יכין
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הכניסה לו עבדי מלוג מפרש לקמן: עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה רק מדרבנן אסורים: אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה שלא קבל הבעל אחריותן עליו. ונקראו מלוג, שהבעל מולג ואוכל הפירות, והגוף כעוף פורח ממנו: אף על פי שהוא חייב במזונותן מדאוכל עכ"פ הפירות: ואם הותירו הותירו לו ונקראו צאן ברזל, דאף שהבעל גוזזן תמיד, א"א שיכלה הקרן, מדחייב באחריותן: הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה [ועי' תרומות פי"א מ"ט]: בת ישראל שניסת [נ"ל לפעמים נקט שנשאת ופעמים שניסת, ע"ש ב' בחינות שבאשה, לעזר וכנגדו, בזמן שהיא לו לעזר. היא לו כמתנה, כמו וישא משאות מאת פניו, ובזמן שכנגדו היא לו לנסיון, או איפכא בזמן שלעזר היא כנס מתנוסס לבעלה, ואם לאו, היא כמשא עליו. או נ"ל דנישאת הוא ע"ש לא תשא שם ד"א לשוא, ובל"א "אנגעשווארען ווארדען", כמ"ד כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, וניסת הוא לשון למען ענותך לנסותך, שגם היא מורגלת ע"י הנשואין בדברים קשים, והם אעפ"כ להיטיב באחרית, כדכתיב הרבה ארבה עצבונך. ואח"כ תגל האם בפרי בטנה]: לא יאכלו עבדיה בתרומה אפילו הניח בנים ממנה, והיא אוכלת על ידיהן: מפני חלקו של עובר דס"ל עובר במעי זרה זר הוא, וס"ל דיש לעובר זכייה: שהעובר פוסל אם בת כהן מעוברת מישראל שמת בלי בנים, אינה שבה לתרומת אביה: ואינו מאכיל אם ישראלית מעוברת מכהן שמת בלי בנים אין בעובר כח להאכילה, וה"ה להעבדים: אף בת כהן לכהן ומת בלי בנים: מפני חלקו של עובר דהוה סברי טעמה דר"י משום שאינו ילוד אינו מאכיל, א"כ בת כהן נמי. ואינהו ס"ל אפילו אין לעובר אחין, אין לעובר קנין, ואוכלין בשביל המשפחה, ומכ"ש ביש לו אחין שאין לעובר קנין: והיבם אי כהנת לישראל היא, לא קרינן בה ושבה לבית אביה דאגידה ביבם, ואי ישראלית לכהן היא, ג"כ אינו מאכיל דאכתי לאו כקנין כספו היא: והארוסין אי כהנת לישראל היא פוסלה מדקני לה בקדושין, ואי ישראלית לכהן היא, אסורה בתרומה מדרבנן, שמא תאכיל התרומה בבית אביה לאחיותיה: והחרש שנתקדשה לחרש, או אפילו גם נשאה, פסלה מדקנאה מדרבנן, ואינו מאכילה מדלא קנאה מדאורייתא: ובן תשע שנים ויום אחד שבעלה, אי פסול לכהונה הוא, פסלה בביאתו מלהנשא לכהן ומלאכול בתרומה, ואי כהן הוא וקדשה בביאתו אפילו כבר הוא בן ט' ויום אחד, אין קדושי קטן כלום [אה"ע מ"ג]: ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו נ"ל דלהכי כפל ספק ספק. ותו מלת "שהוא" מיותר. אמנם ה"ק ל"ש אדם שהיה "ספק" בן ט' בשעת קדושין, "שהוא" השתא בן ט' שנים וודאי, ול"ש ספק בשעת קדושין, שהוא גם השתא "אינו" וודאי בן ט', דינם כוודאי דפוסל [ועי' תוס'], ולא אפשר דקאי אסיפא, ור"ל בקדשה קטן כזה, דהרי קדושי קטן אינן כלום, אלא ארישא קאי, ור"ל בעילת קטן שאמרנו שפוסל היינו אפילו ספק בן ט' וכו': ספק הביא שתי שערות ספק הביא ב' שערות בשעת קדושין, אף דהשתא וודאי יש לו, אפ"ה אם כהן הוא אינו מאכיל: ספק שלא הביא ר"ל ספק אם היה לו ב' שערות בשעת קדושין, והשתא אי אפשר לבודקו, אפ"ה פוסל אם ישראל הוא: נפל הבית עליו ועל בת אחיו שהיא אשתו: ואין ידוע אי זה מת ראשון שמא הוא מת תחלה ונפלה בתו וצרתה לפני האח. ונפטרו שתיהן, כריש מכילתן, או שמא היא מתה תחלה ונפלה רק הצרה לפני אחיו: צרתה חולצת שמא הבת מתה תחילה: ולא מתיבמת שמא הוא מת תחילה. ואיידי דנקט לעיל כמה ספיקות, נקט נמי הך הכא. או נראה לי, דכולה חדא בבא היא, דספק שהביא ב' שערות בשעת קדושיה, שקידש בת אחיו, ונפל אחר כך הבית עליו ועליה, צרתה חולצת וכו', אע"ג דהו"ל ספק ספיקא שמא לא היו לי ב"ש בשעת קידושין, ושמא מתה היא תחלה, אפ"ה אינה מתיבמת [כש"ך י"ד ק"י]: האונס והמפתה והשוטה אפילו קדשה השוטה: לא פוסלים אם הוא ישראל שבעל כהנת: ולא מאכילים בכהן שבעל ישראלית: ואם אינם ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין תנא סיפא זאת לגלויי דביאת בן ט' לעיל במ"ד שפוסל, מיירי אף בפסול רק לכהונה, ולא בפסול לקהל דוקא, וא"כ הכא נמי פסול לקהל דקתני ל"ד, רק פסול לכהונה סגי [ועי' רש"י ותוס' ד' ס"ח א'] ונקט פסול לקהל לרבותא דאפ"ה דוקא בבעלה פסלה ולא בקידשה [עי' פ"ו מ"ג]: כיצד ישראל שבא על בת כהן באונס או פתוי: תאכל בתרומה עד מ' יום דעד אז מים בעלמא הוא אבל אח"כ אסורה עד ג' חדשים דמ"ש מלעיל ספ"ג דחיישינן שמא נתעברה: עיברה לא תאכל בתרומה שעובר פוסל: עיברה לא תאכל שהעובר אינו מאכיל: נמצא כחו של בן גדול משל אב שהבועל לא האכיל, והבן שמאותה ביאה מאכיל: העבד פוסל משום ביאה בבעל אשה, פסלה מכהונה ומתרומה: ואינו פוסל משום זרע דקיי"ל דאפילו נכד מאכיל ופוסל, ואם היה, הנכד עבד, אינו פוסל ואינו מאכיל דאי בבנה ממש, הרי נפסלה בביאת העבד: כיצד בת ישראל לכהן בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה לשון גנאי, דדרך האיש לכבוש כס"פ דלעיל, וזה דרך נשים לו, שנכבש והושפל שאין זרעו מיוחס אחריו [ומתורץ קו' התוס' ד"ה וניסת לעבד] : וילדה הימנו בן הרי זה עבד דולד שפחה כמותה: היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומ' במת בנה הבועל: בת כהן לישראל תאכל בתרומה דלאו זרעו של בנה היא: והלכה הבת ונישאת לעבד או לגוי וילדה הימנו בן ומתה הבת: הרי זה ממזר וקיי"ל דהולד כשר, אפילו מנכרי שבא על א"א ברצונה רק שפגום לכהונה [אה"ע ד' סי"ט]: מאכיל את אמו שמת בעלה: וזאת זקינתו: אומרת לא כבני כהן גדול ר"ל לא ינהגו כמותו:
מלכת שלמה
אלמנה לכ"ג וכו' תוס' דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח:)
הואיל והוא חייב באחריותם. רפט"ז דהל' אישות ובפכ"ב סי' כ"ה וכולה מתניתין פ' ז' דהל' תרומות סי' כ' ובטור י"ד כולה פירקין בסימן של"א ובא"ה סי' פ"ה וסי' פ"ח וכתב רב אלפס ז"ל ודייקי רבוותא מדקתני במתני' בעבדי צאן ברזל וה"ה בנכסי צאן ברזל אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דוקא כעין מתו ממש דלא משמשו מעין מלאכתן כלל דכמאן דליתנהו דמו הוא דחייב באחריותן ומשלם דמים אבל אי איתנהו אע"ג דבלו טובא ופחתו אי משמשי מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמים שדין עבדי צאן ברזל ודין נכסי צאן ברזל אחד הוא כדין אלו כך דין אלו ואנן לא חזינן להאי דיוקא דהא קא מקשינן בגמ' למ"ד כל היכא דמיחייב באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא מפרקינן ותסברא נהי דמיחייב באונסיה בכחישה וביתירות דמים מי מיחייב מדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צאן ברזל מיחייב ואפי' בכחישה וביתרות דמים ולהכי אכלי בתרומה ושמעת מינה דליתה להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל אלא מיהו אע"ג דדינא דגמ' הכי לא מחייבי' ליה לבעל השתא בכחישות וביתרות דמים דכיון דלא נהגי עלמא הכי כל מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתב להו אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הלכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא עכ"ל ז"ל. ופי' בפי' כתובה לרבינו שמעון בר צמח נקראין צאן ברזל דרך משל כמו הצאן שאין להן צמר לגזוז אותם והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספת וישאר העיקר כן הנכסים הללו הכל הן שלו לא הפירות בלבד ע"כ. ופי' מלוג כענין מליגת הראש שתולשין השער ועוזבין הראש כך הם הנכסים הללו הבעל גוזז הפירות ומניח הקרן ואין לו רשות בהן ואינו עליהם אלא כשומר בעלמא ולפיכך אפי' אם פשע בהן ונאבדו בפשיעתו פטור מפני שהיא עמו במלאכתו שהרי היא משועבדת לו והוי פשיעה בבעלים דקיי"ל דפטור: