יכין וזריקת דמו נ"ל דקמ"ל דזריקה דחי שבת, אף דאמרינן [שבת דע"ה ב'], דמתכוון דלתיוס בשר בית השחיטה בדם, חייב בשחיטה משום צובע, א"כ ה"נ סד"א מדמתכוון בזריקה דלתווס מזבח בדם לתסר, קמ"ל דדחי שבת: ומיחוי קרביו קנוח קרביו מהצואה, והוא שבות, דדמי לדש פסולת ממאכל, ואפ"ה דוחה שבת, שלא יסריחו המעים. [ונ"ל דלהכי לא זכר הפשט, דהפשט אינו חייב רק במפשיט מדצריך לעור, והכא אינו מפשיטו בשבת רק כדי שלא יהא מוטל כנבילה [כשכת קי"ז], א"כ הו"ל מלאכה שא"צ לגופה. ולא אצטריך לאשמעינן דדחי שבת. ואי"ל מי גרע ממחוי קרביו דאינו רק שבות, ואפ"ה תני לה, י"ל התם קמ"ל אע"ג דצורך הדיוט הוא וגם חשש רחוק שבשעות מועטות יסריחו ואפי' הכי שרי]: והקטר חלביו דבכל הני אי אפשר להמתין עד הערב, והקטר חלביו, אף דכשר כל הלילה, אפ"ה מדדחתה כבר שחיטה לשבת, הקטר נמי דחי שבת דחביבה מצוה בשעתה: אבל צלייתו והדחת קרביו דאפשר ?גם כשתחשך: הרכבתו להרכיבו על כתיפו דרך ר"ה לעזרה. ואף דזה רק שבות, דחי נושא את עצמו אפ"ה לא דחי שבת. [מיהו זהו לר' נתן [שבת דצ"ד], אבל אנן קיי"ל דדוקא אדם חי נושא את עצמו [ועי' פ"ד סי' י"ג]: והבאתו מחוץ לתחום מיהו משמע מהכא דדוקא הבאתו אסורה, הא שילך הוא עצמו חוץ לתחום כדי להקריב פסח שרי דל"ד לשופר [עי' ר"ה פ"ד סי' נ'] דפסח שאני דאיסור כרת ואפ"ה מסתבר דגם הלוך חוץ לתחום אסור מדהי' אפשר לעשות מאתמול [ועי' מ"ש לקמן סי' כ"ב]: וחתיכת יבלתו [ווארצע] שהיא מום בקרבן, ודוקא לחה שאינו יכול לחתכה רק בכלי, דהו"ל שבות משום מתקן, אבל במחתכה בידו, או יבישה אפי' בכלי, שרי, אף דנמי הו"ל שבות שאפשר מאתמול. שבות קל הוא, והתירוהו במקדש ועי' במלאכת גוזז: אין דוחין את השבת דכולהו אפשר מאתמול. ומה"ט לא ערבינהו בחד בבא עם הנך דרישא, משום דהתם טעמא אחרינא איכא, מדאפשרי' לכשתחשך: רבי אליעזר אומר דוחין דס"ל דלמכשירי מצוה אפי' מלאכה גמורה שרי: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת בקרבן פסח: אמר לו רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו בו משום מלאכה כשחיטה ובישול דמותרי' אפי' להדיוט: ואסור בו משום שבות שאסרו להביא בהמה מחוץ לתחום לצורך אכילת יו"ט, אף דתחומין מדרבנן: מה זה יהושע מה ראיה רשות צרכי הדיוט ביו"ט: למצוה דקרבן צורך גבוה הוא: השיב רבי עקיבא ואמר הזאה תוכיח להזות על טמא מת בז' שלו שחל בערב פסח בשבת: שהיא מצוה שאם לא יזה לא יקריב פסח: והיא משום שבות גזירה שמא יעברנה ד' אמות בר"ה [כך הוא בש"ס ורש"י כ' במתני' משום מתקן גברא, וצ"ע, אב"י נ"ל להצדיק רש"י, דר"ל אף דלר"א מכשירי מצוה דוחין, היינו היכא דגברא חזי, משא"כ הכא גברא לא חזי ורק מתקני בההזאה דלהוי חזי, וכדקאמר בש"ס]: אמר לו רבי אליעזר ועליה אני דן ר"ל גם על הזאה אני חולק: אמר לו רבי עקיבא או חלוף ר"ל שמא להיפך, ולא דס"ל באמת דשחיטה אינו דוחה שבת, רק משום דר"א שכח שלימד לר"ע דהזאה אינו דוחה שבת, ולא רצה ר"ע לומר לרבו ששכח, להכי דן כך לפניו, כדי שיהיה נזכר מעצמו דהכי אגמריה: בין הערבים במועדו ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו: אמר לו רבי הבא לי מועד לאלו להרכבתו וכו': כמועד לשחיטה ר"ל שיהיה להן זמן קבוע כשחיטה, דהרי אפשר לעשותן מאתמול ולהכי לא ילפינן להו במה מצינו משחיטה. והזאה נמי אף דאי אפשר מאתמול עכ"פ כיון דלאו מגופא דפסח הוא, לא קאי עליה במועדו. וא"ת מ"ש מכל ק"ו שבעולם דהיכא דפרט קרא בחד דוכתא דכך הוא הדין אמרינן דילמוד סתום מן המפורש, ולא אמרינן הביא לי קרא בלמוד כמו שמפורש במלמד, י"ל דה"מ היכא דמסתבר דנלפינהו מהדדי, אבל הכא אדרבה מסתברא דלא נלפינהו מהדדי וכדמסיק כלל אר"ע וכו' דשחיטה א"א מאתמול ולהכי דחי שבת, אבל חתיכת יבלתו היה אפשר מאתמול, וכ"ש הזאה דאע"ג דא"א לעשותה מאתמול, אבל הרי אינה בגוף הפסח כלל, וכי ס"ד שיהיה רשאי לעשות שום איסור דאו' או דרבנן כדי שיהיה יכול להקריב פסחו, דבעידנא שמיעקר לאו לא מקיים העשה: אימתי מביא חגיגה עמו חגיגת י"ד שנאכלת קודם הפסח. כדי שיהיה הפסח נאכל אחריו על השובע: בזמן שהוא בא בחול בטהרה דחגיגה לא דחי שבת או טומאה: ובמועט ר"ל כשהפסח מועט לאכילת החבורה, אז אוכלין החגיגה תחלה, ואח"כ הפסח על השובע: ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה או או [ונ"ל דלהכי נקט הכא במרובה באמצע. שלא כסדרא דרישא, דברישא נקט חול וטהרה גבי הדדי מדשייכי אהדדי, משום קרא דבמועדו, משא"כ בסיפא קמ"ל דלא תימא דבמרובה א"צ להביא חגיגה. אבל עכ"פ רשאי להביאו, להכי ערבינהו למרובה בין שבת לטומאה, לאשמעינן דכמו דבהנך אסור להביאו, כמו כן במרובה, מחשש שמא יבא לידי נותר [כפ"ח מ"ו]: ומן הנקבות משא"כ פסח אינו בא מבקר או מנקיבות: ונאכלת לשני ימים ולילה אחד יום י"ד וט"ו ולילה שבינתים: הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת בערב פסח, שהיה יודע שהוא פסח, ועקר שמו ושחטו לשם קרבן אחר, רק ששגגתו היה שהיה סבור שגם שלא לשמו דוחה שבת, או שסבור באותו רגע שאין היום שבת: חייב עליו חטאת ולא מחשב מקלקל, דהרי הקרבן פסול, עכ"פ אהנו מעשיו דאם עלה לא ירד: אם אינן ראויין כגון שהוא עגל או כבשה נקבה או איל זכר בן ב' שנים, והוא טעה שהיה סבור שזה פסח, או שאין היום שבת, או שסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח: חייב דפשע, דהו"ל לעיוני, ולא מחשב טועה בדבר מצוה: רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר דטעה בדבר מצוה מתוך טרדתו במין זה, והרי עשה מצוה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין, ולהכי פטור. ובפסח לא מחלקינן בין ראויין לאינן ראויין וכגון ששחט הפסח שהוא זכר לשם תמיד או לשם שעיר חטאת מוסף, ליתא, דהרי גם בכה"ג חייב מדיש להן קצבה, והיינו אימורי צבור וכדמסיק: אמר רבי אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו לשחטו בערב פסח בשבת: זבחים ר"ל שאר זבחים: כששינה את שמן ששחטן לשם פסח שדוחה שבת: אמר ליה רבי אליעזר אימורי ציבור יוכיחו קרבנות האמורים שיקריבום הצבור, כתמידין ומוספין יוכיחו: והשוחט לשמן שאר זבחים: אמר לו רבי יהושע לא אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה דבראה שכבר שחטו התמידין או המוספין, יודע שא"צ לשחוט עוד אחר, להכי חייב בשחט אחרים לשמן, דהו"ל לעיונא: תאמר בפסח שאין לו קצבה דבראה מין שראוי לפסח, אפשר שיטעה שמא פסח הוא, ושוחטו לשם מי שהוא, והו"ל טועה גמור: רבי מאיר אומר אף השוחט זבחים אחרים בשבת: שחטו שחט הפסח בשבת שבערב פסח: שלא לאוכליו דהיינו זקן או חולה או קטן, שאינן יכולין לאכול כזית: ושלא או או: למנוייו לחבורה שלא נמנו עליו: למולין ולערלין לטהורים ולטמאים פטור דהרי הפסח כשר [ועי' לעיל פ"ה מ"ג דשם הדין איפכא והא בהא תלי']: שחטו ונמצא בעל מום חייב דהו"ל לעיוני: שחטו ונמצא טריפה בסתר במקום שאינו נראה מבחוץ: פטור דאנוס הוא ולא שוגג: שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם קודם שחיטה ונמנו על פסח אחר: מפני ששחט ברשות דא"צ לחקור על זה:

מלכת שלמה אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ע"ס סי' ב' פ"א דהלכו' ' קרבן פסח סי' י"ח. וקישור פרק זה עם משניות שלמעלה הימנו מבואר: ובגמ' בבלית וירושלמית ברייתא דהלכה זו שהפסח דוחה את השבת נתעלמה מבני בתירא שהיו נשיאים אלא שלשון הבבלי בני בתירא ולשון הירושלמי זקני בתירא ונלע"ד דאי גרסי' זקני בתירא ניחא שר"ל אבותיו או אבות אבותיו של ר' יהודה בן בתירא ושני אחיו ר' יהושע בן בתירא ור"ש בן בתירא דאפשר דזקניהם או אבותיהם היו בימי הלל אבל אי גרסי' בני בתירא קשה דהא הגדול שבהם שהוא ר' יהודה בן בתירא ע"י מעשה דביטול כשפים שביטל ר' יהושע וע"י תפלתו ותפלת ר' אליעזר הוא שהועמד אותו צדיק כדאיתא בירוש' ספד"מ ואתה ידעת שר' אליעזר ור' יהושע שניהם תלמידי ריב"ז וא"כ כיצד אפשר שאלו בני בתירא הנזכרים היו בנשיאות קודם הלל רבו של רבם דר' אליעזר ור' יהושע כיון שריב"ב לא הועמד בעולם אלא ע"י זכות תלמידי תלמידו כדכתיבנא. ועוד קשה דבפ"ק דפסחים דף ג' מוכח שריב"ב היה בזמן הבית בנציבין גבי עובדא דההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים משופרי שופרי ולכן נלע"ד דלפי תלמודא דידן לכל הפחות צריך לומר דתרי ריב"ב הוו ואותו ריב"ב דבירושלמי ספד"מ לאו היינו ר' יהודה בן בתירא דבכוליה תלמודא דוק. וכתוב בספר תרומת הדשן סי' קכ"ו היאך אפשר ששכחו בני בתירא אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו וכיצד עשו בשנים הראשונים אלא על כרחין בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת ונשתכח מהם הדבר אע"פ שהיתה מילתא דצבור ע"כ: ומיחוי קרביו גמ' מאי מיחוי רב הונא אמר שמנקבין בסכין פי' רש"י ז"ל מנקבן בסכין שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשוך ולשון מיחוי כמו וממחה ושופך וכמו המחהו וגמעו לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחבול כמו תמחה את זכר עמלק רב חייא בר רב אמר ליחה האדוקה במיעים שיוצאה מהן בדוחק בסכין מיחוי לשון דבר בזוי כמו וחרבות מחים ומתרגם רב יוסף מחים רשיעייא אלמא דבר רע ושנוי הוא וכן בירוש' מיחוי קרבים א"ר יוחנן כל פעל ה' למענהו שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול ע"כ. ובזה מתורץ דנקט תנא מיחוי קרביו דהוי לצורך הדיוט בין זריקת דמו והקטר חלביו דהוי צורך גבוה וכיון ששנה הקטר חלביו לבסוף מן הטעם האמור סמך צלייתו להקטר חלביו שכולו ענין אחד ואין ביניהן רק שזה לגבוה ומש"ה מותר וזה לצורך הדיוט ומש"ה אסור והדר תני והדחת קרביו אע"ג שהן קודמין לצלייתו ומ"מ ק"ק דה"ל למיתני והקטר אימוריו לשון כולל גם הכליות ואפשר לומר דמשום דהוי הקטר חלביו לשון נופל על הלשון דמיחוי קרביו מש"ה תנא ליה וממילא משתמע גם הכליות וכיוצא בזה התירוץ תמצא שכתבתי בשם חדושי הרא"ש ז"ל בשם רבינו שמשון ז"ל ברפ"ק דב"ק ע"ש וַהֲדָחַת גרסי' הוי"ו בפתח והה"א בשב"א פת"ח והדלי"ת בקמ"ץ ורפא: אבל צלייתו וכו' ירוש' תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשלשלו לתנור פי' החכם ה"ר סעדיה אשכנזי ז"ל דקשה לו דמה בא להשמיענו הא תנינא לה חדא זימנא ס"פ דלעיל ומשני לשלשלו לתנור פי' כגון ע"פ שחל בע"ש וצלו הפסח מע"ש ורוצין לשלשלו לתנור בשבת כדי לחממו אפי' זה אסור ע"כ: פי' משום דכל צלייתו הוי מיקרי צורך הדיוט: הרכבתו וכו' פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק"ג) וי"ס דגרסי הֶרְכֵּבוֹ: וחתיכת יבלתו אינם דוחין מצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל יַבַּלתּוֹ היו"ד בפת"ח והבי"ת בפת"ח ודגש והלמ"ד בשב"א והתי"ו בחול"ם ודגושה וכתב שהוא כמו אַדַרְּתוֹ ע"כ. ובגמ' ורמינהי דתנן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ר' אלעזר ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר אידי ואידי ביד הא בלחה הא ביבשה דיבשה מפרך פרכא ולא קרי לה חתיכה ואפי' בכלי נמי שרי ומ"ד אידי ואידי ביד דליכא שבות ואפ"ה אסור לא בעי למימר הא והא בלחה ול"ק הא ביד הא בכלי דהא קתני לה התם ואם בכלי כאן וכאן אסור ולמה ליה למיהדר ולמיסתמה הכא בפסחים ואידך סבר הבא פלוגתא דר"א ור' יהושע אתא לאשמועינן ושם בעירובין משני רב יוסף שנוייא אחרינא דהא והא ביד ושבות מקדש במקדש כגון קרבנות צבור התירו אבל שבות דמקדש במדינה לא התירו פי' כגון פסחים שכל א' מבקר את פסחו ומתקנו בביתו לא התירו. ורבא נמי ס"ל דהא והא ביד ומוקי למתני' דהתם אליבא דר' אליעזר ומ"מ קתני התם דבכלי אסור דמודה ר"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי אזמל דחינן אפי' אב מלאכה. וז"ל הירוש' הכא את אומר דוחה והכא את אומר אינו דוחה ר' סימון ור' יהושע בן לוי מפני קלקול הפייסות פי' החכם ה"ר סעדיה הנ"ל שנפל הגורל על זה הכהן ואם לא יקריב יצטרכו לחזור ולהפיל גורלות וכדי שלא לקלקל הפייסות התירו לחתוך יבלתו ע"כ. א"ר יוסי והן שהפיסו קודם שחתכו לו היבלת ר"ש בן לקיש בשם ר' סוביי כאן בנפרכת כאן בשאינה נפרכת ר"ש בן יקים אומר כאן בלחה כאן ביבשה ר' יוסי ב"ר חנינא אומר כאן ביד כאן בכלי אתיא דרשב"ל כבר קפרא ודר' יוסי בר חנינא כר' יוחנן דתני כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אפי' אינו צריך לאפר א"ר יוחנן והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר ר' אחא ר' חנינא בשם ר' יוחנן כאן וכאן בלחה אנן קיימין והוא שיהא צריך לדם ע"כ: