יכין המקדש שרצה ליתן אפר פרה לתוך המים שמילא מהמעין לתוך שוקת תלושה לשם חטאת: ונפל הקדוש ר"ל האפר: או על הצד ר"ל על שפת דופן השוקת שהמים בתוכו: ואח"כ נפל על השוקת פסול דכתיב ולקחו לטמא מאפר ונתן וגו'. וזה רק ממילא נפל מהשפה להמים. הא אם הפילו הוא מהשפה להמים. אף שלא אחז האפר בידו ממש. רק שע"י כחו נפל. כשר. דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה [כסוכה ל"ז א']. ונ"ל עוד דלהכי קאמר ואח"כ נפל. ולא קאמר ומשם נפל. לאשמעינן דדוקא בששהה קצת על שפת הכלי ואח"כ נפל לתוכו. הא אם מיד נפל מהשפה לתוכו. הו"ל כח ראשון וכשר [כסנהדרין עז"ב]: נפל מן השפופרת לשוקת פסול דקמ"ל דאף שהשפופרת תוך ידו. אפ"ה לא הו"ל כהפילו הוא. דעכ"פ הרי ממילא נפל: נטל משפופרת וכסה דבין נטילת האפר לקידוש כיסה השפופרת: או שהגיף את הדלת שסגר הדלת של הבית בינתיים: הקדוש כשר ר"ל האפר שלקח בידו מהשפופרת. אם עדיין הוא בידו. כשר. ומותר להחזירו להשפופרת. דאין המלאכה פוסלת בהאפר [כספ"ד]: והמים פסולים דמדנעשה שום עסק בין שאיבה לנתינת האפר. נפסלו המים גם קודם שנתן בהן האפר [שם]: זקפה בארץ בין נטילת האפר להקידוש. העמיד השפופרת בארץ שלא יתפזר האפר: פסול נפסלו המים מטעם הנ"ל. וקמ"ל אף שהפסיק רק במלאכה שעשה רק לצורך האפר שלא יתפזר. אפ"ה פוסל. והא דלא כלל להך בבא בהדי כיסה והגיף. היינו משום דבזקיפה בעי תנא לחלק בין זקיפה על הארץ או תוך ידו: לתוך ידו שזקף השפופרת תוך ידו שלא יתפזר האפר: כשר המים כשרין לקדשן. דאינה מלאכה חשובה: מפני שאפשר נ"ל דר"ל דהרי כל ענין פסול המלאכה בין מלוי לקדוש. הוא מדילפינן בספרי מדכתיב והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה. דהיינו שצריכים שיהיו מי הנדה שמורים. שלא יסיח דעתו מהן בשעה שעוסק בהן [עי' רכ"מ פ"י מפרה ה"ב]. עד שיתהוו מי נדה. דהיינו עד שיתן בהן את האפר. וא"כ כשעוסק בינתיים במעשה אחרת הרי הסיח דעתו משמירתן [כרמב"ם לעיל ספ"ד]. וזהו דוקא במעשה חשוב שצריך שהוי קצת. ועי"ז מסיח דעתו משמירת המים בינתיים. אבל זקיפת השפופרת תוך ידו שנעשה כרגע. אפשר שפיר שישמור המים באותו רגע. ואינו מסיח דעתו במעשה קל כזה: היה קדוש צף על פני המים שהאפר שהטיל לתוך המים. צף על פני המים שהשליכו לתוכן: ר"מ ור"ש אומרים נוטל מהאפר הציף. ואם כבר נתלחלח האפר מהמים. צריך לנגבו קודם שיתנו למים אחרים שרוצה לקדש. מדהו"ל כמערב מים שבתוכו שנתקדשו עם מים אחרים: ומקדש ואף לאחר שכבר הזה ממים הראשונים. רשאי ליתן האפר הנגוב למים אחרים לקדשן: וחכ"א כל שנגע במים אין מקדשין בו אפילו ינגבו תחלה. מיהו מדקאמר אין מקדשין בו. ש"מ דדוקא לקדש בהאפר מים אחרים לא חזי. מדכבר נעשה מצותו לתתו לתוך המים. דלא עדיף מהמים דמשנעשו מצותן. פסולין תו להזיי'. וכלקמן [פי"ב]. וה"נ האפר מצותו לקדש בהן. ומדקידש בו. פסול תו לקדש בו מים אחרים. אבל בשערבו מים הללו שבהן אפר זה. עם מים מקודשין אחרים. לא נפסלה התערובות. דלא גרע מאילו עירב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים דכשרים [ועיין לעיל פ"ה סי' י"ד]: זלף הריקן והוא הדין בהזה מהמים עד שכלו: ונמצא קדש ותנא רישא לרבותא דרבנן. דאף שהאפר לא נגע בהמים רק בצד א'. אפ"ה נפסלו. ותנא סיפא לרבותא דר"מ ור"ש. דאף שהאפר היה כולו משוקע במים. אפ"ה חוזר ומקדש בו. מיהו אותו אפר שלא נגע כלל במים. אף שכבר הטילו וצברו על פני המים. לכ"ע רשאי ליטול מהצבור הצף. ומחזירו להשפופרת לקדש בו מים אחרים. אבל כל שנגע במים אפילו נפל מעצמו לשם. לרבנן פסול לקדש. אפילו מנגבו: המקדש בשוקת והטפי הוא כלי חרס שפיו צר: בתוכה תוך המים שבשוקת. ונתמלא הטפי ממים שבשוקת: אע"פ שפיו צר כל שהוא פחות משפופרת הנוד: המים שבתוכו מקודשין דלא דמי לדלעיל [פ"ה מ"ח] דצריך שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד. דהכא שאני. שהטפי והמים שבתוכו מוקפין מכל צד מהמים שבשוקת סביב. והרי גם לענין טבילת כלי נחשבים כה"ג כמחוברים [כמקואות פ"י מ"ב]: אם היה ספוג מונח בהשוקת. ונתמלא ממי השוקת וקידש המים שבשוקת: המים שבתוכו שמובלעין בספוג שאינו כלי: כיצד יעשה יזלף ר"ל מריק המים לאט לאט מע"ג הספוג. או טובל האזוב תוך המים, לאט לאט. באופן שלא יגע בהספוג. ומזה: עד שהוא מגיע לספוג ר"ל עד שלא ישאר בהשוקת מים רק מה שמובלע בהספוג: נגע בספוג אעפ"י שהמים צפין על גביו כל שהן ר"ל אפילו הרבה: פסולין דנסחטו מים שבו. ונתערבו עם הכשרים ונפסלו כולן [כלקמן רפ"ט]: נתן ידו או רגלו או עלי ירקות והרי עלי ירקות ראויין לאכול ומקבלין טומאה כידו ורגלו: כדי שיעברו המים לחבית וכגון שהיה זרם המעין יורד מההר ונתן חד מהנך נגד הקלוח. כדי שירד הקלוח עליהן כתוך מרזב לתוך חבית שרוצה למלאותו לקדש המים שבתוכה: פסולים המים שירדו על הנך לתוך החבית נפסלו מלקדשן. מדירדו על דבר המקבל טומאה: עלי קנים ועלי אגוז שאינן ראויין לאכילה: זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה נ"ל דאע"ג דכבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. דכל שאמקט"ו כשר. אפ"ה קמ"ל אף דהנך אינן כלי. אפ"ה הרי הו"ל רק מסייע שירדו לתוך הכלי וכל מסייע אין בו ממש ולא נפסלו. מיהו אם שאב באלו ונתן לתוך החבית. נעשו על גבן שאובין. ופסולין למי חטאת: ודבר שאינו מקבל טומאה נ"ל דזה הכלל דרישא לאתויי אפילו דבר שמקט"ו רק מדרבנן. וכגון גיסטר'. אם סייע בה שירדו המים להכלי. מחשב כאלו הי' הוייתן קודם מילוי על דבר שמקבל טומאה ונפסלו. וזה הכלל דסיפא לאתויי דבר שאמקט"ו השתא. וכגון בהמה חי. או עשבים שלא יחדן עדיין לאכילה. אף שכשישחט הבהמה וייחד העשבים לאכילה, יקט"ו. אפ"ה כיון דהשתא אמקט"ו, המים כשרין: המפנה את המעין לתוך הגת גת הוא גומא מרובעת. שקרשים קבועין בשוליה ודפנותיה. ועשה חריץ מהמעין עד הגת כדי שירדו מי המעין לשם: או לתוך הגבים ר"ל בורות קטנות, כמו לחשוף מים מגבא. ומיירי דלאחר שנתמלא הגת והגבא, הפסיק המים שבהן מהמעין. דבלא הפסיקו. הרי מים שבגת וגבא כמעין [כרפ"ה דמקוואות]: פסולים לזבים דרק זב זכר צריך לטבילתו מים חיים. משא"כ שאר טמאים: ולמצורעים שג"כ צריך לשחוט צפור שלו לטהרתו על כ"ח במים חיים: ולקדש בהן מי חטאת דג"כ צריך שיתן האפר על מים שבאו לכלי ממים חיים: מפני שלא נתמלאו בכלי נ"ל דמה"ט הקדים תנא זבים למצורעים. ולא כדכתב בספר אורייתא דמשה. דיני מצורע קודם לדיני זב. ה"ט משום דבעי להמשיך הטעם מפני שאינו כלי דנקט בסוף על מצורע ומי חטאת דנקט להו בהדי הדדי. משום דטעם פסילא דכולהו תלת. היינו מדאינן מים חיים. ורק לא נקט לי' תנא. משום דזיל קרי בי רב הוא. אבל רק בזב סגי ליה בהך טעמא מדאינן מים חיים. אבל לטהרת מצורע וחטאת לא סגי לי' בהך טעמא לחוד. דהרי אם היה הגת והגבא נחשבים כלים לא היה מזיק מה שאין המים שבתוכן מים חיים. דהרי עכ"פ באו לתוכן ממים חיים. והו"ל ככל כלים שירד לתוכן מי מעין דכשר. להכי מסיים תנא מפני שאינן כלי. כלומר והרי למצורע ומי חטאת צריך כלי. דאי"ל דפסול למי חטאת דנקט הכא. היינו לשאוב שם בכלי למי חטאת. ליתא. דאע"ג דבאמת גם לזה פסולים המים הללו. אבל הכא לא מיירי בזה. דפשיטא דפסול. דהרי מים חיים בעינן וכדאמרן. אלא מדנקט לקדש בו מי חטאת. היינו דאפילו ליתן האפר על המים שבגת וגבא בעצמן נמי פסולין. והרי בכה"ג עיקר פסולן הוא מדאינן כלי. וכדאמרן:

מלכת שלמה נפל מן השפופרת וכו'. בסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז) וכתבו שם התוס' נפל משפופרת לשוקת פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים. וא"א לומר כן דהא שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פ' חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמא ויטביל ובמס' פרה בדוכתי טובא תנן שהיו ממלאים חביות לקדש בהן ועוד משמע דעדיפי לקדש דתנן בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאע"ג דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלים לקדוש וכ"ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בז' הימים שמפרישים כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפ' בריש יומא ועביד משום מעלה ע"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל דוקא נפל מעצמו אבל אם הוא הפילו מן השפופרת לשוקת כגון שאחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר אע"פ שלא נטל האפר בידו דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כדאיתא בפ' לולב הגזול עכ"ל ז"ל: לפי שאי אפשר. היא גירסת הרמב"ם ז"ל ופירושו וכתב עליו הרא"ש ז"ל וקשיא לי אמאי לא עריב זקפה בהדי כיסה והגיף וגם התוספתא מוכחת כפי' הר"ש ז"ל ע"כ. ולדעת הרמב"ם ז"ל י"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעי למיתני בהדה זקפה לתוך ידו וכן מצאתי אח"כ שכתב מהרי"ק ז"ל בפ"א דהלכות פרה אדומה סי' ח':