יכין כגריס הוא חצי פול: הקלקי שם מקום שגדלים שם פולין גדולים [ובתוספתא דמכילתן פ"ב מוכח דגריס של נגעים הוא גדול יותר מרוחב ראש אגודל ועי' בפירקן סי' ל"ז. והא דאמרו גריס דהיינו חצי פול. אין ר"ל שנחלק אורך או רוחב הפול. רק ר"ל שנחלק עביו של פול וזה משום שהפול מעוגל בב' שטחי' למעלה ולמטה ומשו"ה א"א למדוד בו בצמצום כשהוא שלם רק כשמחלקו באמצע עביו ומודד באמצעיתו דשם הוא פשוט וחלק ונוח למדוד בו יפה]: מרובע נ"ל דמשום דכל גריס ארכו יותר על רחבו. וגם ב' ראשיו הם עגולים. להכי נקט מרובעת. לומר שיהיה רוחב הנגע וגם ארכו. כל א' כאורך הפול. וגם צריך למלא הקרנות כדי שיהי' רבוע אמתי. דאי"ל דמשערין ארכה ורחבה של נגע כרוחב הגריס. דא"כ הו"ל לחומרא. ולא הו"ל לסתום אלא לפרש. גם אי"ל דלעולם משערין האורך והרוחב כאורך ורוחב הגריס ממש. ואפ"ה נקט מרובע רק משום הקרנות שצריך למלא. ליתא דהרי נקט ג' על ג' עדשים והיינו ריבוע אמתי ממש. אבל בעדשה שארכה כרחבה. אע"ג שעכ"פ גם היא צריכה כשיעור עדשה מרובעת הקרנות [כפ"א מ"ה]. אפ"ה כיון שעגלילותה קטן אין חסרון קרנותיה רק מעט מזעיר. לא חש תנא להזכיר שתהיה מרובעת. ואם אין הנגע בתמונת מרובע צריך עכ"פ אורך הנגע ורחבו כל א' כאורך הפול. דאל"כ אפילו ארוך אמה כיון שאין ברחבו כאורך הגריס טהור [רמב"ם טו"צ פ"א ה"ח]. ודע שיש חילוק בין גריס של נגעים לגריס של כתמי אשה [נדה פ"ח] דבנגעים כגריס טמא. ובכתם מדהוא מדרבנן רק ביתר מגריס טמא ואפ"ה יש חומרא בכתם טפי מבנגע. דבנגע צריך ארכו ורחבו כל א' כאורך גריס וכדאמרן. משא"כ בכתם שבא מדבר לח כדם. לפיכך אפילו הוא רק חוט ארוך ויש בכולו כשעור גריס ועוד טמא. וגם סגי כשארכו כאורך גריס ורחבו כרוחב גריס [ודו"ק]: מקום עדשה ארבעה שערות דהיינו ב' על ב' שערות בריבוע. דהיינו כהרווח שביניהן כשגדלין בעור האדם: נמצאו שלשים ושש שערות נ"ל דנקט כל הנך סימנים גריס ועדשה ושערות משום שיש מקום שמצוין שם הנך ולא הנך [ועמ"ש הר"ב כלים פי"ז מי"ב]. עוי"ל דנקט ט' עדשים דהיינו מרובע אמיתי. כדי שלא נטעה לומר כאורך ורוחב הפול. אבל משום דבפולים ועדשים יש במינם גדולים וקטנים להכי נקט נמי סי' דשערות ולא הסתפק למנקט סי' דשערות לחוד. משום דפולין ועדשים שהן דבר המטולטל אפשר לכוון על ידן השיעור יפה. והא דכלל לבסוף וקאמר נמצא ל"ו שערות. ה"ט דסד"א דג' עדשים צפופות יחד קאמר. והרי כל עדשה שיעורו כגידול ב' שערות על ב' שערות וא"כ לא יהיה כל הגריס רק ד' על ד' שערות. שהן בין הכל רק ט"ז שערות. קמ"ל שצריך שיהיה כל השיעור כמקום גידול ל"ו שערות. וא"כ ג' עדשים דקאמר ברישא היינו בשמרוחק כל עדשה מחבירתה כרווח עדשה. [א"כ י"ל דמה"ט נמי צריך למנקט סי' דשערות]: בהרת כגריס בכל דוכתא במכילתן דנקט כי הך לישנא. משמע שיש בבהרת כגריס מלבד המחיה [כלעיל פ"ד מ"ו]. ואע"ג דלטמא המנוגע סגי כשהיא ומחיתה כגריס [כמבואר שם בסיפא]. אפ"ה נקט הכא בגוונא שהבהרת בלי המחיה כגריס מדבעי למנקט בסיפא רבתה המחיה טמא' [וע"ש] וה"ז א"א רק כשהבהרת לבד מהמחיה כגריס. ומיירי הכא שהביאה לפני הכהן כך וטימא אותו: ובה מחיה כעדשה רבתה הבהרת לצד חוץ: טמאה משום פסיון. ונ"מ דאף אם הלך אח"כ המחיה טמא משום פסיון. ואת"ל פשיטא. י"ל דסד"א דרק אחר הסגר או לאחר הפטור מטמא הפסיון [עיין פ"ה מ"ב]. אבל בנגע מוחלטת בלא"ה. הו"א כיון שא"צ לפשיון אז הו"ל אח"כ כשהלכה המחיה. כנגע שהיא גדולה מתחילתה קמ"ל [הרא"ש. ולפע"ד גם הא כבר שמעינן בפ"ה מ"ב בבבא דהלכה המחיה ודו"ק]: נתמעטה טהורה מיירי שנתמעטה עד שלא נשאר כרוחב ב' שערות סביב להמחיה: רבתה המחיה טמאה ודוקא בנשאר רוחב הבהרת סביב להמחיה כעדשה. דאז עכ"פ הנגע עם המחיה שבאמצע הם יחד יתר מכגריס: נתמעטה טהורה לגמרי. ובלא החליטו הכהן עדיין משום המחיה. נדונת כעמדה בעינה: בהרת כגריס ובה מחיה פחותה מכעדשה והסגירה: נתמעטה טהורה דהרי אפילו הי' בה המחיה כעדשה. נמי בנתמעט הבהרת מכגריס טהורה כלעיל סי' ט'. ולא נקט הך בבא רק משום סיפא. רבתה המחיה עד כעדשה לא פחות ולא יותר: נתמעטה ע"י שפשתה הבהרת לתוכה: ר' מאיר מטמא ובמשנה ב' לא פליג ר"מ. התם מדמחיה כעדשה סי' טומאה הוא א"כ כשפושה לתוכה. נראה שנתרפא הסי' טומאה. אבל הכא מחיה פחות מכעדשה אינה סי' טומאה והפשיון לתוכה ריעותא דנגע הוא. [רב"א]. ולפעד"נ דדוקא התם מודה ר"מ דאינו פושה לתוכה משום דכל מחיה כעדשה מצטרף להנגע. ומחשב כמותה. והו"ל שפיר פושה לתוכה וטהור. אבל הכא דמיירי דאין בהמחיה כעדשה. לפיכך כיון דמחי' כזו אינו מצטרף לשיעור הנגע. לא מחשב כהנגע עצמו. והו"ל שפיר כשאר עור ובשר שהנגע פושה לשם: וחכמים מטהרים מיהו דוקא כשאירע כן בסוף שבוע ב'. אבל בסוף שבוע א' הרי לא עדיף מעמדה בעינה וצריך עכ"פ הסגר ב': ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור מחיה מכעדשה. ובהרת ישאר סביבת המחיה לכל צד כרוחב עדשה: וחוץ למחיה בהרת שבהרת החיצון מקפת את המחיה. והמחיה מקפת את הבהרת הפנימית כזה ? והבהרת החיצונה והמחי' כ"א רחב כעדשה: והחיצונה להחליט דחיצונה דינה להחליט. מדיש מחיה באמצעה ולהכי פוסק הכהן דינה של א'. ואח"כ הדין של האחרת [כלעיל פ"ג מ"א] והנ"מ שאינו יכול להתטהר אפי' הגיע הרגל אף שיתרפא מהמוחלטת עד שגם לא יוולד ביני ביני סימן טומאה להפנימית: אמר ר' יוסי אין המחיה סימן טומאה לחיצונה דבעינן מחיה מבוצרת דהיינו בין ממזרח למערב ובין מצפון לדרום. יהי' מן הקצה אל הקצה. נגע. מחיה. ונגע. אבל הכא יש מקצה אל הקצה נגע מחיה ונגע ומחיה ונגע. ולהכי לדידי' אין כאן להחליט אלא יסגיר שניהן. ואם בסוף שבוע א' יעמוד כך. שוב יסגירן שנית. ואם גם אז יעמוד כך יפטור שניהן: נתמעטה והלכה לה ר"ל ואם אח"כ נתמעטה המחיה או הלכה לה: והחיצונה טהור דהרי כלה מחיתה. ואפילו נגע פשיון זה גם בהחיצונה. הרי אין נגע פושה לתוכה. ולפיכך מדעבר סי' טומאה שבה אחר שהוחלט. טהור לגמרי: החיצונה טהורה דעכ"פ כלה מחיתה וגם אינה פושה לתוכה: והפנימית להסגיר אם לא נגע בה פשיון של חיצונה אפילו בכשער א' [עי' פ"ד מ"ה ודו"ק]. ואם בסוף שבוע ב' הוא עומד. גם היא טהורה: טהורה ר"ל כשם שכשפשתה חיצונה אינו פסיון. כך כשפשתה פנימית. כיון דעכ"פ חיצונה מקיפתה הו"ל כפשתה לתוכה. להכי אם בסוף שבוע א' מצא כך. פנימי' לסגור. דמדלא הי' בה סי' טומאה עדיין הו"ל כעמדה בעיני' שבוע א'. שצריכה עכ"פ עוד הסגר ב'. והחיצונה שכבר הי' בה סי' טומאה והלך ממנה הסי' טו'. להכי טהורה לגמרי. אולם אם בסוף שבוע ב' אירע כך. גם פנימי' טהורה: אמר רבי שמעון אימתי אדר"ע קאי. וה"ק אימתי אמרינן שבין שפשתה חיצונה או פנימי' אין בשניהן סי' טו': בזמן שהיא כעדשה מובאת כשהמחיה היא כעדשה מצומצמת: היתה המחי': המותר סימן פשיון לפנימית דבפשתה פנימי' על המותר טמא. וכר"ג לעיל. משום דרק כשהמחי' מצומצמת בשיעורה. דכולה מצטרפת לנגע וכנגע דמי. להכי ס"ל כר"ע דדינה כפישה לתוכה. אבל כל שהמחיה יתירה מכעדשה. אותו מותר. לא שייך כלל להחיצונה. רק דאותו מותר הו"ל כשאר עור הבשר שהפנימית פושה עלי' [הרא"ש]. הא בפשתה חיצונה על המותר. לכ"ע חיצונה טמאה ופנימי' להסגיר: והחיצונה טמאה ר"ל אף שפשתה פנימי' אפ"ה אפשר שתשאר החיצונה טמאה. והיינו כשפשתה פנימי' רק על המותר ונשאר מחיה כעדשה להחיצונה. אבל אם היתה המחיה מצומצמת אז אם פשתה פנימית נטהרה החיצונה מדלא נשאר לה מחיה כעדשה: היה ר"ל שהיו בוהק מפסיק בין חיצונה לפנימית: בהק הוא כתם שבעור אדם למטה מד' מראות: פחות מכעדשה ר"ל שהבהק המקיף הפנימית אינו רחב כעדשה: סימן פשיון לפנימית דכשפשתה פנימית לתוך הבוהק ההוא. טמאה. דפשיון די בכל שהוא: ואין סימן פשיון לחיצונה מדהו"ל פושה לתוכה: שאינן מיטמאין משום מחיה נ"ל דמדלא קאמר אינן מטמאין משום בהרת כלקמן במשנה. ותו מדלא כללם יחד רק חלקם במלת אלו מאלו ש"מ דמשנתינו מיירי דוקא כשיש שם בהרת ומחיה בתוכה. אין המחיה שם סי' טומאה. והיינו מדכתיב וראהו הכהן לשון יחיד. משמע שצריך שיהיה הכהן יכול לראות כל הנגע כולו כאחת. ולפיכך כשיש מחיה בראשי אברים ובהרת מקיפתה. המחיה מפסקת בין חלקי הבהרת שמשתפעין לכאן ולכאן. ולהכי א"א שיראה הכהן כל הנגע כולה כאחת. אבל ביש נגע בא' מראשי אבריו בלי מחיה באמצע. ויש בהנגע זו שער לבן או פסיון. הרי מדאין עור הבשר מפסיק בין חלקי הנגע שפיר יכול הכהן לראותה מהקצה אל הקצה. וטמא'. מיהו אם הבהרת שם באדם שראשי אצבעותיו גסי' ועבי' כשיעור גריס גם משום מחי' מטמאין שם. דהרי יכול הכהן שפיר לראות כל הנגע בהבטה אחת [תוספתא]: ראשי אצבעות ידים ורגלים הרי כ': וראשי אזנים היינו כל שפת