יכין וירושתה מה שירשה: הוא אוכל פירות בחייה והקרן תקח כשימות או כשיגרשנה: בושתה ופגמה שלה כשחבלה אדם, שמשלם נזק [הוא פגם, מה שנפגם דמיה שהיתה שוה קודם שנחבלה] וצער ורפוי ושבת ובושת, הצער פשיטא דדידה, ושבת ורפוי פשיטא דלבעל, אבל בושת ונזק קמ"ל דלאשה [אה"ע פ"ג]: בזמן שבסתר נזק, שפצעה במקום סתר שבגוף, ובושת שביישה בינו לבינה: ובזמן שבגלוי דכשהזיקה במקום גלוי שבגוף, או שביישה בפרהסיא, נמאסת בעיניו וגם הבושת שלו: והוא אוכל פירות בחייה כשאר נכסי מלוג, דכשתמות ירשנה. וקיי"ל כר"י [שם]: ומת חתנו קודם שנתן, ונפלה לפני יבם: ולך אי אפשי ליתן וחולץ, או מיבם בחנם, ואילו אחיו, היה מוציא ממנו בדיינים [נ"א]: הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה מדמרויח בנדוניא. ואינו כרבית, דהרי גם במגרשה מיד נמי יוסף שליש, ותו דלא קבלה בתורת הלואה, רק בתנאי שכשתמות ירשנה: וכנגד השום ר"ל בהכניסה לו מטלטלין שצריך לשום אותן: הוא פוסק פחות חומש חומש מלגיו שהוא ששית מלבר מדדרך לשום כך טפי משווין מפני הכבוד: שום במנה ושוה מנה ר"ל אם פסק לכתוב לה שהכניסה לו שום במנה, ועתה מכנסת לו שום ששוה מנה בשוק: אין לו אלא מנה ואינו יכול לומר תנו לי עוד חמישיתו, שהרי אמרו לפחות חומש, דהיינו רק באינו שוה כמו ששמו [והיינו שומא דידה דקאמר בש"ס] אבל א"צ להוסיף שליש מדלא קבל מעות בעין: שום במנה רצה לומר ואם תרצה שיכתבו בכתובתה שהכניסה לו שום במנה: היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר שהן קכ"ה דנרין, דהיינו מנה וחומשו: ובארבע מאות ר"ל ואם תרצה שיכתוב בכתובתה ת'. ונ"ל דקמ"ל בין בהיותר קטנה שבכתובות שהיא ק', ובין בהיותר גדולה שבכתובות, שהיה מורגל להיות ת' [כפ"ק מ"ה], בכולן פוחת חומש: היא נותנת חמש מאות ולתוס' ה"פ דבפסקו לו בזה"ל, שתכניס לו "שום במנה ושוה מנה", אז א"צ שתכניס לו מטלטלין שיהיו נשומין חומש יותר, אבל כשפסקה "להכניס לו שום במנה", אז צריכה להכניס הנישום קכ"ה דינר, וכ"כ בהתחייבה "בשום בת", צריכה שתכניס שום בת"ק: הוא פוסק פחות חומש ר"ל וכ"כ מה שהחתן מתחייב לייחד לה כלים לכתובתה, שרגילין ג"כ לשומן יותר משוויין, כותב בכתובה שקבלתן בפחות חומש מהשומא: פסקה להכניס לו כספים מעות בעין: סלע כסף נעשה ששה דינרים קמ"ל בין באלף דינרין [כמ"ג] אף דנפיש אחריותן, ובין במועט כסלע, דלא נפיש רווחה דבעל, בכולן מוסיף שליש: החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה של בשמים שתתקשט בהן: לכל מנה ומנה שהכניסה לי: רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה אכולהו קאי, והכי קיי"ל [אה"ע סס"ו] ואילה"ק דוכי ס"ד דלפליג ת"ק בהא שיצטרך ליתן לה טפי ממנהג. דנ"ל דה"ק ר"ג דאין צריך ליתן לה בשמים להתקשט לפי שיעור נדוניא שהכניסה, אלא נותן לה כפי שיעור הבשמים שמתקשטות בהן הנשים שאינן נשואות או כשלא הכניסה כלום לבית בעלה: לא יפחות לה מחמשים זוז כסף מדינה, שכל דינר כסף משקלו י"ב שעורות: לא יפחות לה הגבאים: אם יש בכיס של צדקה: יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה ר"ל אפילו נתרצית: או בחמשים זוז קמ"ל ק' אף שהוסיפו לה יותר מהראוי כנ"ל, וקמ"ל נ' דאפ"ה אינה מוציאה עד שתגדיל: מה שראוי להנתן לה דהיינו עישור נכסי של הירושה, ואפילו מראוי נוטלת. וי"א רק עישור קרקעות [קי"ג]: רבי יהודה אומר אם השיא האב: ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ורק בלא ידעינן דעתיה דאב יהבינן עישור נכסי: אלא שמין את הנכסים ונותנין לה כפי שיתן אדם שהוא קמצן או וותרן כמוהו ובלא ידעינן דעתיה, נותנין לה עישור נכסי, וקיי"ל כר"י. ודוקא בסתם אבל בידעינן שנשתנה דעתיה או עשרו, אזלינן בתר דעתו האחרונה [שם]: המשליש מעות לבתו לקנות לה שדה, או לנדוניא כשתנשא ומת: והיא אומרת נאמן בעלי ר"ל ארוסי, שלא יעכבם לעצמו, תנם לו: יעשה השליש מה שהושלש בידו אפילו אם רצונה ג"כ שיקנה הבעל שדה כדברי אביה, אפ"ה לא יתנו עד שתנשא, דמצוה לקיים דברי המת, אפילו צוה כשהיה בריא, ובצוה שכיב מרע, דבריו ככתובים ומסורין, אפילו לא השלישם מתחלה לכך: רבי יוסי אומר וכי אינה אלא שדה ר"ל ולו יהא שכבר קנו לה: הרי היא מכורה מעכשיו להכי שומעין לה אפילו אינה רוצה לקנות שדה, ור"מ ס"ל שאינה יכולה למכור: במה דברים אמורים בגדולה בש"ס קאמר חסורי מחסרא וה"ק, מן הנשואין לכ"ע הרשות בידה, כי פליגי בארוסין, במה דברים אמורים בגדולה וכו':

מלכת שלמה מציאת האשה. בקונטריס גריס פ' המדיר אחר אע"פ כו' [עי' ראל"צ] איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ואיידי דתנא בס"פ מציאת האשה המשליש מעות לבתו תנא בתריה המדיר דקתני יעמיד פרנס דהוי כעין שליש תוס' ז"ל ועד הנה לא מצאתי רמז בפירושי רש"י ז"ל שגורס פ' המדיר קודם פ' מציאת האשה. וביד רפכ"א דהלכות אישות. ובגמ' משמע דמתני' דקתני מציאת האשה לבעלה דלא כר' עקיבא דהאמר בגמרא פ' בתרא דאומרת קונם שאני עושה לפיך יפר שמא תעדיף עליו ע"י הדחק יותר מן הראוי לו דחייל עליה קונם ומציאה חשיבה כהעדפה שע"י הדחק דרוב מציאות צריך לחזר אחרייהם כגון דגים או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע. ירושלמי מפני מה אמרו מציאת האשה לבעלה שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה כלומר במתנה עצמה ניחוש להא שמא תגנוב ותאמר נתנו לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול. ונלע"ד דבדין הוא דה"ל למתני מעשה ידיה ברישא כיון דקאי האי פירקא אמאי דתנן לעיל סוף פרק אע"פ אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשי ידיה כמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל אלא משום דבכל המקומות קתני ברישא מציאתה קודם מעשי ידיה כי ההיא דתנן לעיל בפ' נערה האב זכאי וכו' עד וזכאי במציאתה ובמעשי ידיה דנלע"ד דשם הטעם ברור משום דיותר קודם ומצוי מציאת הבת לאביה ממעשי ידיה דהא אפשר להיות דמבת שלש שנים או פחות תמצא איזה מציאה ותריצנה לאביה מה שאין כן במעשי ידיה דלא משתכח שתרויח הבת עד שתגדל להיות מבת שבע שנים ולמעלה ומש"ה קתני בכל דוכתא אפי' באשת איש מציאתה קודם מעשי ידיה. והא דקתני מציאת האשה בהא ולא קתני מציאת אשה נלע"ד דאפשר שבא לרמוז אפי' מציאה שדחקה עצמה עד שמצאה אותה הויא לבעלה אי נמי לאשמועינן דוקא כאשה הידועה שהיא אשת איש ודאי אבל ספק מגורשת כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה אע"פ שחייב במזונותיה מציאתה לעצמה ולדעת הרמ"ה נוכל לומר עוד לפ' האשה הידועה דוקא שהיא נזונת מבעלה אבל אם אינה נזונת מבעלה מציאתה לעצמה כל זה למדתי לפרש מן הטור אבן העזר סי' פ"ד: וירושתה בלשון שני פי' רש"י ז"ל אם מתה בחייו יורשה ע"כ. ולפי' זה נראה שצריך לומר דהוא אוכל פירות בחייה דקתני הוי בבא באפי' נפשה: בושתה ופגמה שלה. וכתבו תוס' ז"ל דר"ת ז"ל הגיה בספרו בשתה ופגמה שלו ומכח כמה קושיות דחו גירסא זו וכתבו דר"ת עצמו חזר בו וכן גריס בירושלמי וכן משמע בגמ' וכו'. עוד כתבו ז"ל דנראה לר"ת כפי' ראשון שבקונטרס דהיינו מה שהעתיק ר"ע ז"ל דאי כלשון אחרון שפירש ירושתה שהוא יורשה לאחר מיתה אמאי איצטריך למימר בגמ' בשתה ופגמה איצטריכא ליה הל"ל דקמ"ל שהוא יורשה לאחר מיתה דממתני' דיתר עליו הבעל לא שמעי' לה דאע"ג דאביה יורשה וקתני יתר עליו הבעל היינו כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן מהתם. ומיהו איכא למימר דל"מ למימר דיורשה איצטריכא ליה דהא שמעינן ליה ממתני' דהכותב ומפרק יש נוחלין ע"כ: וביד שם פ' כ"ב סי' כ"ב ובפ' ד' דהלכות חובל ומזיק סי' ט"ו פסק כריב"ב וכתב שם בד"א שחבלו בה אחרים אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת והצער והכל שלה ואין לבעל בהן פירות וע"ש בהשגת הראב"ד ז"ל על זה ובטור א"ה סי' פ"ג וסי' פ"ד ובחושן המשפט סי' תכ"ג ועיין ג"כ בתוס' יו"ט: בזמן שבסתר וכו' ובזמן שבגלוי וכו' ק"ק לע"ד דטפי הוה עדיף ליה לתנא למיתני אם בסתר וכו' ואם בגלוי כמו שהוא שם בהרמב"ם ז"ל והתימה יותר על הטור שבסתר כתב בזמן ובגלוי כתב אם. וכתוב בנמוקי יוסף בפ' המניח דף י"ו דכיון דקיי"ל כריב"ב דבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד המזיק את אשתו בתשמיש המטה דקיימא לן דחייב בנזקה לא משלם לה אלא תרי תילתי נזקא וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וענין ד' דברים רפוי מדינא דאישות מיחייב לאסויי כ"ש כשאזקה איהו שבת ובשת ליכא דכל לגבי תשמיש דבעל ליכא בושת ושבת נמי לא דמעשי ידיה דידיה נינהו צער לא ידע דמצער לה וה"ל כמתכוין לזרוק שתים וזרק ד' דפטור ע"כ: ובזמן שבגלוי שהבשת שלו דאשתו כגופו לו שני חלקים ולה חלק אחד. וכתב הר"ן ז"ל תמהני נהי דס"ל לריב"ב שהבעל מתבייש בבשת אשתו למה ממעט בסך בשת האשה היה לו לומר שיתן לכל אחד ואחד דמי בשתו. ונ"ל דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה ע"כ: עוד הכריח ז"ל שם דפשיטא לן דבשתה ופגמה אפי' לת"ק כירושתה והוא אוכל פירות בחייה דאם איתא דשלה לגמרי קאמר לא הוה צריך למימר בגמ' בושתה ופגמה איצטריכא ליה משום פלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן גופייהו איצטריכא לומר שאינם כירושתה ואין לו בהם אכילת פירות אלא ודאי לת"ק נמי יש לו בהן אכילת פירות. ועוד דאי אפשר לומר דלת"ק בושתה ופגמה שלה לגמרי קאמר וריב"ב בתרתי פליג בקרן ובפירות מפני שהוא מתבייש בבושתה מה שאין כן בחבל בה הוא עצמו דליתא. דכיון דריב"ב פוסק לו חלק א' מפני בושתו למה יזכה לו עוד אכילת פירות בשלה וכן מוכח בתוספתא וזו היא דעת הראב"ד ז"ל בפי"ד דהלכות חובל ומזיק ע"כ בקיצור. ועיין בספר הלבוש שם סי' פ"ג: