יכין מומין אלו שנזכרו בפרקן דלעיל שפוסלין בבהמה: בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם דכהן שהן בו. פסול לעבודה: יותר עליהן באדם דרובן אינן שייכין כלל בבהמה: הכילון שפיטצקאפף. ור"ל שראשו עשוי ככילון. והוא כסוי חבית שהוא חד מלמעלה ורחב למטה: והלפתן שראשו דומה לראש לפת. שרחבה למעלה והולכת ומתחדדת למטה: המקבן שראשו דומה למקבת שפדחתו בולט לפניו וכן ערפו בולט ביותר לאחוריו [עי' לקמן סי' ח']. כמקבת שבולט מכאן ומכאן להבית יד: ושראשו שקוע שיש באמצע קדקדו שקוע: ושקיפס שאין בראשו בליטה מאחוריו כלל. ושקיפס. הוא נוטריקון שקיל פיסא. ור"ל שראשו דומה כאילו ניטל מאחוריו גוש מקדקדו: ובעלי החטוטרת בוקקעל: רבי יהודה מכשיר ודוקא באין בו עצם רק דלדול בשר. אבל ביש בו עצם לכ"ע פסול: וחכמים פוסלין וקיי"ל כחכמים: ואם יש לו הרי זה כשר מיהו בקרח באמצע ראשו. והשער מקיף הקרחה. או שהקרחה מאחוריו. ונגד הפדחת יש לו שער מאוזן לאוזן. זהו גבן שאמור בתורה. ופסול: אין לו גבינים אייגענברוינע: אין לו אלא גבין אחד ר"ל אם ב' הגבינין מתחברין יחד ממעל לחוטם ונראין כגבן א'. זהו גבן וכו': רבי דוסא אומר כל שגביניו שוכבין ששער גביניו ארוכין ותלויין על עפעפיו. פסול כל זמן שלא גלחן: ושתי שדראות ששדרתו עקומה. ודומה כמי שיש לו ב' גבין. ולכ"ע כולהו פסלי. ורק בפירושא דקרא פליגי: הכוחל שתי עיניו כאחת שחוטמו שקוע בין עיניו. עד שכשירצה לצבוע עיניו בכחול [והוא כעין צבע תכלת לבניי. שצבעו המזרחיים בה עיניהם ליופי ולרפואה [ככתובות די"ז א'. וביצה דכ"ב א']. וזה צובע ב' עיניו במשיחה א'. ולא יעכבו החוטם [וחרום הוא מלשון והחרמתי את עריהם. שפירושו לשון שממון. ור"ל הכא שעי"ז שמם הדרת פניו. שכשניטל החוטם מבין העינים נשתת ונשתנה כל הפנים [כיבמות דק"כ ע"א]: שתי עיניו למעלה ממקום הראוי להן. או שתי וכו': ושתי עיניו למטה או עין וכו'. וקמ"ל רישא ב' עניו למעלה או למטה. אף שהב' עינים עומדות בשורה אחת כראוי. וקמ"ל סיפא אף שרק עין א' נתקלקל מקום מושבו: עינו אחת למעלה מכנגד העין האחר: רואה את החדר ואת העליה כאחת שעיניו עומדות במקום הראוי. אבל אישון העין משונה. שכשהוא נוטה לשמאלו הוא צופה ומביט לימינו. או איפכא. שיעלען בל"א: סכי שמש נ"ל דסכי הוא לשון סכך דכשהוא במקום שהחמה זורחת. סוכך וסוגר עיניו. מדאינו יכול לפתחן שם: זוגדוס כל זוג דלא שוה אהדדי נקרא זוג דוס. דמלת דוס בלשון יון הוא שנים. ר"ל זוג שאינו שוה כאחד. רק הן שנים שכל אחד משונה מחבירו וכגון שאישון א' שחור וא' תכלת: והצירן שעיניו זולגות דמעה תמיד. ואע"ג דכבר תנא ליה גבי בהמה [פ"ו מ"ג]. והרי אדם שוה לבהמה לדין מומין [כריש פרקן]. אפ"ה הדר ותנא ליה הכא גבי אדם. דבאדם אין לו רפואה. ומשא"כ בבהמה תתרפא ע"י אכילת לח ויבש: ושנשרו ריסי עיניו שנשר שער שבעפעפיו: מפני מראית העין אנשרו ריסי עיניו לחוד קאי ומראית עין דקאמר הכא ולקמן משנה ה'. לאו משום דנראה כמום. אלא משום דאינו מקובל על העין יפה. והנ"מ כשנשאר בעפעפיו רושם שער. דאל"כ הרי זה מום גמור. וכן במרובה השער בריסי עין יותר מדאי. פסול: או קטנות כשל אווז ואע"ג דבבהמה בשניהן שוות. אפילו כעגל או כאווז אינו מום [כלעיל פ"ו מ"י] עכ"פ באדם מדאינו שוה לכל זרע אהרן. הוה מום. ושלשת דינין חלוקים במומין (א) המומין השוים באדם ובבהמה. כהן שעבד בהן לוקה ועבודתו מחוללת. (ב) והמומין היתירין באדם מבבהמה. אם עבד לוקה. ועבודתו כשרה. (ג) והמומין הפסולין רק משום מראית עין. עבודתו כשרה ואינו לוקה: גופו גדול מאבריו ר"ל גופו גדול יותר משיעור הראוי למדת רגליו ושוקיו: או קטן מאבריו דשיעור אורך החוטם כאורך אצבע קטנה של אותו אדם. ובארוך או קצר יותר מזה. פסול: והצמם שאזניו דומות לספוג שהן גדולות עבות ונפוחות כספוג: והתחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום משא"כ בבהמה צריך שיהיה הלחי גופיה ארוך תחתון מעליון או איפכא [כפ"ו מ"ח וט']: פסול מפני מראית העין ואע"ג דלעיל [פ"ו מ"ד] בבהמה אפילו רק נפגמו או נגממו השיניים פסול. התם בבהמה דרכה לפתוח פיה כשצווחת. ונראה אז החסרון [ועיין רתוי"ט שם]: דדיו שוכבים כשל אשה שמדולדלות למטה ושוכבות על הגוף: כרסו צבה ר"ל עבה ביותר: נכפה אפילו אחת לימים ר"ל שנופל לפעמים בחולי הנכפה. אפילו לעתים רחוקים: רוח קצרית באה עליו שנבעת לפעמים מפרד רוח רעה: המאושכן שכיס הערוה מגיע לברכיו: ובעל גבר שגיד הערוה מגיע לברכיו: או אין לו אלא ביצה אחת ה"ק אין לו ב' ביצים בב' כיסין. רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א' (כלעיל פ"ו סי' מ"ז). ואע"ג דכבר תני לה גבי בהמה. ואדם שוה לבהמה במומין. אפ"ה אצטריך הכא לאשמעינן דהיינו מרוח אשך שכתב בתורה: זהו מרוח אשך האמור בתורה דאשך היינו ביצי זכר. ודרש מרוח אשך. שנעשו ביציו רוח ר"ל שנחסרו ונעשו אין: רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו דדרש מרוח אשך. לשון מרוח. ור"ל שנמרחו אשכיו ונתמעכו: רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו שביציו נפוחים ומלאים רוח. ודרש מרוח לשון רוח כת"ק. ואפ"ה לא קאמר כוותיה דא"כ. הו"ל למכתב חסר אשך: רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים דדרש מרוח אשך נוטריקון. כאילו כתב מראו חשך. ור"ל שעור בשרו שחור וחשוך. אף שאינו שחור ככושי ממש [כך נ"ל פירש מ"ש בש"ס. ר"ח בן אנטיגנוס לא תני כושי ר"ל לא דקאי אמשנה ו' דלא גרס התם כושי. אלא קאי אמשנתינו. דמראה חשכים דקאמר ר"ח לאו היינו כושי] וה"נ כ"ע מודו דכולהו מום הוה. רק פליגי בפירוש המקרא: המקיש בקרסוליו לפעמים פירושו ברכיים. ולפעמים פירושו עקב [וערתוי"ט אהלות פ"א מ"ח]. ולפעד"נ דפירושו הכולל הוא מקום שמחובר עצם על עצם ע"י עצמות קטנות [געלענק בל"א]. והכא ר"ל. מקום שמחובר הפרסה להארכובה הנמכרת עם הראש. דהיינו שהברכיים עקומות לחוץ. ועי"ז מקום חיבור הפרסה להארכובה מתקרב לרגל האחר. ונוקשות זה בזה בלכתו: ובארכבותיו ר"ל או שמקיש בברכיים. שרגליו התחתונים עקושים לחוץ. ועי"ז הארכובות סמוכות ומנקשות זו בזו בלכתו: ואין ארכבותיו נושקות זו לזו ר"ל או שכשסומך הפרסות זו לזו אי אפשר לו להסמיך הארכובות. אי בעל פיקה. היינו שפיקה וכו': פיקה יוצאה מגודלו שיש בליטת עצם מגודל ידו או מגודל רגלו: עקבו יוצא לאחוריו שעי"ז רגלו עומד באמצע הפרסה. חצי פרסה בולט לפניו וחציה לאחריו: פרסתו רחבה כשל אווז ר"ל שהפרסה קלושה ועגולה שאין ארכה יותר על רחבה: אצבעותיו מורכבות זו על זו בידו או ברגלו: או קלוטות מדובקות ב' יחד: עד הפרק ר"ל עד פרק האמצעי של אצבע: למטה מן הפרק שמדובקות למעלה לצד הציפורן: וחתכה הפרידן כדי שיהיו מחולקין זמ"ז: היתה בו יתרת אצבע יתירה: אם יש בה עצם פסול וה"ה בלא חתכה. ורק משום שאין בה עצם נקט וחתכה. דבכה"ג דוקא בחתכה כשרה: יתר בידיו וברגליו שש ושש אצבעות: רבי יהודה מכשיר הואיל וכל מנין אצבעותיו שוין: השולט בשתי ידיו רבי פוסל דס"ל כחישות אתילד ליה בימין: וחכמים מכשירים דס"ל בריאות וחוזק אתילד ליה בשמאל. מיהו באיטר לפ"ז לכ"ע פסול: הכושי שעורו שחור: והגיחור אדום כארגמן: והלבקן לבן כשלג. וכל אלו שמות אומות הן שצבע עורן כך: והקפח ארוך ודק. שאיננו עב כראוי לפי ארכו. והוא מכוער: והננס צווערג: והשכור ודוקא כשמשוכר משאר משקין. דהרי מדכלל הכא משוכר בין מומין היתרים באדם מבהמה. על כרחך אם עבד לא חילל. וכמ"ש לעיל סי' כ"ו. והרי במשוכר מיין שעבד עבודתו פסולה [כתענית ד"ז ב' ועי' בחומר בקודש פ"א סי' ט"ו]: ובעלי נגעים טהורין כגון בוהק. או כולו הפך לבן. אבל כשיש בו נגע טמא. הרי אפילו רק נכנס לעזרה חייב כרת: רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין שיש לו געוועכס. והוא חתיכת בשר מדולדלת: וכשרין בבהמה והלכה כדבריו. מיהו בחתכה גם באדם כשרה דלא גרע מיתרת שאין בה עצם. וכלעיל: אותו ואת בנו בבהמה פסול. מדהו"ל מחוסר זמן. משא"כ כהן ובנו עובדים ביחד אפילו לכתחלה: וטרפה דבאדם כשר מדהו"ל מום שבסתר: ויוצא דופן דג"כ כשר במקריב ולא בקרבן: ושהמית את האדם עי' פ"ו סי' צ"ז צ"ח: הנושא נשים בעבירה כהן שנשא גרושה. חללה. או זונה: עד שידיר הנייה שנודר על דעת הרבים שלא יהנה מהאשה הפסולה. דבכה"ג אין לנדר התרה רק לדבר מצוה [כי"ד רכ"ח]. ואין לחוש שמא יאמר להחכם שלדבר מצוה נדר. ליתא. דעכ"פ הרי קיי"ל דצריך לפרוט הנדר לפני מתיריו (שם סי"ד). וא"כ כשיאמר להחכם שנדר מפלונית הגרושה או זונה. לא יתיר לו החכם: עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים וסגי בקבלה לחוד בלי נדר. מדאין יצרו תקפה עליו:

מלכת שלמה מומין אלו בין קבועין וכו' פ"ק דמכלתין ד' ג' ובפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) וכתבו שם תוס' ז"ל בתירוץ שני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני בפירקין דלעיל קאי וה"פ בין קבועין ששנויין לעיל סוף פירקין דהיינו מזוהם בין עוברין ששנויין לעיל כגון חוורור ע"כ. וכתבו תוס' חיצוניות דנפקא לן במום עובר פוסל באדם מדכתיב גבי מומי אדם מום בם ומשמע הא עבר מומם ירצו וגבי בהמה כתיב נמי מום בם ודרשינן הכי בפ' התערובות ע"כ. וכתבתי האי דרשא שם סי' ה' וביד ר"פ ששי דהלכות ביאת מקדש וכוליה פירקין שם פ"ח: פוסלין באדם. בגמ' פריך אמאי והאיכא יבלת דלא כתיבא באדם. דק תבלול דלא כתיבא בבהמה ומשני מילף ילפי מהדדי כדתניא וכו'. ונכתבו מומין באדם ובבהמה משום דבר שנתחדש והכא באדם איכא חדוש גבן וחרום דליתנהו בבהמה דגבן היינו שיש לו גבינים ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו שחוטמו משוקע בין שתי עיניו ובבהמה אין לה חוטם בין העינים ובבהמה נתחדש קלוט וחיטין דליתנהו באדם כמו שכתבתי בפירקין דלעיל סי' ד' וביד בר"פ שני דהלכות איסורי מזבח מוכח דהא דקתני מתני' מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם לאו דוקא דעשרים ושלשה מומין מיוחדין בבהמה ואינם ראויין להיות באדם. ומומין הפוסלין באדם ובבהמה הן חמשים ומומין הפוסלין באדם ולא בבהמה הם תשעים מלבד שיש עוד באדם ד' מומין אחרים שהביאם הרמב"ם ז"ל בסימן ט"ז דפ"ח דהלכות ביאת מקדש ומלבד מומין הפוסלין מפני מראית העין כנזכר בסוף אותו פרק גם עוד יש שלשה מומין אחרים פוסלין באדם ובבהמה הזכירם הרמב"ם ז"ל בספ"ז דהלכות ביאת מקדש וד' מומין עוברין יש באדם ובבהמה הביאם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות איסורי מזבח סי' י"ז. ועוד ד' חוליים אחרים יש שאין מקריבין בהן הבהמה לפי שאינה מן המובחר הזכירם שם הוא ז"ל בסימן ח'. ועוד יש שם ענין אחר מרחיק הבהמה מליקרב נזכר שם סי' ט'. ועוד מין אחר נזכר שם בסי' י': הכילון. דומה לכסוי של חבית שקרוי אכלא בלשון תלמוד ובערוך גריס שניהם בבית במתני' הבילון וההיא דבפ' זה בורר (סנהדרין ד' כ"ח) אבלא לדנא. ומצאתי מנוקד הבִלְוַון היו"ו בפת"ח: והלפתן. נוסחא אחרינא והלפתים ובגמרא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו פי' רש"י ז"ל שראשו בולט לאחוריו כלפניו וכתבו תוס' חיצוניות פי' מום אחר הוא דקא חשיב בתוספתא מלבד אותן הנזכרים במשנה ע"כ. ובתר הכי מפרש בגמרא מקבן דדמי רישיה למקבת ופי' רש"י ז"ל למקבת לקורדום שערפו עגול וקצר ברוחב ע"כ: ושראשו שקוט. כצ"ל וכמו שפי' רעז"ל וז"ל הגמרא ושראשו שקוט ושקיפס תנא שקוט מלפניו ושקיפים מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא ופי' רש"י ז"ל שקוט מלפניו שראשו משופע מלפניו באלכסון. מאחריו שגובה ראשו חדוד מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה. ל"א שערפו בולט למעלה מגובה ראשו ונראה ראשו נמוך מגובה צוארו כמי שנטלה ממנה חתיכה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל לבד נראה שגורס שקוע שפירש ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו ע"כ. וגם ברפ"ח דהלכות ביאת מקדש כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו ע"כ. עיין בספר קרבן אהרן אכוליה פירקין בפרשה ג' וגם בפרק שלישי דפרשת אמור: