' בתים עם עובד כוכבים בחצר, אוסר עובד כוכבים עליהם, אם יש לו דריסת רגל בחצר, ואינו מועיל שיבטל להם רשותו, עד שישכרו רשותו ממנו או מאשתו או ממשרתו ואפילו ממשרת משרתו, ואפי' בע"כ של בעה"ב, רק שיהי' ברצון המשכיר, ואפי' בשבת רשאי לשכור. ובשכרו לזמן' לאחר הזמן צריך לשכור מחדש, ובשכר לזמן, והשכיר העובד כוכבים דירתו או מכרו א"צ הישראל לחזור ולשכרו מעובד כוכבים הב' תוך זמנו, אבל אח"כ גם עובד כוכבים ששכר מעובד כוכבים אוסר. אבל בשכר עובד כוכבים מישראל, אינו אוסר אפי' על ישראל אחר, שלא השכיר הישראל לעובד כוכבים על דעת שיאסר על ישראל. ובאין העובד כוכבים רוצה להשכיר, יתקרב לו ישראל א', עד שיהי' לו רשות להניח בביתו שום דבר, ויהי' הישראל עי"ז נחשב כשכירו ולקיטו שיוכל להשכיר שלא מדעתו (שפ"ב). וישראל מומר לע"ז, או מומר לחלל שבת בפרהסיא, אפי' רק באיסור דרבנן, כגון להוציא חוץ לעירוב, או לטלטל מעות או שאר מוקצה בשבת, בעשה דבר זה בפרהסי' ג' פעמים (כ"כ רמג"א הכא, ולש"ך י"ד ב' סקי"ז בפ"א סגי), דינו כעובד כוכבים (שפ"ה), וכ"כ אפיקורס שמלגלג בדחז"ל דינו כעובד כוכבים, אף שלא חילל שבת בפרהסי'. מיהו כל זה להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר, אבל להוציא ולהכניס מפתח של ישראל לרחוב, מותר, דכיון שבתחילה כשנתיישבו ישראל בעיר, שכרו הרחוב משר העיר, אין מומר או אפיקורס ועובד כוכבים אוסרי' שוב אישראל (שצ"א): אמר רבן גמליאל ר"ג ס"ל דצדוקי דינו כישראל, וא"צ להשכיר, ומבטל רשותו ודיו: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וביטל רשותו, וסגי בהכי, רק דהמבטל רשותו אם חזי. והוציא מביתו למבוי במזיד, אוסר (ש"פ), להכי אמר אבא וכו': מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם דכשהוצאתם החזקתם ברשותו, ולא יכול הצדוקי לחזור מבטולו, ועכ"פ ש"מ דבטולו מועיל, כמו ישראל: רבי יהודה אומר ר"י ס"ל צדוקי כעובד כוכבים, ואביו דר"ג ה"ק מהרו וכו': מהרו ועשו צרכיכם במבוי מע"ש: עד שלא יוציא עד שלא יצא יום ע"ש: אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב עירובי חצרות עם בני החצר, וביטל להם חלק חצירו ולא ביתו, ואע"ג דתנא סתמא נקט היינו מדכך מצוי לבלי לבטל ביתו, וכמשחז"ל מנע רבים מתוך ביתך: ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא להוציא מביתו לחצר: לו ולהם דביתו לא ביטל להם: ושלהם בתים שלהן: מותרין להכניס ולהוציא מבתיהן לחצר: לו ולהם דכשביטל להן חלקו, החצר ובתיהן רשות א' הן, והוא הו"ל כאורח דרשאי לטלטל באכסניא שלו: הוא מותר להכניס ולהוציא מביתו לחצר, אבל מבתיהן לא דהרי לא בטלו רק חלקם בחצר: והן אסורין אפי' מביתו לחצר, דרבים לגבי יחיד לא מחשבו אורחים. מיהו פשוט דזהו דוקא בשרבים הם הדרים בחצר, אבל אורחים גמורין שבאו לביתו. אע"ג שהן רבים ובעה"ב יחיד, מותרין להכניס ולהוציא מביתו לחצר: היו שנים שלא ערבו, ושאר בני חצר שערבו בטלו להן רשותן, תו הו"ל כחצר של אלו השנים: אוסרין זה על זה דעכ"פ אלו הב' לא ערבו, ואע"ג דחזר אחד מהן וביטל שוב לחבירו, לא מהני, דמדאוסרים זע"ז, ש"מ דביטול קמא לא מהני, ואיך יבטל זה רשות שאינו שלו: שאחד נותן רשות ר"ל מבטל לאותן שלא עירב עמם: ונוטל רשות שיבטלו הם לו: שנים נותנים רשות ולא גזרי' נותנין אטו נוטלין: ואין נוטלין רשות אפי' בא"ל בביטול קמא קני על מנת להקנות, לא אמרי' שליח שוויי': מאימתי נותנין רשות בש"א מבעוד יום דס"ל ביטול הקנאת רשות הוא, ואסור בשבת: ובה"א משחשיכה ס"ל ביטול סילוק רשות הוא: הרי זה אוסר דקניס שוגג אטו מזיד: במזיד אוסר מיהו בהחזיק וכבר אינו אוסר כסי' ו': בעל הבית שהיה שותף לשכנים שדרים במבוי. והי' להם ביחד יין, ולא התכוונו לשם שיתוף מבואות: אינם צריכים לערב שיתוף מבואות דאילו ערובי חצירות צריך פת שלם דוקא. ולרמ"א (שפ"ז) דבדיעבד סומכין אשיתוף תחת עירוב אפי' נשתתפו רק ביין, י"ל דא"צ לערב ערובי חצירות קאמר תנא, דסומכין אשיתוף דיין: אינם צריכים לערב וקיי"ל כר"ש, והוא שיהי' הכל בכלי א', ואפי' בלזה ביין ולזה ביין (טור שס"ו. ורמ"א שפ"ו ס"ג): חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד ארמון שיש בו חדרים הרבה (ונ"ל דטרקלין הוא נוטריקן טרוקו גלין (ע"ז דנ"ח), ר"ל פתחים סגורים, דדירת בני ארמון אינו נוח לכנוס שם כמו אצל הדיוט. וכמו כן נקרא מה"ט בל"א שלאסס). אח"כ מצאתי קצת מזה בתשו' מהרמ"ע סי' מ"ה). ומיירי שיש בין כל חבורה וחבורה מחיצה שאינה מגיעה לתקרה, וכל חדר פתוח לחצר, וצריכין לערב עם שאר בני החצר: בש"א ערוב לכל חבורה וחבורה כל א' וא' תתן קמח להפת: ובה"א ערוב אחד לכולן דמחשבו כאילי דרין כולן בבית א', ודי בשיתן א' בעד כולן, וא"צ לזכות להן, דכיון דביניהן א"צ עירוב, הו"ל א' מהן ממילא כשליח בעד כולן: או בעליות ה"ק בזמן שדרים בחדרים שהן כעין עליות נפרדים, שחלוקים במחיצות המגיעות לתקרה: האחין השותפים שהיו אוכלין על שולחן אביהם ה"ק אחים שאוכלין מזונותיהם כל א' לבד, משולחן אביהם. או שותפין שאוכלין יחד על שולחן אחד (אב"י כלו' נוטלין פרס משולחן אחד שעושין מלאכה אצל בעה"ב וממנו מקבלין פרס, אבל באמת כל אחד אוכל בחדרו): וישנים בבתיהם וכולן דרים עם אחרים והכל בחצר א' (אב"י וה"ה באין עמהם דיורים אחרי'): מבטל את רשותו קמ"ל דכופין על מדת סדום, מדבל"ז אינו יכול להוציא: אימתי בזמן שמוליכין ערובן במקום אחר שמניחין העירוב בבית אחר שבחצר: אבל אם היה ערוב בא אצלן שכולן מניחין העירוב בבית אביהן, (אב"י או בבית שהם אוכלין בחדר אחד, אעפ"י שהוא מחוץ לבית אביהם וישנים כל אחד בחדרו) והרי הבית שמניחין שם העירוב, א"צ ליתן פת: או שאין עמהן דיורין בחצר שאין דר בחצר רק הם: אינן צריכין לערב מדאוכלין יחד: חמש חצרות פתוחות זו לזו בגמ' קאמר דל"ג פתוחות זל"ז, דאע"ג דלעיל (פ"ד ל"ח) אמרי' דבפתוחו' זל"ז וגם לר"ה, אין להם דריסת רגל זע"ז, עכ"פ הכא כשפתוחות זל"ז ומעורבת יחד, הו"ל כחד חצר, ובכה"ג אעפ"י שעירבו אסור לטלטל (בחצר) [במבוי], דהרי אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהי' ב' חצרות פתוחות לה: ערבו בחצרות כל חצר לעצמה: ואסורין במבוי דאין סומכין אעירוב תחת שיתוף: ואם נשתתפו במבוי ר"ל גם במבוי: מותרין כאן וכאן (אב"י ק' פשיטא ונ"ל דסד"א דצריך להשתתף ואח"כ לערב דאז אין העירוב סותר לשיתוף, משא"כ כשעירבה חחילה כל חצר בפ"ע הרי הפרידו א"ע זמ"ז, וכשישתתפו אח"כ סותר השיתוף לעירוב, סד"א דנתבטל העירוב עי"ז קמ"ל. או נ"ל דקמ"ל. דאף דלא עירבו דרך פתחים. רק כ"א לעצמה, אפ"ה סומכין לענין זה אשיתוף שיטלטלו דרך פתחים (כא"ח שפ"ז עכ"ל): ולא עירב מותרין כאן וכאן אף שאחד שכח ולא עירב, הרי יש לו עכ"פ חלק בהשיתוף דהא דהמשתתפין במבוי צריכין עירוב בחצר, ה"ט שלא ישתכח תורת עירוב מתינוקות שאין רואין מה שנעשה במבוי, והכא הרי ראו שרוב בני החצר עירבו. ומיירי בלא שתפו בפת, דאל"כ אפי' שכחו כולם סומכין אשיתוף תחת עירוב. מיהו מתני' ר"מ היא (ש"ס דע"א ב') ואנן קיי"ל כרבנן דסומכין אשיתוף