יכין הקדר שהניח את קדרותיו בר"ה. והוא חבר. נ"ל דנקט ירד לרבותא דפנימיות דאע"ג שע"י שירד אינו יכול להביט שלא נגע אדם בקדרותיו שהן למעלה ממנו בהשוק. אפ"ה פנימיות טהורות. ונקט לשתות לרבותא דחיצונות. דאף שרק שעה מועטת שהה בכדי שישתה אפ"ה חצונות טמאות: וירד לשתות הפנימיות טהורות דא"א להעוברין ליגע בהן בדרך עברם מפני דוחק השוק: והחיצונות טמאות בכתובות [דכד"ב] מסקינן. דאי בשכלי אומנתו ביד הקדר. דעי"ז הכל יודעין שבדעתו למכור קדרותיו כאן. אז גם פנימיות טמאות דמדרואים שדעתו למכרן כאן ממשמשין גם בקדרות הפנימיות. ואי שאין כלי אומנתו בידו שאז הכל יודעין שאין דעתו למכרן כאן. אז גם קדרות חיצוניות טהורות. דלמה ימשמשו בהן. הרי רואין שאין דעתו למכרן כאן. אבל לעולם משנתנו מיירי שאין כלי אומנתו בידו. ואפ"ה חיצוניות טמאות. דמיירי שהניח קדרותיו במקום צר שבר"ה. שע"י שאין לבני ר"ה מקום לנטות למן הצד. חיישינן שבני ר"ה שרובן טמאים. נדחקו סמוך לקדרותיו, וטמאום. ואף שאין כ"ח מקט"ו מגבו. חיישינן ע"י שנתקרבו להקדרות. נשתלשלו בגדיהן לפנימיות הקדרות ונטמאו: א"ר יוסי במה דברים אמורים במותרות דכשאינן אגודים יחד. שפיר יש לחוש שנטמאו הקדרות מאוירן: אבל באגודות דמדאגודים יחד פה נגד פה. א"א שישתלשל בגדי העוברים לתוכן. ולת"ק גזרינן הא אטו הא. ולר"מ גרסינן. דבאגודות הכל טמא. ונ"ל דר"ל שהפנימיות אגודות יחד עם החיצונות. ומשום הכי חיישינן דמשום שהדרך צר. טלטלו כל האגודות הפנימיות עם חצוניות כדי לקרב האגודות אל הכותל. וטימאו הכ"ח בהיסט. דאף דאין ע"ה מטמא בהיסט [כסי' ט"ו]. אפ"ה מדרוב בני ר"ה כנענים הם. שהן כזבין לכל דבריהם [כנדה לד"א]. לפיכך חיישינן שמא הן הסיטו. ות"ק ס"ל כיון שלא למכרן הביאן להכי רק למגע בלי כוונה חיישינן בשעה מועטת. אבל לא שיטלטלו כלים שאינן שלהן: המוסר מפתחו לעם הארץ וירא השומר הזה לכנוס שמא יתפוס עליו כגנב. שלא עשאו שומר להבית: הבית טהור טהור. דאע"ג דסט"ו ברה"י. אפ"ה מסתבר טפי לטהרה. דמתירא זה ליגע בכל מה שבבית. דחושש שמא ימהר הב"ב לבוא עליו פתאום. מדהניחו ער: הבית טהור גם זה טהור. ולא חיישינן שהקיץ ביני ביני. דאפילו לקולא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן [כספ"ט]. והא ודאי לא אצטריך לאשמעינן. אלא כולהו גוונא בעי למנקט: הבית טמא כל מה שבבית טמא. מדאינו מתירא ליגע דחושב שהבעה"ב יאמר בלבו שעדיין ישן הוא. ולכן לא ימהר לחזור: וחכ"א אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע ממקום שמצאו שוכב. דאין מחט"ו ממקום למקום. ור"מ ס"ל דבאדם בעל רצון שאני. דמסתבר טפי שמשמש הכל. מיהו לכ"ע אין חוששים רק למגע ע"ה. אבל אין המשכבות נעשים אהט"ו. וגם הכ"ח הסתומים טהורים. דאין ע"ה עושה מדרס ולא מטמא מה שהסיט. והא דלא חיישינן הכא שמא נכנס אדם העושה מדרס. ויהיה כל שבבית טמא. וגם המשכבות יהיו אהט"ו [כלקמן מ"ה]. ואי"ל דדוקא כשהניחו שומר. שכל הבית כשלו חיישינן שנכנסו אליו מטמאי מדרס. ליתא. דמי הגיד להנכנסים אם עשאו בעה"ב לזה שומר או לא. אלא י"ל דדוקא כשהניח להע"ה להיות שומר שכבר הוחזק הבית בטומאה חיישינן שמא נכנס שם מטמא מדרס. משא"כ הכא לא הוחזק בטומאה רק שיעור פישוט ידו ונ"ל דמשנתנו וכן כל משניות דלקמן מיירי שמצאו במקום שהניחו. אבל במצאו במקום אחר. אז לכ"ע גם בהניחו ישן ומצאו ישן. הרי ע"כ שהיה ער בינתיים. והרי לא ידענו באיזה מקום הלך משם לכאן. ומדהו"ל סט"ו שברה"י. כל הבית טמא: המניח אומנים והן ע"ה: אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע ממקום שמצאן. וקמ"ל משנה ב' לרבותא דר"מ בישן ומצאו ער אע"ג דבכה"ג כשימצאנו בעה"ב שהוא ממשמש בכליו לא יהיה לו שום התנצלות. דהרי ישן הניחו. ומשער בנפשו שלא ימשמש. וגם לא מסר לו ביתו כלל. אפ"ה חיישינן. וקמ"ל תו אומנין לרבותא דרבנן. דאף דאומנין מעיזין טפי למשמש בכל מקום. דחושבין דכשימצאן בעה"ב ממשמשים. מימר אמר בעבידתייהו טרידי ומשמשו עי"ז אנה ואנה. ולא יכעס. אפ"ה מטהרי רבנן: אשת חבר שנאמנת כחבר. וכ"כ כל בני ביתו של חבר. וכן גם כל בני ביתו של ע"ה דינן כע"ה. ואינן נאמנים על טהרות: פסקה הרחים ר"ל שהחבר שהי' סמוך להבית שטוחנת בתוכו. הרגיש שפסקה לטחון. מדנפסק קול הקשת גלגל הרחיים. והרי כל זמן שמסבבת הגלגל. טרודה בטחינתה וא"א לה למשמש. דלא דמי לאומנין לעיל. דאמרינן דאף בזמן עסקן. אפ"ה כל מה שיש בהרווח של פישוט ידן טמא. י"ל דהתם שאני דמלאכתן פסקי פסקי. דמושיט ומשיב ידו לכאן ולכאן ליטול כלי מלאכתו. ולחזור להניחן מידו. וביני ביני יכול שפיר לפשפש ולמשמש סביב לו. אבל זאת הטוחנת. כפה פרשה בבית האחיזה של גלגל הרחיים לסבבו ולא תזוז ידה משם רגע בלא הודע ע"י שתיקת קול הקשת הגלגל. ולכאורה נראה דבהא מודו רבנן דלא דמי לאומנין דלא חיישינן גבייהו רק עד כדי פישוט ידן. דנשים שאני דמשמשניות הן. ומשתוקקות תמיד לראות ולשמוע למשמש ולטעום כל דבר החדש להן. להכי חיישינן גבייהו טפי. אמנם לרמב"ם בחיבורו [פי"ב ממשכבות ה"י]. רבנן דסיפא קאי נמי אהא. ולא מטמאי רק עד כדי פישוט היד. ולפע"ד ע"כ צ"ל כן. דאל"כ למה פליגי בסיפא בב' טוחנות: אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע בהא גם ר"מ מודה. מדא"א לזוז ממקומה שאצל הרחיים שאוחזתו: וחכ"א אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע ממקום שמצא כל אחת מהן. ואף דכבר שמעינן כן באומנין. אפ"ה נקט אומנין לרבותא דר"מ. אף דאנשים אין דרכן למשמש. אפ"ה מחמיר ר"מ. ונקט נשים לרבותא דרבנן דאע"ג דאשה דרכה למשמש. וגם בלא זה אשה כלי זיינה עלה ומעיזה טפי [כע"ז כב"ב]. אפ"ה מקילי רבנן: המניח ר"ל הבעה"ב: בזמן שהוא רואה דאז אין לחוש שנכנס שם אדם שיש בו חשש טומאת זיבה בלי ידיעת בעה"ב. להכי משכבות וכו' דנקט בסיפא טהורות. מיהו יוצאין דנקט הוא לאו דוקא. אלא ר"ל דאילו אינו רואה את היוצאין. על כרחך שיהיה להבית ב' פתחים ואולי דרך אותו פתח שאינו רואה אותה. משם נכנס הטמא: האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחים טמאים דשומר גרע מאומנין וטוחנת. דמדהוא שומר מעיז טפי למשמש הכל. דאינו נתפס כגנב עבור זה. והא דנקט כ"ח פתוחים ה"ה מכוסים. אלא ר"ל שאינן מכוסין בצמיד פתיל. דאז אף שאין כ"ח מקט"ו מגבו. עכ"פ מדאין סתימתו ממורחת. יש לחוש שמא משמש בו השומר בפנים. וגם הא דנקט כ"ח לאו דוקא. דה"ה שאר כלים נטמאים ממגע ע"ה [כפ"ח מ"ב]. רק נקט כ"ח מדבעי לפלוגי בין פתוחין לסתומין בצמ"פ: אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל נ"ל דצמ"פ דנקט נמי לאו דוקא דרק באהל המת צריך צמ"פ ממש. אבל הכא אין כאן חשש שהכניסו הע"ה מאותו חדר לאהל המת. רק החשש הוא שמא נגע ע"ה בתוכו. להכי אם רק סגור יפה. אף שיש שם סדק באופן שאינה מציל בצמ"פ [ככלים פ"י מ"ב]. סגי בזה. וכן יש לפרש לקמן [כפ"ח]: טהורין דכיון דלא היה אדם אחר רק השומר הע"ה. הרי לא גזרו עליו רק שיטמא תגע ורוקו. וגם בבגדיו גזרו שיהיו טמאים מדרס. מחשש שישבה עליהן אשתונדה. אבל לא גזרו שיהיה גופו טמא כזב. לטמא משכב ומושב. ולטמא כל מה שמסיט. דזה היתה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. דרוב הפועלין המוליכין כלים ממקום למקום ע"ה היו [כתוס' נדה לג"ב]. ולפיכך אין כאן חשש היסטו במשכבות ובכ"ח המוקפין צמ"פ. מיהו טהורים דנקט. לצדדין קתני. דמשכבות ומושבות אינן טהורים רק מלהיות אב הטומאה. ועכ"פ נטמאו ממגע ע"ה. דמי עדיפי משאר כלי הבית. אבל הכ"ח שמוקף צמ"פ. טהור לגמרי. דכיון דמגבו אמקט"ו. ובתוכו אינו יכול ליגע. לפיכך א"א שיטמא רק בהיסט. והרי הע"ה אמ"ט בהסיטו: ואם אינו רואה לא את הנכנסין או או קתני. ור"ל בין שאין רואה את הנכנסין או שרואה הנכנסים. אבל אינו רואה את הפתח האחר שרגילין לצאת דרך שם. דאז חיישינן דילמא מקרי ונכנס אדם דרך אותו פתח שמורגלים לצאת דרך שם. והלכך אפילו אין השומר שבהבית יכול לילך אצל האוכלין והמשקין והכלים והמשכבות אם לא יובילוהו וינשאוהו אחרים לשם וכגון שהוא חולה או קטוע רגלים. דאז אם היה רואה הנכנסין. הי' הכל טהור לגמרי: ולא את היוצאין אפילו מובל אפילו כפות שגם ידיו אסורים בכבל עם רגליו שאז גם בכדי פישוט ידיו אין כאן חשש כלל: הכל טמא דכיון שאין הבעה"ב רואה הנכנסים. חיישינן שמא נכנס שם אשה נדה או כנענית ששניהן דינן כזבין לכל דבריהם. וטימאו הכל. שישבו על המושבים והסיטו הכ"ח ונטמאו. ואף שהשומר הע"ה אומר שלא נכנסו. אינו נאמן על הטהרות: הגבאים הן ישראלים גובי מס המלך. והן ע"ה: שנכנסו לתוך הבית למשכן כלי הבית. ועי"ז מחפשים וממשמשים כל אשר בבית: הבית ר"ל כל מה שבביתן. והוא ראוי להטמא ממגע ע"ה טמא וכדמסיק ומה הן מטמאים וכו': אם יש ר"ל אפילו יש עמהן כנענית נאמנין וכו': נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו דמרתתי מכנענים שעמהן. ומחפשין וממשמשים הכל. ואי"ל נהמנו במגו שלא נכנסנו. י"ל דמגו במקום עדים הוא. דאנן סהדי שכשנכנסו מדמרתתו משמשו הכל. מיהו באין עמהן כנעני. נאמנין לומר לא נכנסנו. ולא נגענו במגו דלא נכנסנו וכך מפורש בתוספתא: הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומדלא קאמר עד כדי פישוט היד וכמשנה ג' וד'. ש"מ כהרא"ש. דבכל מקום שידע שדרכו שם רגלי הגנבים. דהיינו רק באותו חדר שפרצו וגנבו שם. כולו טמא. אבל בחדר שלפנים ממנו. די"ל שאולי חששו שיש שם בני אדם. משא"כ בגבאי' לעיל. אפילו בחדרי חדרי' שלא לקחו משם כלום. הכל טמא: אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים דלא גזרו על גוף הע"ה שיהיה כזב לטמא משכב ומושב ולטמא כל דבר בהיסט. אע"ג שטימאו מעיינותיו כאילו הן של זב. ולפיכך כשיש שם משכבות וכ"ח המוקף צמ"פ. אינן נעשין אה"ט. מיהו טהורים דקאמר לאו דוקא. דעכ"פ חיישינן בהן שנגען. ולהכי המשכבות נעשין ראשון. ורק הכ"ח שמוקף צמ"פ ואינו מטמא מגבו טהור לגמרי [כלעיל ט"ו]: אם יש עמהן כנעני מסתמא אמרינן רוב גנבי ישראל נינהו. ולהכי קאמר הכא שאבל אם נודע ודאי שהיה עמהן כנעני. והרי גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם [כנדה לד"א]: או אשה דרגילה בנדה [כנדה דד"א]: הכל טמא צדדים קתני. דמשכבות הן אהט"ו. ושאר דברים הן רק ראשון לטומאה: המניח את כליו בחלון של אודיארין הם מחממי המרחצאות. שנקראין אוליירון [כביצה לד"א]. אולם משום דאותיו' דטלנ"ת ממוצא א' דהיינו הלשון. לכן נתחלפה בד'. ויש להמחממין הללו כעין חלונות וחלולים בכותלי המרחץ. לכל הרוחץ שם. מוסרים לו חלון א' להניח שם מלבושין. שלא יתלחלחו במימי המרחץ. וסותם אח"כ פתח החלון בדלת: רבי אליעזר בן עזריה מטהר דמשסתם החלון בדלת. אף שלא סגרה. אז אפילו הבלנין שהחלונות שלהן. אינן מעיזין לפתוח הדלת ולמשמש שם. אף שאין הרוחץ באותה שעה בהחדר. מדנתפס עליו כגנב: וחכמים אומרים אין המלבושיו שבהחלון טהורים עד וכו': עד שיתן לו את המפתח ר"ל עד שימסור הבלן הע"ה את המפתח להרוחץ לסגור דלת החלון. דאז מחל לו רשות שיש לו בהחלון. שיהיה מעתה החלון ברשות חברו. ואז אין הבלן מעיז לחפש שם עוד. ואפילו חזר ומסר המפתח להבלן. הרי לא האמינו רק על המפתח וכמשנה א': או חותם אעד שיתן קאי. ור"ל או שהבלן נתן לו חותם לחתום בעד הדלת של חלון. דאז אף שלא חתם הדלת כליו טהורים. דכבר סילק הבלן נפשו מהחלון: או עד שיעשה סימן להכיר אם נגע שם אדם: המניח ישראל שבצר כרם של כנעני בשנה זו בכלים טהורים והניחן אצל הכנעני לבצור בהן גם בשנה הבאה: כליו טהורין דכנעני ירא אפילו רק ליגע בהכלים מחשש שיפסיד יינו כיי"נ. ומשום הכי טהורות ג"כ. ואע"ג דטהרות חמירי מיי"נ [כע"ז ד"ע ע"ב] אפ"ה מקלינן. מדהא בהא תליא: ובישראל ר"ל ואם הנפקד הוא ישראל ע"ה. דאין בו חשש יי"נ. ולהכי מעיז טפי ליגע בהכלים. עד שיאמר המפקיד. נ"ל דמדלא קאמר שמרתים. ש"מ דא"צ שישב שם לשמרם. אלא בשאומר שכשהנחתים ביד הע"ה הי' בדעתי לשמרן. דאז מסתמא השגיח יפה על אופן הנחתן. ולפיכך כשימצאם אח"כ כמו שהניחן טהורים. הא כשלא היה דעתו לשמרן. אף שאומר שמצאן השתא כמו שהניחן. מלתא דלא רמי עלי' דאינש לאו אדעתיה [עיין י"ד כ"ג ש"ך סקט"ו. ועיין רמב"ם משכבות פי"ב ה"ב]. מיהו הכא א"צ סימן או חותם כלעיל. מדגם ישראל נזהר קצת מליגע בהן מדיודע שיפסיד היין עי"ז. ואפ"ה מצד מעלה צריך להשגיח שימצאם כמו שהניחן: מי שהיה טהור שהיה ידוע לכל המצויין אצלו שהוא שומר א"ע בטהרה כדי לאכול תרומה: והסיע את לבו מלאכול דאלו הסיח דעתו מלהשתמר בטומאת מת הי' צריך הזאה ג' וז' וטבילה. ואלו הסיח דעתו רק מלהשתמר משאר טומאות. ודאי היה צריך לכ"ע טבילה והע"ש [רמב"ם מאהט"ו פי"ג ה"ג]. אבל זה לא הסיח דעתו מלהשתמר מכל הנך טומאות. רק גמר בלבו שמעתה לא יאכל תרומה. רק כשירעב יאכל חולין. ולפיכך יש לחוש שמא משום הכי הסיח דעתו משמירת גופו מטומאה ולהכי מטהר ר"י מדלא הסיח דעתו משמירת גופו. רק מלאכול: רבי יהודה מטהר שדרך טמאין פורשין ממנו מדיודעין שאוכל טהרות. ואינן יודעין שהסיח דעתו השתא מלאכול עוד תרומה. וגם ליכא למיחש שמא נגע בטומאה שאינה בר דעת. דהרי לא הסיח דעתו מטהרת גופו. וגם לא הוחזק כאן טומאה שיהיה אפשר שנטמא בה: וחכמים מטמאים דמדהסיח דעתו מלאכול טהרות. חיישינן שמא הסיח דעתו גם מטהרת גופו. ולפיכך אף שאין לחוש שאחרים הטמאים נגעו בו מדמפורשין ממנו. עכ"פ חיישינן. מדאינו נזהר כ"כ בטהרתו נגע הוא באחרים: אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי ר"ל נקיות שלא נגע במקום הטינופת. דכל גזירת נט"י הוא רק מחשש שמא נגע במקום הטינופת [כרש"י שבת יד"א וע"ש]. ומה"ט גם טמא כשירצה לאכול חולין צריך נט"י. מיהו הכא רק בתרומה מיירי. ורק בה החמירו. שאפילו הסיח דעתו רק מאכילתה. אבל לא מטהרת ידיו. אסור בה. ואם יגע בתרומה קודם שנטל ידיו נפסל ונשרפת על כך [שבת דטו"ב]. ואע"ג דעל כל טומאה שמד"ס אין טומאה נשרפת [כנדה לד"א]. הכא רק משום לכלוך פסלוה. ובהך בבא גם ר' יהודה מודה. דמשום דידים עסקניות הן. להכי אף דלא חייש ר' יהודה לשמא נגע בטומאה. עכ"פ חייש שמא נגע במקום מזוהם שבגופו: האשה שנכנסה להוציא פת לעני נ"ל דנקט עני לרבותא דר"ע. דאע"ג שיודע שתצא האשה מהר. דהרי נכנסה להוציא לו פת. אפ"ה מטמא ר"ע. ונקט חותה בגחלים לרבותא דרבנן. דאף שלא סלקא דעתה שתצא בעלת הבית וגם היא גרגרנית וחשודה למשמש. אפ"ה מטהרי רבנן. ולא דמי לער ומצאו ער [במשנה ב']. דהבית טהור ולא פליג ר"ע. התם מצאו במקום שהניחו. אבל הכא מדקאמר ויצאת ומצאתו עומד וכו'. משמע ודאי שהניחתו רחוק מהככרות. ומצאתו עומד בקרוב להן. ועוד התם כבר היה הע"ה תוך הבית. ואין שום דבר חדש בעיניו שימשמשנו. אבל הכא שרק כרגע נכנס הע"ה לבית החיצון. ולבו תאב ללחם שרואהו השתא. יש שפיר לחוש שמשמשו: ר"ע מטמא וחכמים מטהרין דלא מחזקינן טומאה. ואי"ל מ"ש מטוחנת לעיל [מ"ד]. דבין שפסקה או לא פסקה הרחיים. טמא לרבנן עכ"פ עד כדי פישוט ידה. י"ל התם שאני. שאין רגלים לדבר שיבוא הבעה"ב עליה פתאום. מדהניחה טרודה בטחינה. ולכן אין חוששת מלמשמש. משא"כ הכא. יש רגלים לדבר שתצא בעה"ב מהר להוציא פת לעני. או להציל תבשיל מהקדיחה. מיהו כל זה באין העני חשוד שרצה לגנוב הפת. דאל"כ לא הוו מטהרי רבנן. דמ"ש מגנבים לעיל [מ"ו] דאמרינן דעכ"פ מקום רגלי הגנבים טמא. דאי"ל דהתם לא חשש שימהר אדם עליו. ליתא. דכיון דחשדת ליה שרצה לגנוב. א"כ לא חשב שתצא אליו כרגע עד שיטמננו. ותו דהרי דומיא דחותה בגחלים קתני דאין בה רק חשש נגיעה. ולא תשש גנבה. אלא דאפ"ה מטמא ר"ע. מדיש לחוש. דמדלב עני משתוקק ללחם. ממשמש בו. וחכמים מטהרים. מדאין תשוקתו גדולה כל כך כתשוקת הגנב לגנוב. רב"א כתב דלא גרסינן וחכמים מטהרים. אולם יש לישבו דה"ק. האיך עלה בדעת ר"ע לחלוק על רבים המטהרים. והרי מסתבר כוותייהו לבלי להחזיק טומאה [וכך פי' הרא"ש]: אמר ר"א בן פילא וכי מפני מה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין מפני שהנשים גרגרניות תאבות למאכל. נשיג בל"א: הן שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת ושמא נדה היא ובל"ז כל ע"ה חשדינן ליה לענין מגע כלים כאילו הוא אב הטומאה. וא"כ טמאה הכיסוי [ועיין כלים פי"ד מ"ג ודו"ק]. והכסוי טמאה המאכל. ור"א פליג את"ק בתרתי. חדא דס"ל דבעני גם לר"ע טהור. ותו דגם בסיפא ס"ל דוקא בשהיה הקדרה מכוסה מטמא ר"ע. הא בהיתה מגולה. שתוכל לידע מה שבקדרה מבלי שתגע בקדרה. גם לר"ע טהור [רב"א]:

מלכת שלמה הקדר וכו'. פ' שני דכתובות דף כ"ד והתם פריך והתניא אלו ואלו טמאות ועוד תניא אלו ואלו טהורות ומשני הא דתני טמאים בשכלי אומנותו בידו ורואין שלמררן הביאן ויד הכל ממשמשין בכולן לבדוק וליקח יהא דתנן טהורות בשאין כלי אומנותו בידו ויודעים שלא הביאן למכרן כאן ומתני' מיירי שהניחן בר"ה אצל הכותלים והעוברים נכנסין בגדיהם לתוך אוירם ובגדי ע"ה טמאים הם וטמאו החיצונות וקשה מ"ט דר' יוסי דמחלק בין מותרות לאגודות והרמב"ם ז"ל גריס אבל באגודות הכל טמא שמא עבר זב שם והיה המקום צר לו והגביה האגודה וקרבה אל הכותל וטמאם בהיסט הרא"ש ז"ל: המוסר מפתחו וכו'. פי' שלא מסר לו אלא שמירת המפתח אבל ודאי לא מסר לו שמירת הבית. ובירושלמי דפ"ק דקדושין תני עלה ר"ש מטמא וז"ל בתוספתא רש"א המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי החיצון טמא הפנימי אינו טמא אלא עד מקום שיכול לפשוט את ידו וליגע ע"כ. ופי' הר"ש ז"ל הבית טמא קסבר ר"ש כשמסר לו מפתח כל הבית מסר לו ואפילו מן הבית הפנימי עד מקום שהוא יכול לפשוט ע"כ: