יכין
חלון חור מפולש בכותל: ארבעה על ארבעה טפחים: בתוך עשרה ר"ל שקצת החלון תוך י"ט סמוך לארץ: מערבין שנים כל חצר לעצמה, ואסורים לטלטל מזל"ז: ואם רצו מערבין אחד שיערבו יחד ויהא מותר לטלטל מזל"ז: פחות מארבעה על ארבעה דלאו פתח הוא: או למעלה מעשרה דאז לא ניחא תשמישתא: ואין מערבין אחד מיהו בחצר או בית מקור', אפי' למעלה מי' טפחים מערבין א', דניחא תשמישתא ע"י ספסלי' שדרך לשום סמוך לכתלים: גבוה עשרה ורוחב ארבעה אפי' בפחות מרוחב ד' הוה מחיצ', רק משום סיפא נקט רחב ד' טפחי', דבפחות מד"ט הוה מקום פטור, ומותרי' להוריד ממנו לבתים: ובלבד שלא יורידו למטה לבתים, אבל לחצר שרי: ואין מערבין שנים ובעירבו שנים, הו"ל כחולקי' עירובן ואוסרי' אהדדי: חריץ שבין שתי חצירות שמפסיק ביניהן ע"פ כולו: עמוק עשרה ורוחב ארבע טפחים, דאז, אין נוח לפסוע משפתו לשפתו: אפילו מלא קש או תבן לאו סתימה היא, דלא מבטל לי', דבקש הניטל בשבת מיירי, דחזי לבהמה (ועי' שבת פ"כ סי' מ'): נתן עליו נסר (ברעטט) כעין גשר, דהוה כפתח: וכן שתי גזוזטראות (גאללעריא). כעין תקרה בולטת מאמצעית הכותל לר"ה: זו כנגד זו ונתן נסר מזו לזו: פחות מכאן דאז ירא לעבור על נסר קצר כזה, ולא הו"ל כפתח: מתבן שבין שתי חצירות גדיש של תבן מפסיק ביניהן ע"פ כל החצר: ואין מערבין אחד דאע"ג דתבן לא מבטל (כמ"ג) היינו דלהוי כסתימ', אבל הכא מחיצה הוה: ואלו מאכילין מכאן מניחין בהמתן לאכול; אבל להעמידה שם בידים לא, דלמא ממעיט לי' בע"ש סמוך לחשיכ' עד יותר מרוחב י' ולא אדעתי' ויטלטלו בשבת בחצר האסורה (אבל באכלה בהמה בעצמ', לא אכלה כל כך ביום א' ומדאסור להאכיל' בידים, אית לה הכיר' ולא יעמיד' מע"ש). מיהו לא גזרי' שיתמעט בשבת דדוקא מחיצ' שנפרצה בשבת לר"ה או לכרמלי' אסור; אבל מחצר לחצר, אמרי' שבת שהותר' הותר' (תוס' די"ז, ורא"ש כאן, וא"ח שע"ד: נתמעט התבן מעשרה טפחים בגובה, וברוחב של יותר מי' אמות. ונתמעט בחול, דאלו בשבת מדהותר' הותר' כלעיל: כיצד משתתפין במבוי שתופי מבואו' ונ"ל דקמ"ל דלא מבעי ערובי חצירות ודאי מהני זכוי לשכניו: אלא אפי' שתופי מבואו' דסד"א דאין לו קירוב הדעת עם בני חצר אחרת, וודאי קפיד שלא יאכלוהו ולא הווה עירוב (כסשס"ו ס"ה). קמ"ל: מניח את החבית אם שלו היא דאם משלהם א"צ לזכות להן: ומזכה להן שאומר להזוכה, זכה בה לבני המבוי, והזוכה מגביה החבית טפח לשמן: על ידי בנו ובתו הגדולים לכתחיל' דוקא באינן סמוכין על שלחנו, ובדיעבד אפי' סמוכין על שלחנו ; דאע"ג דמציאתן לאביהן, אפ"ה לאחריני מצי מזכה על ידן. מיהו ביש לבנו אשה, אז אפי' סמוך אשולחנו, מותר לכתחיל': ועל ידי עבדו ושפחתו העברים אע"ג דשפחה עברית ודאי קטנה היא, דהרי נערה יוצאה בסימנין, וא"כ קטנה איך תזכה לאחרים? בעירובין דרבנן מזכה ע"י קטן. דידה כיד אביה ולא כיד רבה: ועל ידי אשתו אם לכתחיל' דוקא באינו מעל' לה מזונות, ובדיעבד אפי' במעלי. לה מזונות: אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים אפי' אינן סמוכין אשולחנו: מפני שידן כידו ולאו זכיי' היא (כל זה שס"ו ס"י): נתמעט האוכל משיעור המפורש במ"ח: ואין צריך להודיע דדוקא בתלתא לריעותא, שמערב משלהן, וממין אחר, וכבר כלה הראשון, אז צריך להודיע. מיהו באותו שבת שנתקלקל, א"צ תיקון בנשתייר כ"ש (שס"ח): נתוספו עליהם דיורין: מוסיף ומזכה וצריך להודיע מיירי שהדיורין שנתוספו דרים בבית שפתוח לב' חצרות להכי אף במוסיף משלו, שמא ימאנו בני החצר לערב עם אלו ששייכי' גם לחצר אחרת: כמה הוא שעורו של ערובי חצירו' וה"ה של שיתוף מבואות: בזמן שהן מרובין מי"ח בני אדם: מזון שתי סעודות הוא שיעור ו' ביצים לרמב"ם וח' ביצים לטור. ונ"ל לכאור' ראי' לרמב"ם, דבשלומ' אי נימא דב' סעודו' היינו ו' ביצים א"כ בי"ח בנ"א דסגי בו' ביצי' יגיע לכל א' שליש ביצה כ"כ לי"ט בנ"א לכל א' שליש ביצה בקירוב כמו בפחות מי"ח דסגי שליש ביצה לכל א'. אלא אי אמרת דלי"ט בנ"א צריך ח' ביצים א"כ יגיע לכל א' ד' תשעיו' ביצה בקירוב היכא ס"ד שכשהן י"ט נחמיר גבייהו טפי מאילו היו פחות מי"ח שהיה סגי בשליש ביצה לכל אחד, והרי חזינן שכשהן מרובין קיל מאילו הי' מעוטין: להוצאת שבת לכל אחד ואחד הוא כשליש ביצה לכל א'. ר"ל כשיעור הוצאות אוכל בשבת, דאינו חייב רק בכגרוגרת, כך שיעור העירוב להתיר ההוצא': אמר רבי יוסי בד"א בתחילת עירוב אבל בשירי עירוב כל שהוא והכי קיי"ל. ודוקא בנתמעט אחר שנכנס שבת ראשון, והי' שם גם שיתוף, אז כשר גם לשאר שבתות ; אבל בנתמעט קודם שבת ראשון, או אח"כ ולא היה שם גם שיתוף, פסול לשאר שבתות (מג"א שס"ח ג'). אבל לאותו שבת אפי' לכתחילה מותר לאכלו כשודאי חשיכה (שצ"ד). ובנתעפש העירוב עד שאינו ראוי לכלב, הו"ל כאילו אינו ; ולכן נוהגין לערב במצה שאינה מתעפשת מהר. ואפ"ה ראוי שגדול העיר יזכה לעירו ע"ח חדש בכל שבת בלי ברכה ; והוא שלא יקפיד אם יאכלוהו (כסי' שס"ו): ולא אמרו לערב בחצרות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות כפ"ו סי' מ"ז ; להכי מקלינן בי' בזה. ולפ"ז לדידן, שהערובי חצירו' הוה נמי שיתוף מבואו', עירוב שנתמעט פסול (מג"א שס"ח): בכל מערבין נ"ל דה"ק כל מין מאכל ראוי לעירוב ; יש שראוי גם לחצרו'., כפת אפי' אינו שלם, ויש שאינו ראוי רק לתחומין ולשתופי מבואו', כגון שאר אוכלין ומשקין ; חוץ ממים ומלח דלא חזי לשום עירוב. מיהו במים ומלח מעורבין יוצא בו לתחומין ולמבואו' (שפ"ו ות"ט); וי"א שצריך גם מעט שמן, וי"א מעט תבלין. אמנם שיעור מאכל לעירוב, ב' סעודו', ושיעור משקה ב' רבעיו', ובראוי לטבל בו פת, סגי במשקה כדי ללפת בו ב' סעודות פת. רק דבעירוב חצירות או שיתוף דצריך שיהיו מעורבי' שלא יאסר א' על חבירו, סגי בשיעור א' לכולן ; ובתחומין צריך השיעור לכל א' וא' (שס"ח ותי"ג): ומשתתפין שתופי מבואו': ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב לערובי חצרות: מערבין בו והוא שיהי' כשיעור הנ"ל, והכי קיי"ל (שס"ו): כדי שיזכה לו עירוב שא"ל כשיבואו בני חצירי לקנות ממך פת לעירוב, תן להם מעט יותר בשבילי: וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו דמעות אינן קונות עד שימשוך. ואע"ג דלצורך מצוה מעות קונות. (כח"מ קצ"ט). נ"ל דהיינו רק שאין המוכר יוכל לחזור בו, אבל עכ"פ אינו שלו עדיין, כדצריך לגבי עירוב. מיהו בזיכה לו נחתם ע"י אחר, מהני. דהרי עשאו שליח למשוך עבורו (א"ח שס"ט): ומודים בשאר כל אדם ר"ל באמר כן לאדם שאינו נחתם: שזכו לו מעותיו מדאין דרך בע"ה, למכור פתו, הו"ל כאמר ערב לי, דמהני אפי' בנחתם (שם): שאין ר"ל גם בהא מודים שאין מערבין וכו' ; כמו שאפר כירה מוכן (פ"א דביצה) (אב"י והכי פירושו ומודים שאין. עי' מש"כ ע"ר זצוק"ל שם בביצה): במה דברים אמורים בעירובי תחומין דחוב הוא לו, שמפסיד לצד האחר: ואין חבין לאדם שלא בפניו ואע"ג דבמ"ז צריך להודיע, התם פתוח לב' חצירות, משא"כ הכא:
מלכת שלמה
חלון שבין שתי חצרות שם רפ"ג דהלכות עירובין ובטור א"ח סי' שב"ע: ובגמ' אמר ר' נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפי' למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין א' מ"ט דביתא כמאן דמלו דמי כלומר והוי כמאן דלא גבוה עשרה ומ"מ בעינן שיהא דע"ד וכמו שפירש רי ע ז"ל:
פחות מדע"ד וכו'. בגמ' פריך פשיטא כיון דאמר ד' על ד' בתוך עשרה ממילא אנא ידענא דפחות מד' ולמעלה מעשרה לא ומשני הא קמ"ל טעמא דכוליה למעלה מעשרה אבל מקצתו בתוך עשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד דאי מרישא ה"א כוליה בתוך עשרה בעינן וכתבו תוס' ז"ל ואגב דהדר ותני למעלה מעשרה תנא נמי פחות מד' על ד' ע"כ: עוד פריך בגמ' לימא תנן סתמא כרשב"ג דאמר בברייתא בגמ' בפ"ק כל פחות מד' כלבוד דמי פי' תוס' ז"ל דקס"ד השתא דלרבנן כיון דבשלש יוצא מתורת לבוד חשיב פתח ומשני אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דרשב"ג אלא לענין לבודין אבל לענין פתחא אפי' רבנן מודו דאי איכא ד' על ד' חשיב ואי לא לא חשיב:
