יכין שבועת הדיינין כך נקראת שבועת מודה במקצת, משום שהדיינין משביעין אותה. ואתא לאפוקי שבועת בטוי ועדות ופקדון, דתנינן בפרקי דלעיל, דכולן לא חייבוהו הדיינין לשבע, רק הוא נשבע אותה מעצמו. ואע"ג דשבועת שומר כשטוען נאנסה, וכ"כ שבועה שמחייבו ע"א, ג"כ הדיינין מחייבין אותה, ואפ"ה א"צ כפירת ב' כסף וגם א"צ הודאה כלל [כלקמן סי' ב']. נ"ל דאפ"ה לא קרי שבועת הדיינין רק לשבועת מודה במקצת, דבכולן לא כתיב בפירוש ונקרב בעה"ב אל אלהים, והיינו דיינין, רק במודה במקצת: וההודאה בשוה פרוטה ה"ק אימתי הדיינין מחייבין שבועה למודה במקצת, דוקא כשהטענה שכופר בה הנתבע, היא לא פחות מב' מעין, מלבר ההודאה שמודה בה, שצריכה להיות שוה פרוטה. וכך הוא הדין בשבועת המשנה שצריכה כפירת ב' מעין [ועיין ריש פרק דלקמן]. אבל שבועה דאוריי' שמחוייב השומר לשבע כשטוען נאנסו [עי' הקדמת פ"ג דב"מ], וכ"כ שבועה דאורייתא של כופר הכל ועד א' מכחישו, וכ"כ כל שבועת היסת שתקנו רבנן בזמן האמוראים לכל כופר הכל, לכל אלו סגי בכפירת פרוטה וא"צ הודאה כלל. וי"א דשבועת שומרים צריך כפירת ב' כסף [ח"מ פ"ח ד' ה' ו']. אמנם אפילו מודה במקצת דוקא בטענו מעות או פירות שהלוה לו. אבל בטענו דבר מסויים שהשאיל לו להחזיר לו בעינא, אפילו בטוענו ב' מחטין והודה בא' וכפר בא', חייב שבועה דאורייתא [שם ס"ב]: ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור מיהו בטענו שוה ק' דינרין לי בידך, והודה לו כלי זה דוקא, הו"ל הודאה ממין הטענה. אבל בטענו כלי זה דוקא, והודה לו שוה נ' לך בידי, אין זה ממין הטענה [ח"מ פ"ח ח']: כיצד ארישא קאי, דקאמר דצריך טענה ב' כסף, והרי איכא לאסתפוקי אי ר"ל דכל הטענה סגי בשתהיה ב' כסף, או ר"ל דמה שטוענו יותר ממה שהודה הלה, יהיה ב' כסף, להכי שואל התנא כיצד: אין לך בידי אלא פרוטה פטור משבועה דאורייתא, מדלא כפר רק ב' כסף פחות פרוטה. ואי"ל הרי בלא זה פטור. מדטענו כסף והודה לו פרוטה נחושת, ואין ההודאה ממין הטענה, י"ל כל הטוען מעות היוצא בהוצאה, ואינו אומר ממטבע פלונית דוקא, הו"ל כטענו שוה [ח"מ פ"ח ט' י']. וי"א דדוקא בטוענו הלואה, אבל בטוענו פקדון, אפילו טוענה מעות, דוקא קאמר [שם ס"י]: חייב נ"ל דאף דכבר בבבא דב' כסף ופרוטה שמעינן לעיל דינא במודה במקצת קמ"ל הכא אף דאית ליה מגו שהיה מודה לו פחות מזה, ואפ"ה מדטענו מנה הוה מודה במקצת גמור, ולא היה מעיז לגמרי, אפ"ה חייב. והיינו דקאמר בתר הכי מנה לאבא וכו', משום דבהך מגו פטור משבועה, מדיכול להעיז: אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור אפילו משבועת היסת. אבל מקבל בחרם שהאמת כדבריו: מפני שהוא כמשיב אבידה דמיירי שהבן טוען כמדומה שק' לאבא בידך, ומדיכול שכנגדו להעיז לכפור הכל. הו"ל שפיר כמשיב אבידה שפטור אפילו מהיסת [כפ"ה דגיטין]. אבל בטוען הבן ברי, חייב שכנגדו שבועה דאורייתא [ח"מ ע"ה כ']: נתתיו לך פטור ולדידן חייב היסת: חייב לשלם, מדהוחזק כפרן, דהרי תחילה הודה שחייב. ודוקא כשהודה תחלה אמר הוא או התובע אתם עדי. וכ"ש כשאמר מודה אני בפניכם שאני חייב וכו', או שקבל קניין על הודאתו בפני עדים, או נתן לתובע כתיבת ידו על זה, או שהודה לפני ב"ד. דאי ליכא חד מהנך, מצי למימר דרך שחוק הודיתי תחלה, ומשטה הייתי בך. ואפילו כפר לגמרי שהודה תחלה, ועדים מכחישין אותו, טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, ומילי דכדי לא דכר אינש. מיהו בהודה השתא שהודה תחלה, לא טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, רק צריך שיטעון כן הוא בעצמו [ח"מ פ"א ג']. והא דהוחזק כפרן הכא, דוקא בהיתה כפירתו שאח"כ בב"ד. דאל"כ לא הוחזק כפרן ויכול לומר אח"כ בב"ד, פרעתי [ח"מ ע"ט י']: אל תתנהו לי אלא בעדים בין שא"ל בשעת הלואה או אח"כ מחוייב לעשות כדברי המלוה [ח"מ סי' ע' ס"ג] ומיירי שא"ל כן בפני עדים, דאל"כ נאמן אח"כ לומר ששילם, במגו דאי בעי כפר שא"ל כן: חייב לשלם. וא"צ שכנגדו שום שבועה קודם פרעון. אבל חייב לשבע היסת אחר הפרעון: מפני שצריך ליתנו לו בעדים ואי"ל כיון דשלא בשעת הלואה א"ל המלוה כן, במאי משתעבד לו הלוה. י"ל דלאו משום שיעבוד מתחייב לוה כשטוען שפרעו שלא בעדים, רק מטעם דאנן סהדי דכשהתרה בו כן המלוה, לא יפרענו שלא בעדים. וכשאומר שאפ"ה פרעו ביני לבינו, שקורי משקר [ר"ן]. ומה"ט כשאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו, או אינן כאן, באמת פטור מלשלם. ואפ"ה כשטוען פרעתי ביני לבינו, לא מהימן במגו דטען כלעיל, דמגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי שלא יפרענו ביני בינו [ב"י ח"מ ע' ס"ג]. עוד י"ל דמגו גרוע היא, ולא אמרינן לה, דטפי ניחא ליה לומר שכחתי התראתך ופרעתיך ביני לבינך, משיאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם, דיחשבו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו [הרא"ש]: אין לך בידי אלא ליטרא כסף לבתר שפירש תנא רישא, דהיינו טענה והודאה, וכל השייך לזה. הדר ומפרש הכא סיפא, דהיינו כל דיני ממין הטענה: פטור מדאין ההודאה ממין הטענה: ופרוטה או או קתני: חייב שבועה דאורייתא: שהכל מין מטבע אחת ר"ל כל התובע מעות שוה קאמר, וכלעיל סי' ה': פטור קמ"ל דקטנית אינו בכלל תבואה, ואין ההודאה ממין הטענה: פטור כבר שמעינן כן מליטרא זהב וכו' אלא משנה יתירא שמעינן דפטור אפילו מדמי שעורין [ולדידן חייב היסת ככל כופר הכל]. וטעם הפטור דיכול נתבע לומר משטה הייתי בך, מדתבעת ממני דבר שאינו [כך כתב רמ"ה. וכן מסיק הש"ך כוותיה בח"מ סי' פ"ח]. ולרש"י ותוס' טעם פטורו, דמדלא תבעו שכנגדו גם השעורים ש"מ דמחלן לו. [ואילה"ק הרי בלא תבע חובו כמה שנים, אין שתיקתו כמחילה [ח"מ רסצ"ח]. י"ל דזהו דוקא בלא היה ראוי לו לתבוע, משא"כ הכא, לא מבעיי לי"א [בסי' פ"ח סעי' י"ב] דכל חיטין ושעורין היינו בשהלוה אותן בשעה אחת, וודאי כשתבע הא' היה לו לתבוע גם הב'. אלא אפילו למאן דאמר התם שא"צ שיהיה הלואת שניהן בשעה א' אפילו הכי כיון שתובע ממנו, היה לו לתבוע כל מה שיש לו עליו. ולא גרע מבוגרת שפסקו מלזונה, ולא תבעה, דמחלה נדונייתה [כאה"ע קי"ג ס"ז], דהתם נמי מדפסקו לזונה היה לה לתבוע נדונייתה]. והג"מ בין ב' הטעמים הנ"ל הוא, ביודע בעצמו שחייב שעורין, או ביש עדים שחייב שעורים, או שהודה לו שעורין בב"ד, או דאחר שהודה הנתבע שעורין אמר התובע אתם עדי, ושתק הנתבע, בכל הני גוונא לטעם ראשון חייב, מדאין כאן טענת משטה. ולטעם ב' פטור. מיהו בטענו חיטין ומיהר והודה שעורין, ואמר התובע גם שעורין היה בדעתי לתבעו, והב"ד רואין שהנתבע הערים להודות שעורין כדי להפטר, אז חייב לשלם כהודאתו, וחייב גם שד"א על השאר לכ"ע. אם לא שיטעון הנתבע אח"כ בפירוש משטה הייתי בך [עי' סי' פ"ח ש"ך סקכ"ח]. וי"א דלכל הטעמים הנ"ל צריך שיכוונו השעות, שיאמר התובע חטין הלויתיך בשעה פלוני, וישיבנו הנתבע שעורין הלותני באותה שעה, דאל"כ חייב, דאין כאן משטה, גם מחילה אין כאן, דאדם עשוי לתבוע רק תביעה א' מתביעותיו [כל זה מתבאר בסי' פ"ח]: ורבן גמליאל מחייב דס"ל דא"צ הודאה ממין הטענה. וי"א דאף לר"ג עכ"פ פטור משעורין וחייב רק שבועה [תוס' שבועות ד"מ ע"א ד"ה והודה, וב"ק דל"ה ב']: הטוען לחברו בכדי שמן דא"ל י' כדים שמן לי בידך: והודה לו בקנקנים כדים רקים: ישבע דס"ל דלשון התובע משמע שתובע קנקנים ושמן, והו"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן, דחייב לשלם הודאתו וחייב שד"א: וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה דס"ל דלשון התובע משמע שתובע רק שמן, והו"ל טענו חטין והודה לו בשעורים: אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אף לדבריכם דפלגיתו עלי [ולי"א לעיל סי' כ"א אתיא טפי שפיר כפשוטו]. וקיי"ל כאדמון. מיהו בטענו י' כדי שמן לי בידך, לכ"ע אינו תובע רק הכדים. אבל בטענו י' כדים מלאין שמן וכו', לכ"ע שמן וקנקנים קטעין. ובטענו מלא עשר כדים שמן לי בידך, לב"י שמן לבד קטעין, ולש"ך אין חילוק בין מלא י' כדים, לי' כדין מלאין [ח"מ פ"ח י"ח]: פטור משד"א. אבל חייב לשלם מה שהודה, ונשבע היסת על השאר: פטור קמ"ל דלא תימא רישא ה"ט דפטור מדס"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בא' פטור, והרי לא קיי"ל כן. להכי קמ"ל דטעם פטורו מדהו"ל קרקעות, שאין נשבעין עליהן שום שד"א, רק בגלגול ע"י שהודה במקצת במטלטלין [סי' צ"ה]. וכ"כ בכפירת שעבוד קרקעות הכי דינא [פ"ח סכ"ח]: חייב לישבע אף על הקרקעות, דבגלגול נשבעין עליהן: זוקקין אוגדין. כמו ויאסרוהו בזיקים. וכ"כ זקוקה ליבם, ר"ל אגודה וקשורה בו: חרש שאינו שומע ואינו מדבר: וקטן בין שאמר הקטן ק' לי בידך, או שאמר ק' היה לאבא בידך, בין שהודה לו הנתבע במקצת, בין שכפר הכל וע"א מכחישו, (וי"א דשבועת ע"א נשבעין לקטן), בין שבועת שומר, אפילו תבעו כשהוא גדול עבור ששמר לו בקטנותו ונאבד, בכולן פטור מש"דאו (וי"א דשבועת שומרין נשבעין לקטן). אבל שבועת שותפין או אפטרופסת, או שבועת היסת, נשבעין לקטן. וי"א דעכ"פ צריך שהגיע הקטן לכלל פעוטות (דהיינו כבר ו' וז' כל חד לפום חורפיה) [כגיטין נ"ט א' וח"מ רל"ה]. מיהו על טענת חרש ושוטה אין נשבעין אפילו היסת. וי"א דחרש דינו כקטן (כל זה בח"מ צ"ו): ואין משביעין את הקטן אפילו להפך עליו היסת: אבל נשבעים לקטן לעיל קאמר על טענת חרש וכו' ור"ל שהן טוענין. וה"ק נשבעין לקטן, ר"ל כשתובע לקטן, והיינו כל שדין התובע לשבע וליטול מהקטן. ודוקא בשהיה להקטן הנאה מהעסק, כגון עסק משא ומתן, או ששכיר בזמנו נשבע ונוטל מהקטן. אבל בלא היה להקטן הנאה מהעסק, כנזקין וחבלות, אף שמודה הקטן פטור, אף אחר שהגדיל (שם): ולהקדש מי שהיה חייב לא', והקדיש הלוה נכסיו קדושת דמים, דלא חל ההקדש להפקיע השעבוד, ואעפ"כ דינו הוא שהמלוה יפדה הנכסים מההקדש בדבר מועט, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון (כפ"ו מערכין מ"ב). אפ"ה כשבא המלוה לגבותן, נשבע שלא נפרע, דאף בהקדש חיישינן לקנוניא: ואלו דברים שאין נשבעין עליהן שום שבועה דאורייתא מג' מיני שבועות הנ"ל בריש פרקן: העבדים אפילו עבד עברי (ח"מ רכ"ז סל"ג): והשטרות באמר ב' שטרות מסרתי לך, והודה בא': וההקדשות הקדש לביהמ"ק. אבל שבועת היסת נשבעין על כולן (וי"ח): ולא תשלומי ארבעה וחמשה רק אהקדשות קאי, שיש בהן שור ושה. דמיעטיה קרא, רעהו ולא של הקדש: נושא שכר אינו משלם ה"ה שאר שומרים, שאינן נשבעין ואינן משלמין בהן אפילו פשיעה. רק נקט שומר חנם גבי שבועה, משום דבו נזכר שבועה בתורה תחלה, וגבי תשלומין נקט ש"ש, משום דבו נזכר תשלומין תחלה [כך נ"ל. מיהו לפמ"ש ב"י דאפילו פשיעה פטור מלשלם. שפיר נקט ש"ח אינו נשבע, דאע"ג דש"ח חיובי שומר שבו הם היותר מועטים מכל השומרים, שאינו חייב לשבע רק שלא פשע ושלא שלח ידו וגו', אפ"ה בהנך אפילו לשבע הנך שבועות א"צ, דאין בו שום חיוב תשלומי שומר, דאפילו בשלח בו יד, אינו חייב משום חיוב שומר רק מדהוא גזלן. ובתשלומין לא נקט שוכר. משום דדינו כש"ש. ולא נקט שואל. מדלא שייך שאלה בהקדש. אמנם לש"ך כולן חייבין בפשיעה]. אבל השומר שכר מפסיד שכרו עד שישבע ששמרן כראוי (כל זה בח"מ צ"ה וס"ו וש"א): רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן שאמר הרי עלי קרבן והפרישו: נשבעין עליהן דס"ל דגורם לממון כממון דמי והרי חייב באחריותה: ושאינו חייב באחריותן שכשהפרישו אמר הרי זו קרבן דאז פטור מאחריות: רבי מאיר מחייב שבועה מיירי בתבעו ענבים שא"צ עוד לקרקע, ומש"ה ס"ל לר"מ דהו"ל כבצורות וכמטלטלין דמי: וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע דס"ל דלאו כבצורות דמי, והו"ל כקרקעות. [ואי"ל הרי בל"ז הו"ל הודאתו הילך דפטור משדא"ו. י"ל דמיירי שבצר אותן חמש שמודה בהן, ומודה שחייב לו דמיהן. ואפ"ה לרבנן פטור משד"א, משום אותן ה' טעונות שכפר, שאינן רק כקרקע (הרשב"א) וי"א דמיירי שתבעו מעות הענבים שבצר מכל י' הגפנים, ואפ"ה לרבנן דינן כקרקע, מדאתו טענתייהו מחמת קרקע]. וקיי"ל כר"מ דכתלושין דמיא, לעניין מודה במקצת (ח"מ צ"ה), ולעניין שאינן נקנין רק במשיכה כמטלטלין (קצ"ג), וכמו כן לענין שיש בהן אונאה כשאר מטלטלין (קכ"ז). וה"ט מדקיי"ל בכל דוכתא כל העומד לגדור כגדור דמי (כתובות נ"א, וב"ק כ"ט ב'). אבל לעניין חיובי שומרין ושבועתן, דינן כקרקע, מדלא מסרן לו רק לשמירה ולא לתלשן (ח"מ ש"א ס"ה). ובשכירות קרקע יש חלוק, אם כבר הגיע זמן פרעון השכירות הרי טוענו מעות. ואם לא הגיע זמן פרעון השכירות, רק שהמשכיר טוען שידור בו ב' חדשים כפי שהשכיר לו, ויתן לו אח"כ השכר, וזה משיבו לא שכרתי רק לחודש א', הו"ל כתביעת קרקע [ש"ך צ"ה]: ושבמנין ר"ל דצריך שיהיה התביעה וההודאה דבר שבמדה או משקל או מניין: כיצד בית מלא מסרתי לך והלה מודה י' כורין. או שתבעו י' כורין, והלה משיבו איני יודע אלא וכו': פטור משבועה דאורייתא. ואפילו תבעו בית "זה מלא", אפ"ה לא הוה דבר שבמדה, דכשחסר מעט נמי נקרא מלא. א"נ משום דצריך שיזכיר בטענתו מדה או מניין [ח"מ פ"ח]: זה אומר עד הזיז קורה הבולטת מהכותל: חייב שדא"ו. ודוקא בנתעפשו הפירות בפשיעתו. דאל"כ הילך הוא, וכלעיל: המלוה את חבירו על המשכון דדינו כשומר שכר [ועי' ב"מ פ"ו מ"ז]: ואבד המשכון בלא אונס: ושקל היה שוה סלע הוא ד' דנרין, ושקל הוא חצי סלע: פטור ר"ל פטור הלוה משדא"ו, דהרי כפר בכל. רק ישבע המלוה תחלה שבועת המשנה שאינה ברשותו, שמא עיניו נתן במשכן [דרק כשפוטר השומר א"ע מתשלומין בשבועתו זאת, אז לבד היא שדא"ו, כח"מ רצ"ד ב']. ואח"כ ישבע הלוה היסת כדבריו. ואפילו מאמין לוה למלוה שנאבד המשכן, אפ"ה צריך המלוה לשבע קודם שישבע הלוה, דחיישינן שמא אחר שישבע הלוה, יוציא המלוה המשכן ויכחישנו, ונמצא שם שמים מתחלל [ח"מ ע"ב ט']: חייב ר"ל חייב הלוה שדא"ו על דבריו, דהרי הודה במקצת. מיהו קודם שישבע הלוה, ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו, מטעם דלעיל. אמנם בטוען הלוה איני יודע כמה היה שוה, ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו, ויגלגל בה ששוה כדבריו, ואח"כ ישלם הלוה שקל. ובמאמין לוה למלוה שאינו ברשותו, או שיש למלוה עדים שנאבד המשכון, נוטל המלוה השקל בלי שבועה, רק יקבל בחרם ששוה כדבריו, דהרי לוה יודע בוודאי שחייב, ומסופק בפרעון [שם י' י"א]: ושתים היה שוה נמצא מלוה חייב לי סלע שהמשכון שוה יותר מהחוב [ולמה שכתבנו בב"מ פ"ו סי' נ"ה, דלרש"י וש"ך על המותר אינו רק שומר חנם, מיירי הכי שנאבד בפשיעה]: פטור ר"ל פטור המלוה משבועה דאורייתא, דהרי כפר בכל. מיהו במאמינו לוה שנאבד, נשבע מלוה רק היסת ששוה היה המשכון כחובו. ובאינו מאמינו שנאבד, ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו, ויגלגל בה ששוה היה כחובו: חייב ר"ל חייב המלוה שבועה דאורייתא, מדהודה במקצת. ויכלול בשבועתו שאינו ברשותו: ומי נשבע ר"ל בכל מקום שאמרנו שהלוה ישבע, מי נשבע תחלה קודם ללוה: מי שהפקדון אצלו ר"ל המלוה, שהמשכן הנפקד היה אצלו: שמא ישבע זה ר"ל שכשישבע לוה תחלה: ויוציא הלה את הפקדון ויברר שנשבע לשקר ונמצא שם שמים מתחלל. ולהכי אפילו המשכון הוא דבר המצוי דאז ליכא למיחש שמא עיניו נתן בו, אפ"ה ישבע:

מלכת שלמה שבועת הדיינים פ"ק דקדושין דף י"א ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ה) ובפ' יש בכור (בכורות ד' נ'.) ובירושלמי פ"ק דקדושין ד' נ"ח. וכתבו תוס' ז"ל הא דלא נקט שבועת הדיינים נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות ע"כ. ודין שבועת הדיינים אפי' בכנוי בין מפי עצמו בין מפי הדיינים אם ענה אמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א דהלכות שבועות. ולקמן בריש פ' כל הנשבעים כתבתי בשם הר"ן ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל שגם שבועות הנשבעים ונוטלין אינה בפחות משתי כסף ואינו מחוור ע"כ ושמא שגם זה כיון רש"י ז"ל למעט ונלע"ד דהא דקתני וההודאה בשוה פרוטה ולא קתני בפרוטה כדקתני בשתי כסף לרמוז לנו דכולה מתני' שוה קתני כותיה דרב ורמזו בפרוטה לאשמועינן דאפילו בפרוטה שייך שוה. בפי' רעז"ל צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכו'. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל מפרש מתני' כותיה דרב דכפירת טענה בעינן שתי כסף שאם כפר מאשר תבעוהו פחות משוה כסף פטור וכן פסק גם בפ"ג דהלכות טוען ונטען. וכן חזר רעז"ל לפרש דבריו אחר זה בסמוך וכן נראה שצריך להגיה כאן בדברי רעז"ל צריך שלא תהא כפירת הטענה פחות משתי כסף אבל בפ' הזהב סי' ז' פי' רבינו עובדיה ז"ל הטענה שתי כסף וזה יודה לו מהם פרוטה וכדעת שמואל עיין עליו. אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש שם מאומה והרא"ש ז"ל נמי הכי פירשה כרב וכיצד שתי כסף לי בידך וכולי' קאי ארישא כמו שאכתוב בסמוך בשמו בס"ד וז"ל הר"ן ז"ל והאי שתי כסף היינו שתי מעות של כסף דהא שתי לשון נקבה הוא והן שליש דינר צורי דשש מעה כסף דינר וראיה לדבר מדתנן בפ' הזהב האונאה ד' כסף והטענה שתי כסף ותנן נמי האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח אלמא כי תנן אונאה ד' כסף במעין קאמר שיש מהן כ"ד בסלע ודכוותה הטענה שתי כסף שני מעים קאמר וטעמא של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמי' עשרים גרה עשרים מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ונמצאו שני מעין הוא שליש דינר דשש מעה כסף דינר שהן ששים וד' פרוטות שהרי מאה ותשעים ושתים פרוטות יש בדינר כדאיתא בפ"ק דקדושין והפרוטה פירשו הגאונים ז"ל שהוא משקל חצי חבא של כסף כלומר משקל חצי שעורה ונמצאו שני מעין משקל ל"ב שעורות הלכך לדידן דקיימא לן כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בגמרא אינו חייב בשבועה של מודה במקצת עד שיכפור בל"ב שעורות של כסף ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען עכ"ל ז"ל. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דבעי טענת שתי כסף אלא אשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת דלוה אבל שבועה בעדות עד אחד שהלוה כפר ועד אחד מחייבו שבועה אפי' לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו ממון לפרוע דהא ש"פ ממונא הוא היחיד מחייבו שבועה. והכריח הר"ן ז"ל דאפילו בטענת שמא עד אחד מחייבו שבועה. והעלה הוא ז"ל ג"כ דאין שבועת השומרים ג"כ פחות משתי כסף ולענין נשבעין ונוטלין העלה הוא ז"ל דהויא בפחות משתי כסף שאם האמינוהו חכמים בשבועה במרובה כ"ש במועט וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ג דהלכות טוען ונטען. ולענין שבועת היסת כתב דמסתברא שאין מחייבין אותו בפחות משתי כסף כיון שאין בשבועה מן התורה בפחות משתי כסף אלא בעד אחד ומשום קרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש אבל קם הוא לשבועה אפילו על תביעת ש"פ דומיא דשני עדים שמחייבין אוחו ממון דהיינו שוה פרוטה ובירושלמי תני הטענה בש"א מעה כסף ובה"א שתי מעות כסף ע"כ: ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור דלא כר"ג דמתני' דבסמוך וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואם אין ההודאה מן הטענה פטור כיצד אמר לו שתי כסף לי בידך אין לך בידי פטור וכתב בכל הספרים ל"ג מלות אלא פרוטה: כיצד שתי כסף פי' הרא"ש ז"ל ומתני' דקתני כיצד שתי כסף יש לי בידך ארישא דמתני' קאי הטענה שתי כסף ולאו אמאי דסליק מיניה ע"כ. אמר המלקט מה שפי' רעז"ל אין לך בידי אלא פרוטה פטור שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת ודוקא וכו' זהו פי' רש"י ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל אע"פ שהיא ארוך ביותר אמר רב כפירת הטענה שתי כסף טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת פרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ופרכינן בגמרא עליה דשמואל ממתני' דתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מאי לאו משום דחסרה לה טענה ותיובתא דשמואל פי' משום דקס"ד דשוה כסף קטעין ליה והאי אמר ליה אין לך בידי אלא ש"פ דה"ל הודאה ממין הטענה ואפ"ה פטור משום דחסרה לה כפירת טענה משתי כסף ולפי זה כי תנן במתני' כיצד שתי כסף יש לך בידך וכו' ארישא דמתני' קאי דקתני הטענה שתי כסף דהיינו כפירת הטענה ואליבא דרב ומפרקינן אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כלומר שזה טען כסף וזה הודה נחשת דליכא הודאה ממין הטענה וכיצד דקתני אמאי דסמיך ליה קאי דאם אין ההודאה ממין הטענה פטור ופרכינן תו אי הכי אימא סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב אי אמרת בשלמא שוה קתני מש"ה חייב אא"א דוקא קתני אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כלומר וה"נ כיון שטענו נחשת עם הכסף והודה לו באחד מהם חייב ה"נ מסתברא כלומר דמתני' דוקא קתני מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור אא"ב דוקא קתני משום הכי פטור אלא אי אמרת שוה קתני אמאי פטור הא ליטרא טובא הוי כלומר ויש בו כדי כפירה והודאה אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב כלומר מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דדוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב אע"ג דטענה קמייתא לא הוי אלא שתי כסף ומהדרינן אמר לך רב כולה מתני' שוה קתני וליטרא שאני דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דבר תדע דקתני סיפא דינר זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא טריסית כלומר מעה קטנה ופונדיון חייב ואו או קתני שהכל מין מטבע אחד ואי א"ב שוה קתני מש"ה חייב אא"א דוקא קתני אמאי חייב כלומר דהא מה שטענו לא הודה לו ומפרקינן א"ר אלעזר הב"ע בטוענו דינר מטבעות והא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא דייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד ופי' רש"י ז"ל שתבעו דינר טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחשת ממין הטענה הוא דכולהו מטבע נינהו ודייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד אלמא טעמא דחיובא משום דכל מין מטבע אחד הוא ודוקא קתני אבל ר"ת ז"ל גריס בטוענו בדינר מטבעות כלומר טעין דינר זהב נתתי לך ליתן לי בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן לך מטבעות ויש בשוויו בידי טריסית או פונדיון או פרוטה דקמ"ל דפרוטה איתה בכלל מטבעות שאמר לו ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני היאך מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחד דדייקא כותיה כשמואל ומהדרינן דה"ק שכל דין מטבע אחד הוא כלומר רישא דקתני שתי כסף ואמרינן דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב כך פי' הרמב"ן ז"ל. ואמרינן תו ור' אלעזר נימא מדסיפא כשמואל מפ' לה רישא נמי כשמואל ס"ל כלומר דכולה מתני' דוקא קתני ומש"ה תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי הוה טעין ליה שוה הוה מיחייב ואע"ג דתחלת טענתו שתי כסף ותו לא ומהדרינן לא סיפא דוקא כשמואל דקתני שהכל מין מטבע אתד כלומר ולישנא דייק בטענו בדינר מטבעות עסיקינין ומש"ה מתרץ לה כשמואל אבל רישא או כרב או כשמואל. ובתר הכי אמרינן ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור זו היא גרסת ר"ח ז"ל ועיקר דהכי מוכח בירושלמי והיינו טעמא דפטור משום דכיון דדוקא קא טעין ליה דקאמר זהב זהוב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ודייקי' טעמא דא"ל זהב זהוב הא סתמא שוה משמע וע"כ רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור היינו משום דחסרה לה כפירה משתי כסף וקשיא לשמואל ומהדרינן אמר רב אשי ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי כלומר דכי קתני דינר זהב זהוב לא שהתובע מפרש כך אלא ה"ק הטוען דינר זהב מסתמא זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף פטור משום שמה שטענו לא הודה לו ואמרינן בתר הכי תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור כלומר משום דכפירה שתי כסף בעינן וכרב כך היא הצעה של שמועה ושמעינן מינה דרב ושמואל בתרתי פליגי חדא דלרב צריכה שתהא הטענה שתי כסף ופרוטה והכפירה שתי כסף ולשמואל די לו שתהא הטענה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה לו אלא בפרוטה חייב ועוד דלרב הטוען את חברו דינר יש לי בידך שוה משמע ולא דינר דוקא וכן המשיב פרוטה יש לך בידי שוה פרוטה משמע וה"ל הודאה ממין הטענה חייב ולשמואל כל חד וחד דוקא קאמר ולא הוי הודאה ממין הטענה ופטור והיינו דאמרינן מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכמו שפירשתיה. וליכא לפרושי דרב נמי מודה בטוען דינר סתם דדוקא קאמר ולא נחלקו אלא אי מתני' בטוען סתם או בטוען שוה דהא אקשינן עליה דשמואל מדקתני דינר זהב זהוב יש לי בידך הא סתמא שוה משמע כלומר לרב ניחא ואם איתא לרב נמי קשיא דהא אמרת דלרב נמי סתמא דוקא קאמר ועוד מדתנן שתי כסף יש לי בידך וקא מפרש רב שוה ב' כסף ואי בטוען בפירוש שוה עסיקינין הא סתמא דוקא היכא תני במתני' סתם ב' כסף יש לי בידך שאילו אמר באותו הלשון היה הדין בהפך לרב אלא ודאי בטוען סתם פליגי דרב סובר שוה קאמר ושמואל סובר דדוקא קאמר. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב ושמואל פסק הרב אלפסי ז"ל כרב דכפירת טענה שתי כסף מדתני ר' חייא לסיועיה וכי תימא אדרבא הלכתא כשמואל מדמתרץ רב אשי אליביה הך ברייתא דדינר זהב זהוב וכיון דכשמואל מתרץ לה משמע דכוותיה ס"ל וכדאמרינן בדר' אלעזר ור' אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ לה רישא נמי כשמואל ס"ל וכיון דרב אשי דבתרא הוא ס"ל כשמואל יש לנו לפסוק כמותו ליתא ואע"ג דרב אשי מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה אע"ג דלדידהו לא ס"ל כותיה ורב אשי דבתרא הוא ודאי שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל ומתרץ אליביה אע"ג דלא ס"ל כותיה אבל בדר' אלעזר דייקינן הכי משום דתלמידיה דר' יוחנן הוה ובארץ ישראל הוה גמיר ולא שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל בבבל ואפ"ה מתרץ סיפא כשמואל אלמא דכשמואל ס"ל וכיון דבפלוגתא דכפירה טענה קיימא לן כרב בפלוגתא דשוה ודוקא נמי קיימא לן כותיה דכהדדי תליין וכדכתיבנא הלכך ש"מ דהטוען את חברו בכך וכך דינרין יש לי בידך הלואה והלה אומר לא כי אלא פרוטה ואפי' אמר אין לך בידי אלא כך וכך שהלויתני חייב דשוה קטעין ליה והוי לה הודאה ממין הטענה מיהו ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נעשה דמים באחר הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בו אפילו לרב נמי מסתמא דוקא קאמר וכדאמרינן הכא אפילו לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשות דמים באחר וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קתבע וזו היא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור ובמטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא באותו מקום אבל במטבע של מלכים אחרים לא שאין דרכן של בני אדם לשום באותו מטבע הלכך דוקא קאמר ומ"מ היכא שהודה לו במטבע אע"ג דכל חד דוקא קאמר מפני שאותו מטבע אינו יוצא אעפ"כ לדברי רש"י ז"ל חייב שהוא סובר שכל מטבע טבועה מין א' וכמו שכתבתי למעלה בההוא דטוענו דינר מטבעות אבל לפי גרסת ר"ח ז"ל ופירושו אין הדין כן שאין לנו ראיה משם וכי אמרינן דשוה קאמר ה"מ באומר שתי כסף יש לי בידך הלואה לפי שההלואה להוצאה ניתנה ומשתלמת בכל דבר אבל בטוענו פקדון דוקא קא תבע דפקדון לא ניתן להוצאה אלא לחזרה בעינו כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואינו נוח לי דמתני' סתמא קתני ואדרבה יש לי בידך טפי משמע פקדון והיכא דטענו דוקא והלה מודה לו שוה אין ההודאה ממין הטענה ופטור וברייתא דדינר זהב זהוב הכי מוכחא דהא התם הטוען אומר דוקא דאמר זהב זהוב והמודה משיב שוה דקאמר אין לך [בידי] אלא דינר כסף ולרב שוה קאמר וכדכתיבנא לעיל וקתני פטור ומיהו היכא דקא טעין מיניה שוה והלה מודה בדוקא חייב דיש בכלל תביעה הודאה וסיפא דמתני' הכי מוכחא דקתני כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב והא טענה דפירות דומיא דשוה היא ואיהו אודי בדוקא וקתני חייב. ויש לרשב"א ז"ל דרך אחרת שהוא אומר אע"ג דקיימא לן כותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כותיה בדיני ולא תליא הא בהא דאע"ג דקיימא לן כרב בכפירת טענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכי תימא כיון דקיימא לן כרב אם איתא דדוקא קתני לא ה"ל למיתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרה לה טענה אלא ה"ל למיתני דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה"נ אלא משום דבעי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודאה בפרוטה ואע"פ שאין זה נוח לי לישניה דרש"י ז"ל דייקא לי הכי שפרשה למשנתנו אליבא דשמואל. וכתב עוד דאפילו לרב נמי כי אמרינן דשוה קאמר דוקא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלואה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא אלא שוה אבל בנותן לעולם דוקא הוא אומר וראיה לדבר מדתנן בפ"ק דגיטין תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאתר מיתה וכו' עד אלו דבריו ז"ל. ולפי הטעם שהוא ז"ל אומר דדוקא בהלואה אמרינן שוה לפי שאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש. נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נוח לי משום דמתני' סתמא מתנייא ולא משמע דבהלואה בלחוד היא ולא פקדון וכמו שכתבתי למעלה לפיכך אני אומר דבין במלוה בין בפקדון שוה קאמר ואע"פ שאין הדין כן בנותן וטעמא דמילתא דמסתמא טוען תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה אבל אם תובע אומר דוקא אע"פ שהנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין בפקדון בין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב נתבע באיזה דבר שיודה מה שאין לומר כן בנותן עכ"ל הר"ן ז"ל: מנה לי בידך פ"ק דבבא מציעא דף ה': פטור פי' משבועת התורה ומכל מקום משביעין אותו שבועת היסת רצה לומר מתקנת רב נחמן רמו עליה שבועה כדי להסיתו אולי יודה: מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב. מילתא דפשיטא היא ונראה דלא תנייה אלא אגב דבעי למיתני מנה לאבא בידך דאית בה רבותא דאשמעינן דפטור מפני שהוא משיב אבידה א"נ אשמעינן דלא שייך לומר השבת אבידה על טענת ודאי אע"פ שהיה יכול לטעון אין לך בידי או אין לאביך בידי כשטוען הבן טענת ודאי אלא דינר אחד בלבד אשמועינן דלא חשיב משיב אבידה על השאר שהודה וחייב שבועה מן התורה: מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים וכו' פטור פי' אף משבועת היסת לפי שאין היסת על טענת שמא ואיתא בירושלמי פ' הניזקין וק"ק אמאי תני כמשיב אבידה בכא"ף דהא משיב אבידה גמור הוא וביד רפ"א דהלכות טוען ונטען וסי' ג' ורפ"ג וסי' ג' ובפ"ד סי' ה' ובטור חושן משפט סי' פ"ז וסי' פ"ח: