Mishnah

נזיקין

סנהדרין

Nezikin

Sanhedrin

משנה א

נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו:

ברטנורה נגמר הדין. חוץ לבית דין. רחוק מבית דין שמא בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה, ימצאו לו זכות ויפטר:והסודרין בידו. להניף. והוא סימן להחזירו:ובלבד שיהא ממש בדבריו. ואם אין ממש בדבריו, פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירין אותו, דלמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכור טענותיו, יותר על כך אין מחזירין אותו. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שיעיינו אם יש ממש בדבריו שאז מחזירין אותו ארבע וחמש פעמים:ופלוני ופלוני עדיו. שעבר עבירה פלונית ביום פלוני בשעה פלונית. במקום פלוני. דלמא איכא דמזים להו:

תוסופות יום טוב נגמר הדין. לחובה. מוציאין אותו לסקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות [היא] [כדתנן בריש פרק דלקמן] הואמפרש מילי דידה ברישא. והדר מפרש שארא בפרקין דלקמן כסדר. רש"י. וכתב הרמב"ם וכמו שעושין בסקילה. כך עושין בכל מיתות ב"ד: בית הסקילה היה חוץ לב"ד. כתב הר"ב רחוק מב"ד. שמא בעוד וכו' וקרא צריך טעמא. וז"ל הרמב"ם ספי"ב מהלכות סנהדרין. ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין. כמו שהיה בין ב"ד של משה רבינו ע"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד. ובין מחנה ישראל. ע"כ. טעמו דבגמרא ילפינן דז"ש הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות הוא. כלומר אף חוץ למחנה ישראל. ומתני' דלא תנן אלא חוץ לב"ד נפקא מינה דאי נפיק ב"ד ויתיב חוץ לשלש מחנות הכי איתא בגמרא. וסובר הרמב"ם כיון דנסבינן לקרא דהוצא וגו' לב"ד שהוא חוץ לשלש מחנות ש"מ דהכי עבדינן ליה כמו אותו חוץ דבקרא שהיה ששה מילין. [שכל השלש מחנות היו י"ב מילין. א"כ ממרע"ה שהיה באמצעם עד סוף כל המחנות הוא שיעור מחצית הי"ב מיל שהן ששה מיל. ולפי שהחצר שבו המשכן הוא ממעט מהמחצית שיעיר חציו. דהיינו חמשים על חמשים לפיכך קא דייק הרמב"ם בלישניה וכתב כמו ששה. ומ"ש הרמב"ם ובין מחנה ישראל. ענינו ובין סוף מחנה ישראל]: רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו. ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסידרין. רש"י: ומעמידו. עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה. רש"י. והרמב"ם פי"ג מהלכות סנהדרין העתיק ומחזיר את הנדון לב"ד. ולא ידעתי זו מנין לו. גם בפירושו כחב אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו. כשיאמרו אחרים עליו. ולא נזכר לא במשנה ולא בברייתא. גם ז"ש אח"כ אבל אם אמר יש לי ללמד וכו' מחזירין וכו'. משמע דכמה פעמים מחזירין. ובברייתא תניא כמ"ש הר"ב פעם ראשונה ושניה. וכן העתיק בחבירו. ואי ל"ג בפירושו אלו ארבע מלות. כשיאמרו אחרים עליו אבל. הוה ניחא: אפילו ארבעה וחמשה פעמים. וכה"ג תנן בר"פ י"ח דשבת. וכתב הר"ב דלאו דוקא. וכ"כ הרמב"ם אדהכא בפי"ג מהלכות סנהדרין. מחזירין אותו אפי' כמה פעמים. ועיין מ"ש שם במסכת שבת: ובלבד שיש ממש בדבריו. קצת ראיה הדומה לזכות. רש"י: ופלוני ופלוני עדיו. מסיים הר"ב שעבר וכו' ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני. הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר' יוסי דריש פרק דלעיל נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר בתוכו בכמה בחדש. באיזה חדש. שנה. ושבוע. והכא אף רבנן מודו דסגי בהכי. דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף וכו'. והרמב"ם אע"פ שבפירושו העתיק לשון אביי. בחבורו פי"ג מהלכות סנהדרין כתב שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה היה חוץ לב"ד. בגמרא פריך חוץ לב"ד ותו לא והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות ומשני אין הכי נמי ומתני' דקתני חוץ לב"ד נפקא מינה שאם יצאו ב"ד חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וקבעו מקום בית הוועד שלהם שם עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזו ב"ד רוצחים דגנאי הדבר דתנן בספ"ק דמסכת מכות סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית וכ"ש אם יהיה קרוב למקומו מיחזי מקום אבוד נפשות א"נ לכך היו מרחיקין בית הסקילה כי היכי דתהוי ליה הצלה לנסקל וכדפי' רעז"ל: ואדם אחד על הסוס. רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין: הגהה במשנה דבגמרא בבלית וגם בירושלמי הנוסחא והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו ע"כ ורש"י ז"ל ג"כ פי' וז"ל והסוס רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה וכו' וכך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל והסוס רחוק ממנו וכו']: כדי שיהא רואהו. פי' שיעור שיהא רואהו: אמר אחד. מב"ד יש לי ללמד עליו זכות הלה העומד על הפתח מניף ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגין ומעמידן עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה ובלבד שיש ממש קצת ראיה הדומה לזכות רש"י ז"ל. בפי' רעז"ל ומוסרין לו שני ת"ח ע"כ. אמר המלקט מפעם שנייה ואילך שיעיינו וכו': והכרוז. וכו' ירושלמי פ"ד מיתות ד' כ"ה: על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו. כך צ"ל. ובגמרא אמר אביי וצריך למימר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו. וביד שם בהלכות סנהדרין פ"ב סי' ג' וכולה מתני' עד סוף סי' ב' שם רפי"ג:

1.

When the trial is completed he [the condemned] is led forth to be stoned. The place of stoning was outside of the court, as it is says, “Bring out him that has cursed” (Lev. 24:14). A man was stationed at the door of the court with the handkerchiefs in his hand, and a man on a horse was stationed at a distance yet within sight of him. If one says, ‘I have something [further] to state in his favor’, he [the signaler] waves the handkerchief, and the man on the horse runs and stops them. And even if he [the convict] himself says, ‘I have something to plead in my own favor’, he is brought back, even four or five times, providing, however, that there is substance in his assertion. If then they find him innocent, they discharge him. But if not, he goes forth to be stoned, and a herald precedes him [crying]: so and so, the son of so and so, is going forth to be stoned because he committed such and such an offense, and so and so are his witnesses. Whoever knows anything in his favor, let him come and state it.”

נזיקין סנהדרין פרק ו

Nezikin Sanhedrin Chapter 6