תחת עירוב אפי' נשתתפו ביין כלעיל כ"ט: מבני מבוי ר"ל א' מבני חצר של אותו מבוי: ואסורין במבוי דאין סומכין אעירוב תחת שיתוף, ואפי' נשתתפו רובן לא מהני, דהעירוב שעירב כל חצר לעצמה, איך יועיל להתיר טלטול במבוי, והרי אפי' מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל: כחצר לבתים דכשם שמבתים לחצר אסור להוציא בלי עירוב, כ"כ מחצר למבוי אסור להוציא בלי שיתוף: זו לפנים מזו חיצונה פתוחה לר"ה, ולפנימית יש דריסת רגל דרך חיצונה לר"ה: עירבה הפנימית לעצמה לטלטל בחצרה: הפנימית מותרת לטלטל בחצרה: שתיהן אסורות דפנימי' שלא עירבה במקומה, הו"ל רגל האסורה במקומה, ואוסרת בדריסת רגליה אחיצונה: וזו מותרת בפני עצמה דרגל המותר במקומו אינו אוסר: רבי עקיבא אוסר החיצונה דס"ל אף רגל המותר אוסר: וחכ"א אין דריסת הרגל אוסרתה אפי' בשלא עירבה פנימי'. דהו"ל רגל האסור, ס"ל דאינו אוסר: שתיהן אסורות דהו"ל פנימי רגל האסור, ואוסר: נתנו עירובן במקום אחד ר"ל שעירבו ב' החצרות יחד. ונתנו עירובן בחיצונה, שהיא נקראת מקום אחד, מדשתיהן משתמשין בה ביחד: שתיהן אסורות אפי' פנימית, מדאינה יכולה לסגור פתחה ולהסתלק מהחיצונה, דהרי אין עירובה גבה, אבל בנתנו שתיהן עירובן בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית, ופנימית לא מתסר' בשכחה דחיצונה, דיכולה פנימית לסגור פתחה ומשתמשא, דהרי ערובן אצלן: ואם היו של יחידים שדר בפנימית רק א', ובחיצונה רק א': אינן צריכין לערב זה עם זה, דפנימי רגל המותר במקומו ואינו אוסר, וכת"ק אתי' והכי קיי"ל. מיהו במפסיק ר"ה או כרמלית בין פנימית לחיצונה, שלא היו יכולין לערב, אז אפי' רגל האסור אינו אוסר (נב"י ל"ט):
מלכת שלמה
הדר עם הנכרי וכו'. ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ט' ותוס' פ"ק דחולין דף ה'. ורוב דיני פ' זה בטור א"ח סי' שע"ח וסי' ש"פ וסי' שפ"א וברא"ש סי' שפ"ב וסי' שפ"ה:
הרי זה אוסר עליו. ל"ג דברי ר"מ במתני' אפי' שמתוך סוגית אגמ' וגם מהרי"ף ז"ל מוכח דת"ק דמתני' היינו ר"מ וכן בירושלמי ליתיה וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו: ובגמ' בברייתא אמרי' חצרו של גוי כדיר של בהמה ולא אסר מידי ורמינן עלה ממתני' דקתני ה"ז אוסר עליו ומשני לא קשיא הא דליתיה לגוי אז לא אסר ומ"מ אם יש שם ישראל אחר דר שם אוסר על כל ישראל להוציא מביתו של גוי לחצר ואפי' ליתיה לישראל. הא דאיתיה לגוי אסר. וישראל דכי איתיה אסר משום דדירתו דירה כי ליתיה נמי גזרו ביה ביה רבנן אבל גוי דכי איתיה לא אסר אלא משום טעם שמא ילמוד כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר ופרכי' וכי ליתיה לגוי לא אסר והתנן לקמן בפ"ח המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר ומשנינן התם דאתי ביומיה שהלך למקום קרוב ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבוא מטלטלין נמי אחר שיבוא ולא מסקי אדעתייהו:
ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. משמע דאתרוייהי קאי ראב"י אנכרי ואכותי וא"ת והרי כותים דלא שייך בהו טעמא דחשידי אשפיכות דמים כדמוכח בפ"ק דע"ז וכו' וא"כ שכיחי דדיירי וניגזור בחד ואין לומר דראב"י סבר דכותים גירי אריות הם וחשידי דהא אפילו למ"ד גירי אריות הם לא חשידי מדפריך התם בע"ז וכו' ואור"י דעיקר תקנה משום נכרי איתקן שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בגוי אסרו נמי בכותי וצדוקי וכיון שלא נאסר אלא ע"י גוי לא החמירו בהן יותר מן הגוי תוס' ז"ל: