יכין וחנק סקילה חמורה משריפה, ושניהן יותר מהרג, ושלשתן יותר מחנק, ונפקא מנה, דהמתחייב שני מיתות, נידון בחמורה, ובנתערבו שני חייבי מיתות נידון בקלה: והרג ס"ל שריפה חמורה מסקילה, וחנק מהרג: זו מצות הנסקלין אפרקן דלעיל קאי: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ברכיו. ועשו כן כדי שיהיה יכול לישב ושלא יתהפך אנה ואנה, ויצטער כשתפול הפתילה על בשרו ע"י שיתהפך [ונ"ל דלקחו זבל ולא עפר, כדי לבזותו, דאע"ג דלעיל [פ"ו מ"ג וד'] חששו שלא לבזותו. היינו במעשה שנגוף עצמו]: ונותנין סודר קשה לתוך הרכה כרכוהו בתוכו, קשה מבפנים, כדי להכריחו לפתוח פיו מהר ולא יצטער הרבה, שאין הרכה מכריחתו לפתוח פיו כל כך מהר, וכרכו הקשה ברכה, כדי שלא יחבול הקשה צוארו: וזה מושך אצלו שנים העדים מושכין בב' קצוות הסודר: ומדליק את הפתילה ר"ל מרתיח יפה את העופרת, כדי שירד כחוט דק תוך גרונו. [ונ"ל דאינו ר"ל שבשעה שעומדין ומחנקין אותו. אז ירתיח הפתילה, אלא ר"ל שבשעה שיחנקוהו יהיה העופרת עדיין מודלק ורותח על האש, שלא יתקרר ביני ביני]: וחומרת נ"ל שהוא מלשון כווץ, [צוזאממענשרומפפען], כמו מעי חמרמרו [איכה א' כ'], או שהוא מלשון מרוח [צוזאממענקלעבען], כמו ותחמרה בחמר ובזפת [שמות ב'], או שהוא מלשון שריפה, כמו נפלה לאור ונחמרו בני מעיה [חולין פ"ג מ"ג], וכ"כ פני חמרמרו מני בכי [איוב ט"ז] לשון הדלקה הוא, שהאדימו כאש מרוב בכייה: רבי יהודה אומר אף הוא אם מת בידם ר"ל כשימות בידם בשעה שימשכו קודם שיזרקו הפתילה לפיו: אלא פותחין את פיו בצבת [צאנגע]: שלא בטובתו ר"ל אם אינו רוצה לפתוח פיו בטוב: וחומרת את בני מעיו לכאורה כל זה מיותר, דהרי לא פליג בהא את"ק ולפי מ"ש אות ז'. נ"ל דשפיר קמ"ל ר"י, דאע"ג דלהא שיכריחוהו לפתוח פיו בצבת א"צ כל כך זמן רב כמו כשיכריחוהו לפתוח פיו בחניקה, אפ"ה גם בהא לא יקחו העופרת מהאש עד שנפתח כבר פיו. או נ"ל דר"י טעמא למלתי' קאמר, דע"י שפתחו פיו בצבת, העופרת נכנס יפה למעיו וימות מהר, משא"כ לת"ק נסגר גרונו קצת ע"י החניקה]. אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי ושמעו להצדוקים שעושין הכל ממש ככתוב, ואין מאמינים בקבלה, שקבלנו מאבותינו ללמוד כאן ג"ש בהלמ"ס, שלא תשרף באש: מצות הנהרגים היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה כשהורגין בערכאות: רבי יהודה אומר ניוול הוא זה ר"ל דין זה מנוול, מדכתיב ובחוקותיהם לא תלכו: אלא מניחין את ראשו על הסדן [קלאטץ] עב תקוע בארץ: וקוצץ בקופיץ [בייל]: אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו שנראה כמקצב בשר בהמה. ומשום ובחוקותיהם ליכא כשהורג בסייף, מדכך דינו בתורה לא מנייהו גמרינן: עד ארכובותיו נ"ל דלהכי גם בחנק ישקעוהו בזבל שלא יתהפך ולא יכלו העדים למשוך יפה ויצטער זמן מרובה [ומתורץ קו' רלח"מ]: אלו הן הנסקלין אית מנייהו דמפורש בהו סקילה, ואית דכתיב בהו דמיו בו, או דמיהם בם, והיינו סקילה, ואית שנלמדו בי"ג מדות בגמ': ועל הכלה אשת בנו: ועל הזכור ה"ה בהביא זכר עליו: ועל הבהמה ה"ה בהביא בהמה עליו: והאשה המביאה את הבהמה שנבעלה לה: והמגדף מברך השם: והנותן מזרעו למולך מפורש לקמן [מ"ז]. והא דקתני ע"ז וקתני מולך. ה"ט, דס"ל דנותן מזרעו למולך לא עבודת ע"ז הוא, רק חוק לע"ז הוא: והמקלל אביו ואמו חמור ממכה או"א, דמכה בחנק ומקלי. בסקילה. ה"ט, דמקלל חמיר טפי, דמזכיר נמי השם לבטלה, מלבד שביזה או"א [כמ"ח], א"נ משום דמקלל מצוי יותר, לכן החמירה בו תורה לגדר [רמב"ן]: והמסית ליחיד לעבוד ע"ז. המסית חייב אף שלא הוסת חבירו. וגם המוסת כשהוסת חייב סקילה, ואף שלא עבד עדיין, רק ענה הן לדברי המסית [רמב"ם פ"ה מע"ז]: והמדיח לרבים לעבוד עבודה זרה: ובן סורר ומורה מפורש לקמן [ריש פ"ח], והשתא מפרש תנא אותן שנמנו לעיל, א' לא': הבא על האם בשוגג והיא מקודשת היתה לאביו: ומשום אשת אב ר"ל ב' חטאות, דכל עריות שחייבין עליהן מיתה במזיד והתראה, אם היו בלא התראה חייבין כרת, ובכל כרת במזיד, אם היה בשוגג חייב חטאת [חוץ מפ'סח וג'ידוף ומ'ילה [פ'ג'ם' סי'] שאף שהן בכרת במזיד, אין חטאת בשגגתן, פסח ומילה מדהן עשה, ומגדף מדאין בו מעשה [כרמב"ם פ"א משגגות]. מיהו באביו חי, ולא נתגרשה ממנו, חייב נמי משום א"א: רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד דס"ל דמחיובים אחרים מיעטיה קרא: בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו אחיוב דאשת אב לבד קאי: בין מן האירוסין שרק קדשה אביו ולא כנסה עדיין לחופה: בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו אחיוב דכלתו לבד קאי: הבא על הזכור בחנם נקטיה דהא לא מפרש בה מידי. [ול"מ נ"ל דנקטיה משום ההמשך, מדבעי לאקשויי בהמה מה חטאה, והרי עדיין לא אשמעינן מתניתין דבהמה נענשת. להכי הדר נקע זכר בהדי הנך ב', לגלויי כמו דבזכר פשוט דשוכב ונשכב נענשין, דהרי שניהן בני עונשין. ה"ה נמי הנך ב', ועלה יוכל להקשות שפיר אם אדם חטא וכו']: והאשה המביאה את הבהמה היה תנא צריך להכפיל מלת בהמה, לומר הבהמה בסקילה ורק אורחא דתנא בכה"ג להזכיר המלה רק פ"א, ועי' בכה"ג [נדה דף ל"ו ב'] המקשה נדה נדה, וכ"כ [ב"ב פ"א מ"ד] עד ד' אמות, וכ' רב"י [ח"מ קנ"ז] דקאי אלמעלה ולמטה, ועיד איתנהו טובא כה"ג [ועיין רתוי"ט טהרות פ"ט משנה ג' ד"ה נפלו]. ותמוה בזה דברי תרגום יונתן ב"ע [ויקרא כ' פט"ו וט"ז] בכתב שיהרגו בהמה בקולפי, והיינו במקל עב שיכו על קדקדו, והרי ברייתא ערוכה בידינו [סנהדרין נ"ד ב'] נאמר כאן תהרוגו ונאמר להלן תהרוגו, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה]: אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה שלא יכשל בה עוד איש אחר: ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה וחס הקב"ה על כבוד החוטא [ונ"ל דנ"מ בא עליה בשוגג, דלטעם קמא נסקלת, משא"כ לטעם ב', והוא בעיא בש"ס [דנ"ה א'] ולא אפשטה. ואינה נסקלת [רמב"ם פ"א מאיסורי ביאה הלכה י"ח]. ואילת"ק א"כ נעבדת נמי תהיה נהרגת מהנך ב' טעמים. י"ל נרבעת שאני מדהוא דבר מאום מאד, ותמוה בעיני בני עולם כמשחז"ל [נדרים נ"א א'] תבל הוא וכי תבלין יש בה שיזדקק אדם לבהמה ודבר תימה יזכרו בני עולם טפי לומר זו היא שנכשל וכו']: המגדף אינו חייב עד שיפרש השם אבל בשמע שם מפי אחר וברכו, או שברך כנוי, פטור מסקילה, ואינו חייב עד שיברך שם בשם. מיהו י"א שחייב על כל ז' שמות שאינן נמחקין, וי"א דאינו חייב רק על הויה: אמר רבי יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים כשנושאין ונותנין עם העדים: [ביינאמען], ואפילו בתחלת הגדתן, דשמא יצת זכאי והזכירו ברכת השם בחנם: יכה יוסי את יוסי נקט כנוי כזה מדהוא בן ד' אותיות, ובגמטריא אלהים: אלא מוציאים כל אדם לחוץ נ"ל דאף דבכל קבלת עדות מוציאין כל אדם לחוץ [כפרק ג' מ"ו]. קמ"ל הכא, מדצריך להשאיר כל העדים כאן [דלא כהתם] כדי שיאמרו אף אני כמוהו, ולא יצטרך להכפיל הגידוף, להכי קמ"ל שפיר, דאבל כל אדם מוציאין, שלא ישמעו זלזול השם ית'. או נ"ל דלעיל מוציאין רק אותן שאינן שייכין לשמוש הב"ד, משא"כ הכא מוציאין הכל מטעם הנ"ל, אפילו סופרי הדיינין ומשמשיהן: ושואלים כך הגי' הנכונה: והדיינים עומדין על רגליהן נ"ל דר"ל אחר שקבלו העדות מיושב: וקורעין ולא מאחין ר"ל תפירה מעליא שאין הקרע ניכר עוד, דאל"כ מותר: והשלישי אומר אף אני כמוהו נ"ל דקמ"ל אף בג' או יותר צריכין כולן לומר כן, ולא חיישינן לזלזול השם, אף דלענין נזירות [רפ"ד דנזיר] מהני כאילו אמר בפירוש, וגם לענין שאר עדות מהני מדאורייתא [כש"ס הכא ד"ס ע"א], [ורק לענין שבועה לא מהני אף אני כמותך [כרמב"ם פ"ב משבועות ה"ח], ורק לרא"ש גם בשבועה מהני ואני כמותך [טור י"ד סי' רל"ט] ונ"ל עוד דקמ"ל דאף דהפסיק השני, קאי אף אני של הג' על הגדת הראשון ומחשב גם הוא עד לענין הזמה, ולענין דכשהוכחש הא' בטל הכל]: אחד העובד בדבר שעבודתה בכך: ואחד המקטר בשר או קטורת מבשמים: ואחד המנסך ובכללו זורק דם לפניה: ואחד המשחחוה בד' אלו חייב אפילו אין דרך לעבדה בכך: ואחד המקבלו עליו לאלוה שאומר שלא בפניה אלי הוא: והאומר לו אלי אתה היינו בפניה, ותנא סיפא לגלויי דרישא מיירי אפילו שלא בפניה: אבל המגפף מחבקה: והמנשק והמכבד [אויספעגען] מלפניה: והמרבץ זורק מים להשכיב האבק לפניה: והמנעיל מלבישה מנעלים: עובר בלא תעשה וה"ה המגביה כובעו לפניה אם כך מנהג המדינה דרך כבוד. ולכן יש לזהר מלילך לבית ע"ז כשיודע שיהא מוכרח להגביה כובעו שם: הנודר בשמו קינם בשם ע"ז פלונית אם אוכל פירות אלו: והמקיים בשמו שאמר הריני נשבע בשמה, מיהו נדר היינו להבא, ושבועה היינו לקיים דבר שלעבר באזני השומעים, ואפשר לי עוד דלא נקט והנשבע בשמו, רק נקט והמקיים, דרק בנשבע לקיום אבל בנשבע בשמה שראה גמל פורח, זה אינו לקיום רק ללעג, אינו לוקה, ואפשר שגם משום שבועת שוא אינו חייב: הפוער עצמו לבעל פעור שמתריז רעי לפניו: זו היא עבודתו אפילו כיון לבזותה שוגג הוא וחייב חטאת, ובנתכוון לעבדה בבזוי זה, חייב סקילה: הזורק אבן למרקוליס כך היא עבודתו, נותנין ג' אבנים, ב' מתחת ואחד על גבו, והרוצה לעבדה זורק אבנים לשם: אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש כך הוא עבודתו, מוסר בנו לכומרים לשם המולך, ואח"כ מחזירים אותו להאב, והאב נושאו על זרועו או כתפו, והולך כך עמו בין ב' מדורות מקצה אל קצה השני, אבל כשהאב אחזו בידו והעבירו בין ב' המדורות, שהבן הלך ברגליו, פטור: מסר למולך ר"ל לכומרים שלה: זה פיתום בתיו דגושה, ופירושו בלשון יוונית, מגיד נעלמות: המדבר משיחיו שהקול נשמע כאילו יוצא מתחת כתיפו. דכך מעשהו, עומד ומקטיר קטורת ידוע, ומניף בשרביט הדס שבידו, ולוחש מלות ידועות, והקול הנ"ל נשמע מתחת כתיפו, או שלוקח גלגולת מת, ומקטיר לפניו, והשואל שומע אז תשובתו כאילו יוצא מתחת כתף הבעל אוב, או מבין פרקי אצבעותיו של הבעל אוב והקול נמוך מאוד, כאילו יוצא מתחת הארץ מול תחת הכתף [ועי' לח"מ פ"ו מע"ז] ואין זה דורש למתים, שאינו רק במלקות, דזהו במרעיב עצמו ולן בבית הקברות, או לובש מלבושים ידועים וישן בחדר יחידי כדי שיתראה אליו המת בחלום וישיב על שאלתו [רמב"ם פי"א מע"ז]: וידעוני זה המדבר בפיו מכניס עצם עוף ידוע בפיו [ולרש"י ור"ב מכניס לפיו עצם של חיה הנקראת אדני שדה, ועי' בפירושינו פ"ח דכלאים מ"ד], ועושה שאר מעשות זרות, עד שיפול בנכפה, וידבר עתידות [רמב"ם פ"ג מע"ז] (ואמר מדבר בפיו, כלומר לא כבעל אוב שאין הוא מדנר רק שומע קול אחר מדבר אכן ידעוני הבעל ידעוני בעצמו מדבר בשעה שהוא נכפה): והנשאל בהם באזהרה נ"ל דר"ל הדבר הנשאל מהם הוא בלאו [ונ"ל עוד דלהכי לא קאמר "השואל בהם". דקמ"ל ע"פ מ"ד [סנהדרין ס"ח א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, וא"כ בכה"ג שואל איכא, אבל אינו מבקש דבר הנשאל, ולהכי באמת מותר. או נ"ל דקמ"ל דבשואל בהם ולא השיבו לו, אין כאן לאו. מיהו אשכחנא טובא בלשון חז"ל, שאמרו נשאל במקום שואל, כמו אין נשאלין בהם אלא למלך [פפ"ח דיומא], וכ"כ אמרו ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עליה [נדה ד"ה ב'], ואשכחנא נמי איפכא שהשתמשו מלת הפועל תחת הנפעל, כמו החולן ליבמתו, שהכוונה שנחלן מיבמתו, והיא נקראת חלוצה, ואינה אלא חולצת, ועי' מ"ש [יבמות פי"ב סי' י"ד]: המחלל את השבת חייב סקילה כשהתרו בו: בדבר שחייבין על זדונו בלא התראה: המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם בא מז' שמות שאינן נמחקים: קללם בכינוי אפילו רק ברחום וחנון וכדומה או בשם לע"ז: וחכמים פוטרין [עי' שבועות פ"ד מי"ג]. אינו חייב עד שתהא נערה כר"מ אתיא, אבל לרבנן אפילו קטנה, דהיינו עד שתהיה בת י"ב שנה ויום א' ותביא אח"כ ב' שערות, ומאז נקראת נערה ו' חרשים, ומאז ולהלן נקראת בוגרת, ואז לכ"ע דינה רק בחנק: בתולה ולא בעולה: מאורסה ולא נשואה: והיא בבית אביה שעודה ברשותו, לאפוקי מסרה האב לשלוחי הבעל, וכ"ש במסרה האב להבעל להוליכה לביתו, ונבעלה לזה שאינה נסקלת רק דינה בחנק: והשני בחנק אף שעדיין היא בתולה, כגון שבא עליה הראשון שלא כדרכה: זה הדיוט בלשון יון נקרא אדם המוני, שפל אנשים [אידיאט] ור"ל המסית שזכרנו לעיל [מ"ד] שדינו בסקילה, כולל ב' אופנים, א' שהמסית בעצמו אפילו היה נביא, נחשב להדיוט ושוטה, ומקילין בחייו להמיתו בהכמנה ובלי התראה: המסית את ההדיוט ר"ל ועוד נכלל בדין מסית הנ"ל, שהמופת נמי דינו כהדיוט להקל בחייו, דהיינו דאף דכל האומר אעבוד ע"ז, כל שלא עבד עדיין פטור [כלעיל ד"ס א'], אבל במוסת מפי אחרים, כל שהשיב להמסית אעבוד, חייב סקילה. והשתא מפרש תנא ב' הבבות, לענין מה מסית ומוסת דינן כהדיוטים: כך מריעה בכל הנך לישנא אינו חייב עדיין, עד שיסיתו לעבוד ע"ז ממש, רק תנא אורחא דמלתא נקט, שכך דרך המסית, מתחיל לשבח ע"ז לפני המוסת וקמ"ל תנא דמאחר דמקילין בחייו ומערימין ומכמינין עליו לבערו מהעולם, וא"כ אם יניח המוסת להמסית לגמור פתויו לך עבוד ע"ז, מה תועיל ההכמנה שאח"כ, כשיאמר לו אח"כ אמור לי מה וכו', הרי ירגיש המסית כשיראה שרוצה הלה שיכפיל דבריו, ירגיש שהכמין לו. ובפרט כשישיב לו המוסת אח"כ האיך נניח אלהינו שבשמים וכו', ודאי ירגיש המסית שלבו בל עמו, וישתוק, וא"כ יהיה פטור. להכי למד התנא איך יערים עליו, דתיכף כשיתחיל המסית לשבח הע"ז, לא יניחו לגמור דבריו, ויראה להכמין עליו [ולרבא לעיל (ד"ה א') דמוסת מפי אחרים אינו חייב באמר אעבוד, רק בקילס המסית לע"ז תחלה, תתיישב המשנה יותר על נכון, דמדרצה חנא למנקט נמי חיובא דמוסת בסיפא. להכי נקט נמי קלוסים דמסית תחלה]: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין לשון מארב טמון: עליהם ר"ל אין מסתירין עדיו במארב, דאדרבא אולי יירא מלחטוא בפרהסיא: מזו דהיינו אם וכו': אמר לשנים ר"ל אם לשנים שהיו ביחד, אמר שיעבדו ע"ז, א"צ להכמין [ועי' לח"מ פ"ה מע"ז, ודו"ק]: והן עדיו ר"ל אם הן עדים הראויין להעיד, שאינן קרובים או פסולין, וי"ג הן עדיו, ור"ל לא כבסיפא שאין המוסת מצטרף, כסי' צ"ד, התם מדאינן ביחד, משא"כ הכא המוסתין יהיו עדיו: מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו מיהו פשיטא שצריכים לומר לו היאך נניח אלהינו וכו' וכמפורש בסיפא אלא דלא נחית תנא השתא לפרש, רק שהמוסתין רשאין להעיד ולא מחשבו נוגעים, לא כבסיפא שאין המוסת מצטרף: הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך לעבוד ע"ז, וזה אומר כדי שלא יתבושש אח"כ לומר כן בפני העדים שיזמין המוסת: אם היה המסית: ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מדירא שיעידו עליו אח"כ בב"ד: מכמינין לו עדים ולא סגי בחד שיצטרף עם המוסת. דכיון שמקילין בהכמנה החמירו שיהיו ב' עדיו ביחד: והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד ר"ל אמור לי עתה בבירור מה שאמרת טעם א' בקוצר דברים [דיחוד לשון בירור הוא בלשון חז"ל, כמו וידעו ביחוד ששם ארון נגנז [יומא נ"ד א'], וכ"כ שאלתי את רבי ביחוד [פסחים דל"ז א'], או ר"ל אין איש אתנו, וגלה לי כל לבך אל מה נתכוונת תחלה בשקלסת הע"ז: אם חוזר בו הרי זה מוטב ואפילו רק שתק על שאלה זה, פטור: האומר אעבוד השתא מפרש תנא אידך בבא, האיך המוסת דינו כהדיוט ומקלינן בחייו דאם כשהסיתו הלה, השיב לו "אעבוד" חייב סקילה כהמסית, אף שלא עבד עדיין. ודוקא שאמר לעבדה בדבר שעבודתה בכך: אלך ואעבוד או או קתני, וקמ"ל דלא נימא אולי בשעת הליכה יחזור בו: נלך ונעבוד ולא אמרי' מדתלה עצמו באחרים, י"ל דאם לא ילכו הם גם הוא לא ילך, ואין הדבר מוחלט עוד בלבבו: המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז שהסית לרוב עיר לעבוד ע"ז, ויש בזה כמה דברים שאינו שוה בהן למסית ליחיד, ומפורשין לקמן [פ"י מ"ד]: המכשף העושה מעשה ר"ל דוקא בעושה מעשה בכח כשפים: ולא האוחז את העינים שבכח כשפים והשבעות כחות הטומאה מראה לבריות כאילו עושה מעשה חדש, אע"פ שבאמת לא עשה כלל, זהו פטור, אבל האוחז העינים שלא בכשוף מותר לכתחילה: רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין בכשפים: ואחד לוקט חייב ר"ל אפשר שילקטו שנים קשואין, אחד וכו'. ונקט לקיטת קשואין, משום דאותו מעשה בכשוף למד ר"ע מר' יהושע, ובאותה שעה אמר לו זה הדין [עש"ס]: העושה כיצד. העושה וכו': מעשה שנלקטו באמת בכח כשפים: האוחז את העינים שנדמה להרואים כאילו נלקטו: פטוראבל אסור. ולת"ק נמי כן, רק ר"ע מפרש דברי ת"ק. דלא תימא דהאוחז העינים גם בלי כשוף לתסר, להכי קמ"ל שנים לוקטין קשואין וכו', ר"ל דשניהן שוין, שע"י כח שעשה זה עשה ג"כ זה, והיינו בכשפים, ואפ"ה פטור. א"נ סד"א דמעשה דרישא היינו מעשה כשפים ובהא סגי אפילו לא עשה מעשה ממש בגוף שנתהווה, קמ"ל דאפילו לא הקטיר להשד רק שהשביעו נמצא שלא עשה מעשה בכשופו, רק שע"י כשופו היה נראה כמלקט המכשף קשואין שאין גדלים שם, הו"ל עשה מעשה וחייב:

מלכת שלמה ארבע מיתות וכו'. גמרא אמר רב הונא כל מקום ששני חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ משבעה סמנים ורב פפא סבא משמיה דרב אמר גם ד' מיתות ורב הונא מודה ליה אלא דבפלוגתא לא קמיירי ורב פפא מוסיף סדר יום הכפורים ורב הונא בריה דרב יהושע מוסיף גם סדר התמיד ולאפוקי שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה כגון סדר שמנה בגדים של כהונה גדולה דמכנסים קודמין בלבישה ולא הקדימו לשנותם כסדר ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחלה אבל אי אפיך לית לן בה כגון דברי סדר חליצה דבין שהקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה מה שעשוי עשוי. שבעה סמנים דבפ"ט דמסכת זדה הסדרן בעינן דהכי קתני התם בסיפא בהדיא העבירן שצא כסדרן לא עשה כלום וד' מיתות מדקא פליג ר"ש בסיפא ש"מ דוקא קתני וסדר יומא דתנן כל מעשי יום הכפורים האמור על הסדר ואם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום משום דחוקה כתיב ביה וסדר התמיד דתנן זהו סדר התמיד אלא דאיכא מאן דס"ל דזהו למצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה: רש"א שריפה וכו' ור' ישמעאל נמי ס"ל בברייתא דבגמרא דשריפה חמורה וה"ה דס"ל כותיה דסייף קיל כמו שכתבו תוס' ז"ל בדף נ"ג וכן ר' יונתן ס"ל כותיה בברייתא דחנק חמור מהרג. ועיין בת"כ פ' עשירי דפ' קדושים: זו מצות הנסקלין הא דפרישנא בפירקין דלעיל בית הסקילה וכו' ומשום דבעי למיתני מצות הנשרפין והנהרגין והנחנקין כיצד הדר ונקיט להאי והכי מפ' לה בגמרא. וביד רפי"ד דהלכות סנהדרין: