יכין כל הנשבעין שבתורה דהיינו שומר, ומודה במקצת, ומי שעד א' מכחיש טענתו: נשבעין ולא משלמין וה"ה לדידן בכל כופר הכל, נשבע הנתבע: ואלו נשבעין ונוטלין שתקנו בהן חכמים שישבעו התובעים בנקיטת חפץ ויטלו כפי טענתן: והחנוני על פנקסו כולהו מפרש ואזיל. והאי ואלו נשבעין ונוטלין דתני הכא, אהנך שנזכרו במשנה ז' לקמן נמי קאי, רק תחלה מפרש תנא הנהו, והדר תנא אינך. והא דלא תני נמי במתניתן המכיר ביד אחר שקנה חפציו שנגנבו, דנשבע לוקח כמה נתן ונוטל [כב"ק פ"י מ"ג]. וכמו כן לא תני הכא המוציא הוצאות על נכסי אשתו, דישבע כמה הוציא ויטול הוצאותיו מהשבח [ככתובות פ"ח מ"ה]. י"ל דה"ט, דהנך ב' לא מחשבו נשבע ונוטל, מדמעכב התובע מה שבידו. [אבל תנא ושייר לא שייך הכא, מדקתני אלו. מיהו בספר יבין שמועה [דכ"ח] כ' בשם תוס' דהיכא דתני עניינים הרבה, אז גם בדתני אלו תנא ושייר. ובני הרב המופלג מהו' משה מרדכי שליט"א הביא ראיה לדבריו מעדיות פ"ד מ"א. ועי' פירושי שם סי' א']: השכיר כיצד נ"ל דלהכי תני כיצד. לאשמעינן דאילו הודה במקצת קציצה, באמת נשבע שוכר ונפטר, דקציצה מדכר דכיר שפיר, ואם מכחיש הכל, פטור לגמרי, וכדקאמרינן בש"ס. א"נ לאידך גיסי, דקמ"ל אע"ג דבאמת אינו מודה במקצת, דהרי אומר התקבלת ואינו כופר שכך קצץ לו כמו שתובע. וכ"כ במשנה ב' נקט כיצד מדבאמת אין שם מודה במקצת דהרי הילך הוא. וכ"כ במשנה ג' נקט כיצד, משום דג"כ אין שם מודה במקצת גמור, מדלא פרטו שיווי החבלות, והרי אפשר שהחבלה האחת שוה כהב' חבלות שתובע הלה אלא כולהו דוגמת מב"מ הן. מיהו במשנה ד' לא פליג ר"י, משום דגם לת"ק רק בשבועה דאו' שכנגדו נשבע ונוטל [עי' ח"מ צ"ב סי"א]. וכ"כ במשנה ה' לא פליג ר"י להצריך שיהיה מב"מ, מדאין הבה"ב כופר ודאי ומודה שאמר לזה ליתן. ובמשנה ו' הרי באמת פליג ר"י וע"ש: הוא נשבע בנקיטת חפץ: ונוטל תקנו כך, משום דבעה"ב טרוד בעסקיו ומצוי שישכח. ודוקא שתבעו השתא בזמנו. אבל בתבעו לאחר זמנו, אז זוכר בעה"ב שפיר, ולפיכך נשבע הוא רק היסת ונפטר. וכמו כן באין עדים ששכרו ושעשה מלאכתו, מהימן בעה"ב בהיסת, מדיש לו לבעה"ב מגו דלא שכרתיך, או לא עשית מלאכתי. וה"ה בנדונין על הקציצה, נשבע בעה"ב היסת ונפטר, דהקציצה מדכר דכיר: והוא אומר התקבלת דינר זהב וקיי"ל כת"ק. ואילה"ק במודה במקצת נהוי ב"ב כנ' ידענא ונ' לא ידענא שדינו דמתוך שאיל"מ ואמאי יצטרך שכיר לשבע. י"ל דלאו בוודאי שכח חשדינן ליה, דא"כ גם באית ליה מגו היה ראוי שיתחייב לשלם, כמש"כ תוס' [שבועות מ"ה ב' ד"ה "מתוך" הראשון]: היו מעידין אותו ב' עדים: שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות שאמר בפניהן שרוצה לכנוס למשכנו על חובו שלא ברשות ב"ד, וכ"ש בשאמר שרוצה לגוזלו. וראוהו נכנס ריקן, ויוצא וכלים תחת כנפיו [ח"מ צ']. והרי כל החוטף מחבירו משכון אפילו בשוק, והוא שלא ברשות ב"ד, אפילו באמת חייב לו, הרי הוא גזלן, ולסמ"ע פסול לעדות ולשבועה [ח"מ שנ"ט ו'], וכ"ש זה שנכנס לביתו למשכנו. ורק לג' דברים מותר אפילו לכנוס לביתו ולמשכנו בעל כרחו ואפילו שלא ברשות ב"ד [סי' ג ע ש]. גזילתו שרואה בעין ביד אחר, שיש לו עדים שהוא שלו, מותר לכנוס לחוטפו [ח"מ סי' ד']. וכן ערב שלא רצה לוה לפרוע, מותר לכנוס לחטוף משכון, אבל לא ערב קבלן [עי' מ"ש שלהי ב"ב אות פ"א], דזהו דינו כלוה. וכן שכירות שחייב לו עבור ששכר ממנו גופו, בהמתו, ביתו, כליו, ולא זקפן עליו במלוה, ולא שלם לו, מותר לכנוס לחטוף משכון ממנו [ח"מ צ"ז י"ד]: והוא אומר לא נטלתי לא נטלתי כלים. וכ"ש בשמודה שנטל רק שאומר שלי נטלתי, דבכולן כופר הכל. וכ"ש בשהודה במקצת [ורבותא קמ"ל נכנס למשכנו, דאע"ג שגילה מתחלה דעתו שנכנס למשכנו אפ"ה עשו גביה תקנת נגזל שישבע תובע ויטול, ומכ"ש בלא אמר כן מתחלה, רק ראוהו נכנס ריקן ויצא וכלים תחת כנפיו. ואילה"ק עכ"פ ל"ל דנקט הכא מעידין אותו כלל, פשיטא דבעדים מיירי, כמו ברישא בשכיר דלא נקט לה בפירוש במתני', וקאמרי' בש"ס דמיירי ביש עדים. י"ל דברישא לא הוה צריך לפרש תנא, דפשיטא דצריך עדים דאל"כ אית ליה מגו, כדקאמר בש"ס, דהרי השכיר עשה לו טובה, שעבד עבודתו ואינו יכול להעיז. משא"כ הכא בנגזל הד"א אפילו בלא עדים חייב שבועה, דליכא למימר דסד"א שיהיה דינו כשאר כופר הכל דפטור, ליתא, דהתם ה"ט מדיכול להעיז, כדרבה [ב"מ ד"ג א']. אבל הכא דלא עשה לו הנגזל טובה, סד"א דאפילו בכופר הכל יהיה חייב שבועה, אפילו בלא עדים. והרי לרש"י [ב"ק דק"ז א'] כופר הכל בפקדון באמת חייב מה"ט שבועה. קמ"ל דה"נ דוקא ביש עדים שלקח היה חייב שבועה, דלא דמי לכופר הכל בפקדון דאפשר דמשתמט וישלם לבסוף, אבל הכא הרי מחזיקו רשע שגזל, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן [כשבועות מ"ו ב']: הרי זה נשבע ונוטל בכל דבר שהתובע אמוד בו, ושדרך להניחו במקום שנכנס זה. ומיירי שהעדים ראו שיצא עם הכלים תחת כנפיו, ולא ידעו כמה כלים הוציא. ומיירי נמי שראו עתה בידו קצת כלי הנגזל, דאל"כ מהימן לומר שלי נטלתי, או בחובי נטלתי במגו דהחזרתי [ש"ך צ' סק"ד]. ואם לא היה הב"ב בהחדר שנכנס זה, רק שומר הבית או אשתו של שומר, נשבעין הן ונוטל הב"ב. אבל שכירו ולקיטו של בעה"ב, וכ"ש אדם אחר, שעל כל אלה לא הוטל עליהן שמירת הבית, לא מהני שבועתן שיטול בעה"ב. [ואילה"ק להוי שומר כעד, והרי בטוען מנה בספק ע"פ ברי דעד, חייב שד"א [כח"מ ע"ה כ"ג], והכא מדאינו יכול לשבע, שהרי יש עדים שגזל, ישלם גם בלי שבועת תובע. ואת"ל שומר אפילו כשא"צ לשלם הו"ל כבעל דבר ואינו עד [כח"מ קכ"א]. עכ"פ בשכירו ולקיטו, שלא מסר לו שמירת הבית, להוי עכ"פ כעד. נ"ל דמיירי בפסולי עדות, כאשה וקרוב]. מיהו בלא היה שום אדם בהחדר, רק שהעדים ראוהו נכנס ריקן ויוצא וכלים תחת כנפיו, ובה"ב חושדו שלקח כך וכך, אינו נשבע הלה אפילו היסת, רק מחרימין סתם על מי שלקח וכופר, ופטור. וכ"כ בלא ראוהו העדים יוצא עם כלים תחת כנפיו, אף שאמר תחלה שנכנס למשכנו, אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד. ולהכי אפילו מכחיש העדים ואמר לא נכנסתי, אמרינן מלתא דלא רמיא לאינש לאו אדעתיה. ולפיכך נשבע היסת ונפטר. וי"ח [ח"מ צ']: והוא אומר לא נטלתי אלא אחד ונתקלקל דאל"כ הילך הוא, דלא גרע מפקדון דפטור מה"ט [כמ"ש שם ש"ך בסי' פ"ז]. וקיי"ל כרבנן: הנחבל כיצד היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ר"ל שנכנס ברשותו שלם, והבעה"ב היה שם: הרי זה נשבע ונוטל אף שלא ראו עדים שחבלו. מיהו כשהחבלה הוא במקום שאי אפשר שיחבול בעצמו, כגון נמצא נשיכה בגבו, ואין שם אחר שנוכל לומר שהאחר נשכו, אז נוטל בלא שבועה: אחת שבועת העדות שהשביעו שיעיד לו ולא הגיד, ואח"כ נודע שידע מהעדות, ומיירי שהיה המעשה בזמן קרוב, שוודאי לא שכחו בשעה שהשביעו, דאל"כ לא נפסל, דמצי למימר שכחתי. או דמיירי שמודה שהיה מזיד, דאף דאין אדם משים א"ע רשע, היינו לפסול א"ע לעדות של אחר. אבל לפסול א"ע לעצמו, מהני [ר"ן]. מיהו קיי"ל דבכה"ג בהודה בעצמו שפסול, רק לשבע וליטל אינו נאמן, אבל בנתחייב שבועה לפטור א"ע, משביעין אותו [צ"ב ה']: ואחת שבועת הפקדון שנשבע שלא הפקיד אצלו, ונתברר שהפקיד בידו. אבל בהעידו שהיה הפקדון בידו בשעה שכפר, דאז ליכא למימר שנאבד ממנו ומשתמט בכפירתו עד שימצאנו, בכה"ג אפילו לא נשבע נפסל מיד. ובתרווייהו לא מצי למימר שכחתי שהפקיד בידי' דבפקדון הו"ל למרמי אנפשיה [וכב"מ דל"ה א'], וא"כ טענתיה היא נגד חזקה שאינו שוכח, והרי סוקלין ושורפין אחזקה [כקידושין ד"פ ע"א], ומה"ט לא דמי לעדים כמ"ש לעיל סי' ט"ז: ואפילו שבועת שוא עי' פ"ג מ"ח. ור"ל אפילו שבועת שוא שאינו רק רע לשמים. ונ"ל דנקט עדות ופקדון ושוא, אף שבאלו אינו חייב שבועה מן התורה, וכ"ש בנשבע שבועה דאורייתא לשקר, כגון מודה במקצת, או שומר, או נגד עד א'. וה"ה בעבר על שבועת בטוי, או בעבר על חרם הקהל. וי"א דבשבועה דלהבא שלא אוכל ואכל, לא נעשה חשוד [צ"ב ב']: היה אחד מהן משחק בקוביא [ווירפעל]. וה"ה שאר שחוק. וכולהו דוקא באין לו אומנות רק השחוק במעות [ל"ד ט"ז]: ומלוה ברבית אפילו ברבית דרבנן. וי"א דברבית דרבנן לא נפסל רק המלוה [ל"ד י']: ומפריחי יונים עי' סנהדרין פ"ג מ"ג: וסוחרי שביעית שמסתחר בפירות שביעית, שהותר לאכלן ולא להסתחר בהן [ועי' סנהדרין שם]. וה"ה בחשוד אשאר איסור תורה או דרבנן, או שיש עדים שלקח ממון חבירו שלא כדין [ח"מ צ"ב]. [ונ"ל דתנא נקט ג' מיני חשודים וכולן דרך לא זו אף זו ?א) בתחלה נקט עדות ופקדון, שחשודים על שבועה וממון, ?ב) והדר נקט שוא דחשוד רק אשבועה בלי ממון, ?ג) והדר נקט ד' מיני חשודים אממון בלי שבועה, וכולן בדרך לא זו אף זו. לא מבעייא קוביא, שהוטעה חבירו שסבר שהוא ירוויח, ונמצא שזה גזלו להדיא. אלא אפילו רבית דרבנן. דאידך נותנו לו ברצון, אפ"ה מחשב כגזלן. ולא מבעייא רבית שעכ"פ לקח מעות שאינו שלו. אלא אפילו אם תקדים יונתי ליונתך, שגם החשוד אפשר שיפסיד אם תקדים יונת אידך, וסד"א דלא דמי לקוביא, דהתם בוטח בחכמתו בשחוק, והטעה א"ע, להכי שפיר הו"ל כגזל. משא"כ דמפריחי יונים יודע דתליא במקרה, וסד"א דהו"ל כחליפין ומחלו מתחלה זל"ז, קמ"ל. ולא מבעייא כל הנהו, דלקחו ממון חבירם שלא כדין. אבל שביעית, הרי הוא נותן עבור המעות ג"כ פירות לחבירו, וסד"א דלא הו"ל חשוד, קמ"ל]: חזרה השבועה למקומה י"א דר"ל לסיני, שהשביע שם הקב"ה לישראל שלא לגזול, ויפרע הוא מהכופר ממון חבירו, אבל ב"ד אין נזקקין לא להשביע ולא להפרעון. וי"א דה"ק, חזרה שבועה למחוייב לה מדהודה במקצת, ומדאינו יכול לשבע משלם: רבי מאיר אומר יחלוקו והכי קיי"ל: והחנוני על פנקסו נקט חנווני מדרגיל שיש בידו תמיד מעות ופירות ושייך שפיר שיאמר תן לבני וכו': אלא דוקא כשיש רגלים לדבר שנתן, כגון שאמר לו וכו': תן לפועלי בסלע מעות ומודה שא"ל כן. ולא מהימן במגו כמו בשכיר לעיל, דהכא אינו מכחישו כלל. אבל בכופר, נשבע היסת ונפטר: הוא נשבע ונוטל דהחנווני יאמר פועלים לא מהימנו לי בשבועה, את האמנתינהו, דלא אמרת בסהדי הב להו: והן נשבעין ונוטלין דהפועלים יאמרו לא מהימן לן חנווני בשבועתו. ובהא לא פליג רבי יהודה דצריך שיהיה שם הודאה במקצת, דהכא דמי ליש ע"א כנגדו שמחייבו שבועה מדאורייתא, ולא דמי כלל לשומר הבית לעיל סי' י"ב, דהוא כבעל דבר הוא. ולכתחילה צריך שישבעו כל א' בפני חבירו. מיהו אפילו חד מנייהו עכו"ם צריך שישבע אידך, דאף די"א דאין נשבעין אפילו על פי ברי של עכו"ם [כח"מ קמ"ט י"ד] עכ"פ הכא שהוא ליטל, כ"ע מודו דאינו נוטל רק בשבועה [ש"ך צ"א סק"ג]. והא דנקט פנקסו. י"א משום דבכה"ג אפילו אינו טוען חנווני ברי רק טוען שמצא כן כתוב בפנקסו, נאמן בשבועה. וי"א דנקט פנקסו לרבותא, דאפ"ה צריך שיטעון חנווני ברי [שם ס"ד]. והא דנקט בן ופועלים. נ"ל דקמ"ל בן אע"ג שאין הנתבע צריך לשלם לבנו, דפשטותא דמתניתין משמע טפי דמיירי בבנו המשמשו, וודאי הוא סמוך על שולחנו, אפ"ה חנווני נוטל רק בשבועה. וקמ"ל פועלין, אף שהפועלים רבים, וג"כ נשבעים ונוטלים, אפ"ה חנווני בשבועה מיהו יטול [ועי' ח"מ סי' ל"ד סכ"ז ודו"ק. כך נ"ל ודלא כרתוי"ט. והא דפתח ונקט בחנווני לחוד ומסיים בחנווני ופועלים דשניהן נשבעין, והרי בכל חדא איכא רבותא, דחנווני אף דהו"ל בע"ב לגביה כא"י אם נתחייבתי אפ"ה נוטל בשבועה עכ"פ, ובפועל אף דהו"ל בע"ב לגביה כאיני יודע אם פרעתיך, אפ"ה צריך לשבע וליטל. א"כ הו"ל למנקט נמי פועלים ברישא. וליכא למימר דמשו"ה לא נקט פועלים ברישא, ממ"ש הר"ן במתני', דלא נקט תנא רק הנך דסד"א דאין נוטלין אפילו בשבועה, דא"כ למה נקט פועלים בסיפא. אע"כ לרבותא נקט פועלים בסיפא דאף דפועלים נשבעים, אפ"ה גם חנווני בשבועה מיהו נוטל. ואפילו היו פועלים הרבה, וכלעיל. א"כ ברישא נמי ננקט להו מה"ט. ונ"ל לפמ"ש [בח"מ סי' צ"א] דדוקא במת חנווני פועל נוטל בלי שבועה. אבל במת פועל, חנווני בכל גוונא צריך לשבע, וכן כ' הר"ן [דשט"ז ב']. א"כ י"ל דלהכי נקט ברישא חנווני לחודא לאשמעינן דאפילו באין פועל שם אפ"ה חנווני נשבע. משא"כ בפועל לחוד, א"צ לשבע. ואפשר זהו כוונת הר"ן במתני' ד"ה והא דקתני חנווני ופועל וכו'. ע"ש]: אלו באין לידי שבועת שוא ואלו באין לידי שבועת שוא נ"ל דר"ל דהרי שבועת שוא הוא בנשבע לשנות הידוע לאדם [כלעיל פ"ג מ"ח]. והרי הכא נמי ידוע לכולנו שא' מהנשבעין וודאי משקר. או ר"ל הרי חייב לא' ואינו יכול להכחיש לשום א' מהן, והו"ל שבועה לבטלה: אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה והלכה כת"ק: ונתן לו והגביהן הלוקח וחזר והניחן ב"ה: אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי בכיס המעות שבצוארך. ור"ל שעי"ז שכחת [ולא נקט שטוען שבמזיד כופר. דנ"ל דקמ"ל דאע"ג דמסתבר כדבריו, אפ"ה בסיפא מהימן חנווני בשבועה, דלא דמי לשכיר, דהתם בעה"ב טריד]: ישבע בעל הבית בנקיטת חפץ. והטעם, מדאינן לא ברשות הלוקח ולא ברשות המוכר. ורק מדמודה חנווני שכבר מכר זה הצבור, עומד טפי ברשות לוקח, להכי תקנו שישבע לוקח: אמר לו תן לי את הפירות שמונחין בר"ה: והולכתן לתוך ביתך ובדינר זה שלמתם. ואלו הצבורין כאן לא מכרתים לך עדיין: ישבע חנוני דמדאינו מודה שכבר מכר לו אלו הצבורין כאן, עדיין ברשות מוכר הן עומדין: ידו על העליונה לרמב"ם ר"י אסיפא קאי, דגם בסיפא ס"ל דישבע בעה"ב מדאין צבורין ברשות חנווני. ולרש"י ורא"ש ר"י ארישא קאי, דברישא א"צ בעה"ב שבועה כלל, מדכבר קנה הצבורין בהגבהה, לפיכך ס"ל לר"י דדינו ככופר הכל דפטור בדינא דמשנה: אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ר"ל מטבעות קטנות: רבי יהודה אומר אין דרך שולחני ליתן איסר ר"ל אין דרכו לצבור בר"ה המעות שנותן, עד וכו': עד שיטול דינרו לכן מסתבר טפי שכבר נתן הלה הדינר. ולהכי גם בסיפא ישבע הבעה"ב [ולרש"י גם הכא ארישא קאי וכלעיל]. והא דלא קאמר בחנווני בהאי לישנא דקאמר בשולחני, אין דרך וכו'. ה"ט דדרך חנווני להקיף, רק דזה מודה שלא מכר בהקפה. והא דלא נקט בשולחני כמו דנקט בחנווני, כל שהאיסר בידו ידו על העליונה. ה"ט משום דלפעמים מחליף בעה"ב איסר שלו בפרוטות של שולחני. לפיכך תנא לישנא דליכא למטעי בה. מיהו אצטריך פלוגתייהו בפירות ובמעות, דבפירות קמ"ל אף דדרך חנווני למהר ליתנן לבעה"ב, ומסתבר שנתנן קודם שלקח הדינר, אפ"ה ס"ל לר"י דבעה"ב נשבע. ובסיפא קמ"ל דאף שאין דרך השולחני ליתן המעות עד שיקבל הדינר, אפ"ה ס"ל לרבנן דשולחני נשבע. וקיי"ל בכולהו כת"ק [צ"א]. מיהו כל זה במודים שכבר נתן הדינר, אבל במכחישין זא"ז בנתינת הדינר, דזה אומר נתתי לך הדינר וזה מכחיש, כ"ע מודים דהו"ל כופר הכל ופטור: כשם שאמרו בכתובות [פ"ט מ"ז]: הפוגמת כתובתה ר"ל אשה שמודת שקבלה קצת מכתובתה, ותובעת הנשאר, והבעל טוען שפרע הכל, נשבעת ונוטלת. דלא מהימנא במגו דבעי אמרה לא קבלתי כלום. משום דאמרינן דפרע דייק ודמפרע לא דייק, ושכחה כמה קבלה. וכל שאפשר לתלות בשכחה לא שייך מגו: לא תפרע אלא בשבועה כולהו אכשם קאי, ור"ל כשם שכל אלו לא יפרעו אלא בשבועה, כן יתומים וכו'. מיהו לא אשה בכתובתה בלבד, אלא ה"ה בשאר בע"ח בהיה בו א' מאלו לא יפרעו רק בשבועה. והא דנקט להו באשה. רבותא קמ"ל, דאפילו באשה דמקלינן בה בשאר דוכתא בגביית כתובתה משום חינא [ככתובות דפ"ד א' ודצ"ז ב'], אפ"ה לא תפרע אלא בשבועה. ומה"ט נמי תלינן הכא דין דיתומים ואשה אהדדי במלת כשם, לאשמעינן דכמו דבאשה לא חיישינן לקולא שהקילו גבה בדוכתא אחריתא, כמו כן ביתומים אף שהקילו גבייהו בדברים אחרים אפ"ה לא יפרעו רק בשבועה. [ובזה מדוייק נמי לישנא, דלא נקט וכן היתומים מן היתומים, וכדמפרשינן באמת בש"ס [דמ"ח א'], אלא נקט וכן היתומים לא וכו'. דזהו כל עיקר הרבותא דקמ"ל, דאף שהן יתומים, לא הקילו גבייהו]: וכן היתומים ר"ל יתומים שבאו לגבות מיתומים: לא יפרעו אלא בשבועה אף שאין יורשי הלוה תובעים אותן שישבעו. אבל מהלוה גופי', א"צ שישבעו רק בדטען שישבעו: שבועה שלא פקדנו אבא ר"ל שלא צוה לנו ע"י אדם אחר: ולא אמר לנו אבא הוא בעצמו, ששטר זה פרוע: ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע מלות ששטר זה פרוע, אכולהו קאי שלא פקדנו, ושלא אמר וכו' ושלא מצאנו וכו' ששטר זה פרוע, דבמצאו כתוב כן והשטר היה נמצא בין שטרות קרועין, אז הוא בחזקת פרוע. מיהו כל זה במת מלוה בחיי לוה. אבל במת לוה תחלה, ואין כתוב נאמנות בשטר שהאמינו לוה למלוה לגבות בלי שבועה, א"כ כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה, והרי אין יורשי מלוה יכולין לשבע אותה שבועה שהיה חייב אביהן שלא פרע. לכן לא יגבו כלל. מיהו בעבר הדיין והגבה להן בשבועה, או בקדמו יורשי מלוה ותפסו מיורשי לוה, אין מוציאין מידן. דרק לכתחילה לא יגבו. ודוקא בהיה חייב אביהן אותה שבועה שחייב הבא לגבות מיתומים. אבל בשאר שבועות שהיה חייב אביהן, כגון שהיה פוגם שטרו, או שאר נשבעין דלעיל במשנה שאין גובין רק בשבועה, אז אפילו מת לוה תחלה ואח"כ המלוה, נשבעים יורשי מלוה ג' שבועות הנ"ל וגובין [ק"ח]: הרי זה נשבע ונוטל ות"ק ס"ל כיון דלכל היותר, א"צ לישבע רק שלא מצא שטר בין שטרותיו, וא"כ זה שמסופק אם יילד, אין מניח כתב שזה פרוע אלא היה קורעו מיד, מדלא ידע מי יורשו, וקיי"ל דכשנולד אחר שמת אביו פטור מכל ג' השבועות. מיהו בקטן המוטל בעריסה כשמת אביו, א"צ לשבע לכשיגדל רק שלא מצא בין שטרותיו אבל א"צ לשבע שלא פקדנו, דקטן שאינו יכול לצוותו בעצמו, גם ע"י אחר אינו מצווהו [שם]: אמר רבן שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה ות"ק ס"ל דלמא להשביע בניו אמר כן. והכי קיי"ל [פ"א]: ואלו נשבעים שלא בטענה ר"ל שלא בטענת ברי, רק שטוענו שמא עיכב משלו. וטעמא דנשבעים, משום דכל אלו מורי היתירא בשביל שכר טרחם: השותפין כל שהיה תחת ידו מעות או סחורה של שותפות בלי משקל מדה או מניין [צ"ג]: והאריסין שקבל שדה מחבירו לזרעה, ושיחלקו בתבואתה הוא ובעל השדה: והאפוטרופין שמינוהו ב"ד לאפטרופוס בנכסי יתומים [כגיטין פ"ה מ"ד]. או במינה אדם לחבירו אפוטרופס בנכסיו, דלא עדיף מאריס: והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית אשה שהרשה בעלה שתתעסק במשא ומתן שלו. וסתם אשה נושאת ונותנת הוה [סי' ס"ב]: ובן הבית ר"ל א' מהאחין שמתעסק בשביל כל אחיו בנכסי ירושתן. וכל הנזכרים כאן א"צ שבועה רק בשיחשדום בטענת ב' כסף [שם]: רצוני שתשבע לי חייב פירושא דרישא הוא, ור"ל השותפין והאריסין וכו' שאמרו לכשנגדן מה אתה טוענני, ושכנגדן השיב רצוני שתשבע לי, חייב: חלקו השותפין והאריסין ונתגרש האשה, ונפרד הבן בית מהעסק, ולא נשאר לא' מהן שום דבר לחשוב עוד עם הנתבע, וגם בשותפין לא נשאר עוד שום דבר בחברותא שאינו קצוב במדה משקל ומניין. לאפוקי אפילו בנשאר דבר קצוב וידוע מניינו ומשקלו, דכמחולק דמי [שם]: אין יכול להשביעו על טענת ספק, מדשתקו אחר שחלקו והלכו להן מחלו זל"ז: נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר אחר שחלקו: והשביעית משמטת את השבועה לאו אשבועת השותפות קאי, דאין שביעית משמטת שותפות ושבועתה. רק אשבועת מודה במקצת קאי, דבנתחייב לו שבועה מדהודה במקצת קודם שביעית, ועבר שביעית, פטור מלשבע:

מלכת שלמה נשבעין ולא משלמין. הא דלא תנא נשבעין ונפטרין אפשר לומר דלישנא דקרא נקט ולקח בעליו ולא ישלם: כל הנשבעין וכו'. פ' הכותב (כתובות דף פ"ז) ברייתא וחשיב נמי התם הפוגם שטרו שלא בעדים דנשבע ונוטל. והקשו שם תוס' ז"ל תימא אמאי לא תני בהאי ברייתא כל הני דתני במתני' עד א' מעידה שהיא פרועה ומנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ושלא בפניו כיון דתנא הפוגמת כתובתה דהיינו הפוגם שטרו דבשלמא לתנא דמתני' דשבועות איכא למימר דלא מני אלא הנהו דס"ד למימר דאין נוטלין אפילו בשבועה דליהכי קאמר האי לישנא נשבעין ונוטלין ולא קאמר אין נפרעין אלא בשבועה כמו במתני' אבל האי תנא דברייתא נשבעין כיון דחשיב פוגם שטרו אמאי לא תנא נמי כל הני דמתני' וי"ל דהאי תנא לא חשיב פוגם בא מכח השטר כי הני אחריני דמתני' כיון דהוא עצמו מודה שאינו חייב לו כל הכתוב בשטר אלא מודה שפרע מקצת ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין ע"כ. פי' לתירוצם ז"ל שהתנא דברייתא חולק עם תנא דמתני' דהכא ועם תנא דמתני' דהתם דהפוגמת וכו': ואלו נשבעין ונוטלין וכו'. תימא דלא חשיב ההיא דתנן לעיל מי הנשבע מי שהפקדון אצלו למאי דמוקמינן לה אסיפא דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה וכו' וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן בפ"ק דקדושין וי"ל דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדו ראויין לישבע אבל ההיא דלעיל הלוה יכול לישבע דקים ליה טפי ממלוה אך שלא רצו חכמים גזרה שמא יוציא הלה תוס'. ונלע"ד כי בזה הוא מובן סמיכות פרק זה לסוף פירקין דלעיל וכתוב במרדכי בדף שמ"ד ראש עמוד שני. שלשים הן הנשבעין ונוטלין ששה עשר במתני' בפ' כל הנשבעין והשאר מפוזרין בתלמוד. י"ז המוציא הוצאות על נכסי אשתו. י"ח המכיר כליו וספריו ביד אחר: י"ט מי שהוציא משכון מתחת ידו: עשרים שנים אוחזין בטלית: כ"א מאן דמיתרע שטרא: כ"ב מי שהוחזק כפרן. כ"ג מי שיש לו שטר מקויים והלוה אומר שפרעו: כ"ד מלוה שהוציא שטר חוב והזמין העדים: כ"ה הנמסר מן המסור והנגרם מן הגורם: כ"ו מי שאיבד לו חברו ממונו בידו. כ"ז נראה שחסר וחפשתי שכתב בדף שמ"ה בסוף פירקין וז"ל בסוף בבא מציעא כתבתי שאר כל הנשבעין ונוטלין וכתובים לעיל ע"כ ולא מצאתי לא בסוף ב"מ ולא בריש ב"מ אמנם מצאתי שכתב שם ד' שמ"ה גזלתיך ואינו יודע אם החזרתי ישבע ויטול ע"כ: כ"ח מי שחברו נשא ונתן ביד ממונו לאנסו: כ"ט מי שמוציא על חברו שטרי ספק כגון שתי כתי עדים המכחישות זו את זו פלוגתא דרב הונא ורב חסדא: שלשים הטוען על גנב וגזלן עכ"ל המרדכי ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל ומקשי הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובה ועד אחד מעידה שהוא פרועה ומנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ונפרעת שלא בפניו וכדקתני להו לקמן בפירקין כשם שאמרו וכו' ותנן בפ' הגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה נתן ויטול ותנן נמי בפ' האשה שנפלו לה נכסים המוציא יציאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ואמאי לא תננהו לכולהו הכא. וי"ל כי קא חשיב הני דמדינא לא הוה להו למישקל כלל אלא שחכמים תקנו שיהו נוטלין בשבועה אבל הנהי דמדינא אית להו למישקל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע וליטול לא קחשיב והנך כולהו דתנן בפירקין בכשם שאמרו ולא קתני להו בסדרא דאלו נשבעין ה"נ דמדינא שקלין בלא שבועה ומכיר כליו וספריו ביד אחר נמי מדינא נוטל בלא שבועה והכי איתא בירוש' דגרסינן התם עלה דההיא א"ר אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו ישבע מפני בעלי בתים שלא יהו מיטפלין עם הגנבים ואני מסופק בזו אם איתה לפום גמרא דילן. ומוציא יציאות על נכסי אשתו נמי מדינא שקיל בלא שבועה דברי ושמא היא ואע"ג דבעלמא אמרינן ברי עדיף [הגהה צ"ע ובדפוס שאלוניקי כתוב ואע"ג דבעלמא לא אמרינן ברי עדיף]. הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מדינא ושקיל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו לישבע וכן תירץ לזו ר"ח ז"ל שם בפ' האשה וכתוב שם מהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע כגון הכא דאיהו ידע ואיהי לא ידעא נשבע איזהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות ע"כ. וא"ת והא קחשיב שכנגדו חשוד על השבועה דמדינא אית ליה למישקל בלא שבועה משום דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם לר' אבא כדאיתא בגמרא לקמן בפירקין אלא שחכמים החמירו עליו שלא ליטול אלא בשבועה וי"ל משום דר"י קתני לה להא. דר' יוסי קאמר בשניהם חשודים יחלוקו ולית ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם ואי לאו דתקנו רבנן שיהא נשבע ונוטל החשוד היה פטור לגמרי. ואף בזו אני מסופק דאפשר דר' יוסי אית ליה דר' אבא. והרמב"ן ז"ל תירץ דאלו נשבעין ונוטלין אכולה מילתא קאי והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו אלא משום דתננהו התם בפ' הכותב קתני התם כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דל"ד להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל ע"כ. וכתב עוד בשם הגאונים ז"ל דשבועה זו של נשבעין ונוטלין שהיא בנקיטת חפץ כעין של תורה עוד כתב ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען ששבועה זו שנשבעים ונוטלין אינה בפחות משתי כסף ואינו מחוור ע"כ: השכיר תקנו לו חכמים לישבע וליטול מפני שבע"ה טרוד בפועליו ואינו נזכר עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל ולא פליג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה. ובירושלמי קאמר מפני שיש לו עסקים מרובים ע"כ. ובגמרא דילן פריך וליתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעל הבית שהוא עומד וצווח שפרע. עוד בפי' רעז"ל אבל תבעו לאחר זמנו בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר. אמר המלקט דכיון דמטא זמן חיובי' רמי אנפשיה ומדכר ואיכא תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר בבל תלין וחדא דאין שכיר משהה שכרו. עוד בפירושו ז"ל ואם שכרו שלא בעדים אין השכיר וכו' עד יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך. אמר המלקט ונאמן בלא שבועת המשנה ומיהו היסת משתבע הר"ן ז"ל. והכריח הוא ז"ל שם דהאי מגו גרוע הוא ואעפ"כ הכא גבי שכיר מהני למיפטר בעל הבית מיניה דשכיר והוא ז"ל פירש שם כיצד הוא גרוע ע"ש. וכתב עוד הר"ן ז"ל ומ"מ הבו דלא לוסיף עלה לומר דשבועת השותפין שנשבעין בטענת שמא וכמו ששניני במשנתנו דוקא בשיש לו עדים שנשתתף עמו הא לאו הכי מתוך שיכול לומר לו לא נשתתפתי עמך מעולם יכול לומר נשתתפתי אבל לא נהנתי משלך כלום דליכא למימר דכיון דהאי מגו גרוע הוא וכמו שכתבתי לא מהני ליה שאע"פ שמצינו בעל הבית מיפטר מיניה דשכיר במגו גרוע מפני שאינו מחוייב לו אלא מפני התקנה ושבועת השותפים נמי אינו תורה אלא תקנה בעלמא אפ"ה אין לך אלא מה שמנו חכמים אבל בשבועת השותפים אע"פ שאינה אלא מדבריהם כעין שבועת השומרים של תורה תקנוה וכי היכי דלא מיפטר בדאורייתא משום מגו גרוע ה"נ לא מיפטר בשבועת השותפים זה נ"ל עכ"ל ז"ל. עוד בפי' של רעז"ל אבל אמר לו ב' קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת נשבע בע"ה וכו'. אמר המלקט מפרש בגמ' משום דקציצה מידכר דכירי אינשי הלכך אחמירו בה גבי שכיר. עוד בפירושו ז"ל צריך להיות ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל: התקבלת מהם דינר זהב. פי' רש"י ז"ל דטעמיה דר' יהודה דסבר לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה דאורייתא על הנתבע (דהיינו בעל הבית אז) הפכוה חכמים על התובע (דהיינו השכיר והנגזל והנחבל) באלו השנויין עד כאן עם פי' לשונו כפי הנלע"ד. ובגמ' ר' יהודה אחמורי מחמיר על השכיר למישקל שבועה מיניה ושדייה על בע"ה להשבע ולהפטר כשאין מקצת הודאה אצל בעל הבית ולא הימניה לשכיר ליטול בשבועה כשבע"ה כופר בכל. ורבנן מקילין על השכיר והמנוהו בשבועה אפי' כשבע"ה אינו מודה מקצת ע"כ עם פי' רש"י ז"ל מורחב. מאתי להבנת הענין כפי הנלע"ד. ומסקינן בגמרא דהיכא דמחמיר ר' יהודה מקילי רבנן והיכא דמקל ר' יהודה מחמרי רבנן ובהא פליגי ר' יהודה סבר בדאורייתא עבדי ליה רבנן תקנתא לשכיר פי' היכא דאיכא אבעל הבית שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת עבדו רבנן תקנתא לשכיר למיפכה לשבועה עליה ויטול אבל אדרבנן היכא דבעל הבית כופר בכל שצריך לתקן שבועה על בעל הבית מדרבנן וגם צריך לעקרה ממקום שהיא ראויה להיות ולהטילה על השכיר תקנתא לתקנתא לא עבדינן אלא ישבע בע"ה ויפטר והיכא דפליגי אקציצה ר' יהודה מקל על השוכר דנשבע ונוטל ורבנן סברי דתקנתא לתקנתא נמי עבדינן הלכך אפי' בע"ה כופר בכל ישבע השכיר ויטול דמעיקרא מתקנינן לה על השכיר אבל היכא דפליגי אקציצה מחמרי רבנן עליה דשכיר דלא ישבע ויטול אלא ישבע בע"ה שלא קצץ לו אלא אחת ויפסיד אומן דקציצה ודאי מדכר דכירי אינשי ולא שייך לומר בקציצה בע"ה טרוד בפועליו. ולשון הברייתא בגמרא תנא שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו ה"ז נשבע ונוטל ואם לאו אינו נשבע ונוטל א"ר יהודה אימתי בזמן שא"ל תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת מהם דינר זהב או שא"ל שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת אבל אמר לו לא שכרתיך מעולם או שא"ל שכרתיך ונתתי לך שכרך המוציא מחברו עליו הראיה. וביד בפ"ה דהלכות גניבה סי' ד' ה' ובפי"א דהלכות שכירות סי' ו' ובפ"א דהלכות טוען ונטען סי' ב' ובטור ח"מ סי' פ"ט. וכתב שם בית יוסף בשם הר"ן ז"ל שאם היה השכיר עבד או חשוד חזרה שבועה לבעל הבית ע"כ. וראיתי להעתיק הנה לשון הרי"ף ז"ל עם ביאור הר"ן ז"ל אשר עליו כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מנלן דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו השבועה: אלו נשבעין ונוטלין השכיר מ"ש שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דבע"ה טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר וליתיב ליה בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בע"ה אי הכי אפילו קציצה נמי לישתבע שכיר דהכי קץ ליה ולישקול אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה קציצה מידכר דכירי ליה אינשי אי הכי אפילו עבר זמנו נמי נשבע ונוטל אלמה תניא עבר זמנו אינו נשבע ונוטל חזקה אין בע"ה עובר בבל תלין והא אמרת בע"ה טרוד הוא ה"מ מקמי דלימטי זמן חיוביה כי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר עכ"ל הרי"ף ז"ל. וכתב עליו הר"ן ז"ל מנלן דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם פי' ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם והאי לא ישלם קרא יתירא הוא דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקצת ועוד דבמודה מקצת סד"א כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי אימא ישבע התובע ויטול ובעד אחד נמי סד"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש העד אלא ישבע התובע ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים קמ"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה פי' לאו למימרא דבעל הבית היה מחויב שבועה מתחלה מדקתני עקרוה דליתא דהא כיון דבע"ה כופר בכל הוא לא מיחייב אלא היסת ושבועת היסת בימי רב נחמן נתקנה כמו שכתבתי במשנתנו. אלא ה"ק שכיון ששכיר זה מסר נפשו על שכרו היה ראוי לחוס עליו לחייב בע"ה שבועה מיהת כדי שלא ילך לעתותי ערב בפחי נפש כדרך שתקנוה בקציצה והטילוה על בע"ה משום דמדכר דכיר לדעת מקצת המפרשים וכמו שאכתוב בפנינו בס"ד ושבועת תקנה זו שהיה להם לתקן עקרוה מבע"ה ושדיוה אשכיר מפני שהוא טרוד בפועליו שנותן שכר לכמה פועלים וסבר שנתן גם לזה. עוד נ"ל דלהכי נקט עקרוה שלא תאמר דלרבנן דוקא בכופר הכל דשכיחא מילתא דאמר נתתי ולא דייק ועוד שכיון שהוצרכו חכמים לתקן שבועה שאל"כ היה בעל הבית פטור לגמרי שדיוה אשכיר מפני טרדת בעה"ב אבל במודה מקצת דמוכחא מילתא דדייק ואמר ה"א דנימא דיו לשכיר בשבועה המוטלת מן הדין על בע"ה ולא ניתקון מירי קמ"ל דבכולהו גווני שדיוה אשכיר. ומ"ש הרב אלפסי ז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ע"כ. כך הוא ר"ל משום כדי חייו דשכיר תקנו שבועה על בעל הבית וכיון שראו שעסקיו מרובין ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר. ודאמרינן טרוד בפועליו לאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה נשבע ונוטל אלא טרוד בעסקיו קאמר והכי איתא בירושלמי אמר ר' בון בע"ה ע"י שעסקיו מרובין תקנו להם שישבע השכיר ויטול וכתבו הרי"ף ז"ל בסמוך. וליתן ליה בלא שבועה ליכא לפרושי דמדינא קאמר לומר דכיון דאמרינן דבע"ה טרוד בפועליו ה"ל כאומר מנה לך בידי ואינו יודע אם פרעתיך חייב דהא ודאי ליתא דהתם איהו גופיה קאמר איני יודע דכיון שהוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפיטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בע"ה ברי קטעין ואנן הוא דחיישינן ומחמרינן שלא להטיל שבועה שמא מתוך טרדתו שכח אלא ודאי ה"ק נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוי לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש בכדי חייו דהא איכא אינשי דפרשי משבועה ואפי' בקושטא לא בעי לאשתבועי אי הכי אפי' נחלקו נמי על הקציצה ה"פ דמעיקרא אמרינן בגמרא דהאי דשדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר הוא ולא מפני טרדת בע"ה ומש"ה פריך ואמר אי אמרת בשלמא משום כדי חייו הוא דשדיוה אשכיר מש"ה בקציצה לא תקנו שישבע ויטול מפני שמחלוקתן של בע"ה ושכיר בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועלים הוא ומאי דכפר ליה בע"ה ליכא למיחש לכדי חייו אלא אי אמרת דהא דעקרו מבע"ה ושדיוה אשכיר משום טרדת פועלים הוא אפילו קצץ נמי ומפרקינן דקציצה מידכר דכירי אינשי וליכא למיחש בה משום טרדא ומש"ה לא שדיוה לשבועה אשכיר ומיהו בעל הבית נשבע אפי' הוא כופר בכל כגון שאמר לו לא קצצתי אלא אחת ונתתי לך א"נ באומר הילך וכן דעת הר"ר יהוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שכירות וכן עיקר אע"פ שלא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. אי הכי אפילו עבר זמנו נמי ה"פ אי אמרת בשלמא דהאי דשדיוה אשכיר משום כדי חייו ולא משום טרדא מש"ה אמרינן דעבר זמנו אינו נשבע ונוטל דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו אלא לדידך דאמרת דמשום טרדת פועלים היא אפילו עבר זמנו נמי דודאי אפילו עבר זמנו אית לן למימר לתקוני שבועה אבע"ה כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש שמסר עצמו על שכרו ומשום טרדת בע"ה יש לנו לעקרה ממנו ולהטילה על השכיר ומפרקי' חזקה אין בע"ה עובר בבל תלין עכ"ל הר"ן ז"ל. ועיין עוד במ"ש בשמו ז"ל פ' המקבל סי' י"ב. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ר"י אומר עד שיהא שם מקצת הודאה ויאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר נתקבלת מהם דינר זהב וכן בכולה מתני' סי' ב' וסי' ג':