האוזן סביב. ומשום דב' האזנים שוין בתואר. חשבן תנא לאחד. אבל אין כל האצבעות שוות ממש בתואר אחד. וכ"כ בדדים לקמן. מדשוין בתואר חשבן תנא לא': וראש החוטם וראש הגויה הוא ערות הזכר [ונ"ל דנקט גוי' מלשון מן גו יגורשו [איוב ל] דהיינו מקום פנימי וסתר וה"נ הערוה הוא אבר שראוי להסתירו בצניעות. והתורה אמרה לא תגלה ערותה דערוה היינו דבר שנתגלה מהסתר שראוי לו]: ר' יהודה אומר אף של איש ות"ק ס"ל מדאין בולטין כ"כ אין זה שפוע: ר' אליעזר אומר אף היבלות ר"ל אם המחיה היא בראש ווארצע בולטת: והדלדולין דהיינו שהיא בראש געוויכס חד: אינן מיטמאין משום מחיה ומפורש בתוספתא דגם הנך שרחבים כגריס. לכ"ע מטמאין משום מחיה. ורק בשאין רחבים כגריס פליגי. א"כ צ"ל דטעמייהו דרבנן. דס"ל דדוקא בעור הבשר המורגל כתיב וראה הכהן שצריך שיוכל לראותו כולו כאחד דוקא. אבל בהנך גם המשונה נידון כמורגל [כלעיל רפ"ב]: אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת דכל ו' מיני נגע שבאדם אין מטמאין שם. יש מדהו"ל ביהס"ת. ויש מדלא נחשב שם עור הבשר. [ונ"ל דבמלות אין מטמאין בבהרת כלל כל הנהו דתני לבסוף לאחר שפרט מניין המקומות שאמ"ט שם נגע. ותנא והדר מפרש. דאמ"ט בבהרת היינו שאמ"ט בנגעים ואין מצטרפין וכו'. אלא מדלא רצה התנא להפסיק הרבה בין מה דפתח אלו שאמ"ט וכו' למנין המקומות. להכי לא הזכיר כל הנך דיני הטומאה מיד בתחלה אלא כללם ברישא ומפרש להו בסוף]: תוך החטם כולהו לאו עור הבשר נינהו. ותוך עין בל"ז הוא לבן: תוך הפה ואודם שפתיים נמי נידון כתוך הפה. מדנסתר כשאינו מדבר ששפתי' נושקות זב"ז: הקמטין שבאדם שמן. והן בכל מקום שבגוף: והקמטין שבצואר בכל אדם: תחת הדד באשה הוא מה שאין נראה ממנה כשמניקה בנה [כלעיל פ"ב מ"ד. ונ"ל דלהכי לא הזכיר כאן של אשה כלעיל ברא"ב. היינו משום דרק ברא"ב הוצרך לפרוע דרק באשה מקרי ראש דדה רא"ב. אבל לא בראש דדי האיש. אף דגם דדו יש לו ראש. אבל הכא מדקתני תחת הדד כבר ידעינן דבאשה מיירי דהרי באיש איו דדו מדולדל למטה שיהיה לו תחת. א"נ נ"ל דלהכי הכא בדד נקט סתמא משום דכלל נמי דד איש אם הוא מדולדל ולא גרע מקמט של אדם שמן דמקרי ביהס"ת]: ובית השחי נ"ל דמדלא חשיב הכא בין ביהס"ת גם בין הרגלים כלעיל [פ"ב מ"ד]. ש"מ דגם בין הרגלים מקרי בית השחי. דכל חלק שבגוף ששוחה ומסתיר חלק אחר שבגוף. נקרא בית השחי. וכל הנך דחשיב אינן מטמאים בנגעים מדהו"ל ביהס"ת וכתיב בנגעים לכל מראה עיני הכהן [ועי' הר"ש פ"ב מ"ד]. ואע"ג דבהנך דחשיב הכא יש מהן שנראין לפעמים. עכ"פ מדכתיב כמה פעמים עור הבשר משמע שיהי' לכל מראה הכהן גלוי תמיד כשאר עור הבשר: כף הרגל היינו מה שתחת קערורית העקב דמדדורך עלי' ברוב פעמים הו"ל ביהס"ת. אבל שאר תחתית הרגל כשהולך אין דורך עליו בחוזק. ולהכי לא מחשב ביהס"ת. אולם נראין טפי דברי הרא"ש שכתב דטעם דכף הרגל. היינו מדעורו קשה. דינו כצפורן דלא מקרי עור הבשר. א"כ י"ל דשאר תחתית פס הרגל. ששם אין עור קשה כ"כ. שפיר מטמא בנגעים: והצפורן דאינו עור הבשר. והא דלא חשיב לכף רגל וצפורן בהדי הנך דלעיל דלא מחשבי כעור הבשר. נ"ל דה"ט מדבעי למנקט יחד תחלה כל המקומות שעורן רך רוגמת עור הבשר כתוך העין. ואפ"ה לא יחשבו כעור ובשר. והדר נקט עקב וצפורן שעורן קשה: והזקן כשלא נקרחו דאז אין שם טומ' בהרת. וכ"ש נתק וקרו"ג: השחין שחין הוא מכה הנתהווה ע"י ליחה בוערת שבתוך עור האדם דשחין לשון חמום הוא. ענטצונדע בל"א. וכמו אם שחונה [יומא נ"ג ב']: והמכוה פערברענען בל"א. והוא חבורה שנתהווה ע"י שנכווה מאש ממש: והקדח כך נקרא שחין שנתהוה באדם שלא מאליו. רק ע"י שלקה בעץ או באבן וכדומה. שע"י הכאה זו נכבש הדם שבמקום ההוא ונתחמם ונתהווה עי"ז השחין בעורו. וכך נקרא ג"כ כל מכוה שלא נתהוה ע"י אש ממש רק ע"י תולדות האש. כברזל חם או גחלת ורמץ מוקדין. או ע"י מים רותחין וסיד רותח וכדומה ונקרא פעעברוהען בל"א. ושחין שע"י מכוה כזו רבתה תורה שיהא דינן כשחין ומכוה ממש. מדכפלה תורה מלת שחין ומלת מכוה כ"פ. לומר לך דהיינו בכל גוונא. [ולרמב"ם להכי נקרא חבורה שע"י הכאה או שע"י תולדת האש בשם קדח. מדהוא לשון הבערה. כמו כי אש קדחה באפי. ול"מ הי' נ"ל שהוא לשון מקדח דהיינו שכח ההכאה או הנגיעה בהמוקדין עקץ כמקדח לתוך פנימיות העור במהירות כמקדח]: המורדין מלת המורדין אכולהו תלתא קאי. דכל הג' כל זמן שהן מורדין. דהיינו שאין עור הנגע שלם. רק מוריד משם ונוזל ליחה. נמצא שלא התחילו עדיין להעלות קרום ברפואתן אז אין מטמאי' בנגעים. [ואפשר דמורדין הוא לשון מורד ההר [כאהלות פי"ז מ"א]. והיינו משום שכל זמן שהמכה מזיל ליחה יהיה מקומו צבה וגבוה כהר מדמלא ליחה]: אינן מיטמאין בנגעים ר"ל אם יש שם נגע א"צ להסגירו ואפילו יש בה סי' טומאה טהור מדלא מחשבה נגע: ואינן מצטרפים בנגעים אפילו אם רוב הנגע בשאר העור. ומיעוטו הוא באלו המקומות. אמ"צ לכגריס: ואין הנגע פושה לתוכן ובכולהו ה"ט. מדאינן עור הבשר [הר"ש] אבל נגע שבראשי אברים [כמ"ז]. מדמחשב. עור הבשר מטמאים בנגעים. וכ"ש שמצטרפים בנגעים. וגם הנגע פושה לתוכן. [אולם הר"ב כ' דלהכי הנך דמשנתינו אין נגע פושה לתוכן דמדא"א שם אום. להכי גם אין פושה לתוכן. ואילה"ק לדבריו. הרי בוהק דאינו מטמא באום ואפ"ה פושה נגע לתוכן הא בורכא דמדפשה לתוכו הרי נשתנה למראה בהרת. ובכה"ג גם באום מטמא. גם אילה"ק הרי ראשי אברין דלראב"ד אינן באום ואפ"ה ישנן בפשיון [כפ"ח מ"ה]. י"ל הר"ב לשיטתיה ריש משנה ז' אזיל דס"ל דגם באום ישנן]: ואינן מיטמאין משום מחיה אם הם באמצע הנגע. דמה שטימאה תורה מחיה. היינו כשהיא בבשר חי ובריא. משא"כ הנך יש שאינן בשר כלל. ויש שהן בשר. אבל אינן בשר בריא: ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דאם הפך כולו לבן. ונשאר א' ממקומות הללו שלא נתהפך ללבן אפ"ה טהור. אבל ראשי אבריו. יש מהן שמעכב ההופך כולו לבן [כפ"ח מ"ד]: ונקרחו דאז הנגע שיתהווה במקום שנקרח. דינו כנגע שבעור הבשר. רק שאמ"ט שם בשער לבן: השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת שעלה עליהן קרום כמו שמורגל בכל מכה כשיתחיל להתרפאות. וכ"ש כשחי' לגמרי. דהו"ל כשאר עור הבשר. ומלת צרבת. לשון צמוק הוא. צוזאממען שרומפפען בל"א. כי כך דרך המכה שכשתתחיל להתרפא. יצמוק במקומה העור יחד. וקאמר הכא שנולד נגע במקום שנצטמק. וה"ה אדם שמן שהיו בו קמטים. ואח"כ הוכחש ונתפשט הקמט. ונולד נגע במקום שנתפשט הקמט: הרי אלו מיטמאין בנגעים אם יש שם נגע בא' מד' מראות. מיהו אם הי' בו הנגע כבר בשעה שהי' מורדין או קודם שנתפשט. וכשנתפשט עדיין הנגע במקומה טהור [כפ"ז מ"א]: ואינן מצטרפין בנגעים דכשיש בראש או בזקן יחד כגריס. או שהנגע בעור הבשר ובראש יחד כגריס. או שהנגע בזקן ובעור הבשר יחד כגריס. אז אף שנקרמו הראש והזקן. אפ"ה אמ"צ אהדדי ולא עם עור הבשר. וה"ה ח"ג שחין וח"ג מכוה סמוכין אמ"צ לכגריס. והיינו משום דכל הנך חילקן הכתוב ופירש דין כל א' לבד. אף שהי' יכול לכללן מדדינן שוה. אלא לומר לך שאמ"צ: ואין הנגע פושה לתוכן דכשיש נגע בעור הבשר. והסגירו ובסוף ההסגר מצא שפשתה הנגע לתוך נתק הראש. או לתוך נתק הזקן או לתוך השחין או המכוה. לא מחשב פשיון מדאינן עור הבשר: ואינן מיטמאין משום מחיה נתק שחין מכוה [וסימנך נשם] אין בהם המחי' סי' טומאה. מיהו קרחת וגבחת. כשיש במקומן נגע. וודאי המחי' סי' טומ' בהן [כספ"י]. ואפ"ה כלל הכא התנא קרחת וגבחת בהדי אינך שאמ"ט במחיה. נ"ל דה"ט דכשיש נגע בעור הבשר סביב הראש שנקרח כולו. לא מחשב מקום הראש הקרוח כמחי': אבל מעכבין את ההופך כולו לבן דכשהפך כולו לבן חוץ מהראש והזקן. או חוץ ממקום השחין והמכוה. לא נטהר. מיהו זהו דוקא כשנקרחו הראש והזקן ונתרפאו קצת השחין והמכוה בצרבת. דאל"כ הרי כבר אמרינן לעיל דאינן מעכבי' לההופך כולו לבן: הראש והזקן עד שלא העלו שער כגון ילד שכשנולד אין שער בראשו ובזקנו. וכ"כ נער רך בשנים שאין שער בזקנו: והדלדולין שבראש ושבזקן י"א דר"ל געוויכס שבראש או בזקן. והיינו דלדול בשר שם שאין בו שער. וי"א דר"ל רבוי שער שיש לפעמים בהפנים או בהצואר סמוך לראש או לזקן. אבל לא במקום הקדקד או הזקן ממש. ומפורש בתוספתא. דמן קצה הפרק של לחי ולמעלה. זה מחשב ראש. ומקצה פרק של לחי ולמטה. זהו זקן. דרק בב' מקומות אלו מחשב נגע להטמא בראש או בזקן: נדונים כעור הבשר לכל דבר דהיינו לטמא שם בהרת כבשאר בשר. וגם מעכב שם הפריחה. וגם הנגע פושה לתוכן. ומצטרפין לענין נגע כגריס שבבשר סמוך להן וגם מטמא שם הנגע בד' מראות. ובמחי' ובשער לבן. ואמ"ט שם בשער צהוב:

מלכת שלמה כגריס הקלקי מרובע. ירושלמי ס"פ בתרא דמעשרות דף נ"ב ודפ"ד נדרים דף ל"ז ודפ' הנחנקים ודפ"ג דשבועות גרסי' תניא אמר רשב"ג אין מרובע מששת ימי בראשית הותיב ר' ברכי' והתנינן גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע ומשני א"ר ביסנא אדרבא משם ראי' דליתי' מרובע דאי לא ליתני כגריס ואנא ידענא דהוא מרובע ולמה תנינה אלא שמע מינה שהוא עצמו ירבענה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד בשם הרא"ש ז"ל ומסיק התם ואית דבעי מימר לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ושיעור הגריס לא שיהי' כמו שהוא עגול אלא מוסיפים עליו הרבוע שלשים ושש שערות דתניא בת"כ פרשה ג' דפרשת נגעים ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת"ל שער לבן ומחית בשר חי מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחי' מקום שתי שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בו שער לבן ומחי' ת"ל צרעת נושנת היא היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסייעה א"כ למה נאמר שער לבן ומחי' לומר לך שלא תהא טמאה עד שיהי' שיעורה כדי לקבל שער ומחי' יכול שער לבן מצד אחד ומחי' מצד אחד פי' יכול יהא שיעור הבהרת כדי שיעמוד ש ער לבן אצל מחי' דהיינו ד' שערות ברוחב שער אחד ת"ל בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום שתי שערות משמאלה מלמעלה הימנה מלמטה הימנה מרובע נמצאו בה ל"ו שערות כגריס הקלקי מרובע פי' המחי' שתי שערות על שתי שערות וכן מימינה שתי שערות על שתים וכן משמאלה וכן מלמעלה ומלמטה ולארבע קרנות לכל קרן שתי שערות על שתי שערות כדי שתהא מבוצרת ומרובעת נמצא כי מרבעת לה הוי שש שערות על שש והיינו ל"ו שערות ומיהו צ"ע מנא לן שצריך שתהי' המחי' שתי שערות על שתים אמאי לא סגי באורך ב' שערות ורוחב שערה אחת כשיעור שער לבן וגם למה צריכה הבהרת להיות מרובעת יספיק שיהא מן המחי' לקרן אורך שתי שערות באלכסון כדי שתהא מבוצרת מכל צד וי"ל דפשטי' דקרא דכתיב והיא הפכה שער לבן ומחית משמע דבעינן תרויהו אלא דמצרעת נושנת מפקי' קרא ממשמעותה ומטמינן בחד ויש לנו לקיים פשט המקרא כל מה שנוכל ואם לא נוכל להצריך שניהם לכל הפחות נאמר שתהי' המחי' בשיעור שער לבן ומחי'. ומחי' כבר למדנו שהיא שיעור שתי שערות נמצא שיעור טומאת מחי' שתי שערות על שתים ואז יהי' פשט המקרא מקויים והא דבעינן בקרן שתי שערות על שתים ולא יספיק שיהא שתי שערות באלכסון דכתיב בשאת משמע שתהא באמצע שתהא הבהרת מקפת המחי' מכל צד כשיעור המחי' ואף בקרנות שיהא בבהרת כשיעור מחי' באלכסונה שמכל צד שתמדוד שתמצא בבהרת שיעור המחיה. תשע עדשות שהיא ד' שערות כזה % עכ"ל ז"ל: נמצאו ל"ו שערות כצ"ל. וברמב"ם פ"א דהלכות ט"צ סי' ז' ח' ושם הגרסא בשלשת הדפוסים כגריס הקלקלי בשני למדין ואפי' בספר מוגה מספר שכתובה חתימת ידו של הרמב"ם ז"ל בסופו: