יכין וברחיצה בין בחמין בין בצונן, אפי' רק מקצת גופו. ודוקא רחיצת תענוג. אבל להעביר הזוהמא, כרחיצת שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו, או ברוחץ מקום המלוכלך בבשרו, שרי [א"ח תרי"ג]: ובסיכה אפילו בסך רק להעביר הזוהמא, ורק מקצת גופו אסור. מיהו מותר לסוך שחין או מכה [תרי"ד]: ובנעילת הסנדל דוקא של עור. אבל של גמי, קש, או בגד, שרי. מיהו בהולך במי גשמים או ברפש, מותר אף בשל עור [שם]: ובתשמיש המטה ואסור ליגע באשתו אפילו ביום, כאילו היא נדה [תרט"ו]: והמלך משום כבודו: והכלה כל ל' יום אחר נשואין מותרת לרחוץ כדי לחבבה על בעלה: והחיה כל שלשים יום אחר לידה. וה"ה כל חולה אפילו שאינו מסוכן מותר. והקילו באלו משום דרק אכילה ושתייה הן מדאורייתא, ובהנך לא גזרו [הרא"ש]. ולר"ן כולן אסורים מדאורייתא, רק דהנך דאינן מפורשים בתורה, מסרן הכתוב לחכמים להקל בהן בעת הצורך. [כדאשכחן דכוותיה במלאכת חוה"מ בחגיגה די"ח א'] רק כרת לכ"ע ליכא רק באכילה ושתייה: וחכמים אוסרין וקיי"ל כר"א [תרי"ג ותרי"ד]: כמוה וכגרעינתה והוא מעט פחות מכביצה, ואם אכלו תוך זמן שיכול לאכול פרס דהיינו בכדי זמן אכילת ד' ביצים לרש"י, וג' לרמב"ם, מצטרף [תרי"ב]: והשותה מלא לוגמיו היינו מלא לחי א' של כל אדם לפי גדלו או קטנו ובבינוני שיעור שתייה ביו"כ הוא מעט פחות מרביעית, ואם שתה את שיעור השתייה תוך כדי שתיית רביעית [וי"א תוך שיעור אכילת פרס] מצטרף. ואין לתמוה למה באכילה קיל יו"כ משאר איסורים ובשתייה חמיר מהם, שאני יו"כ דביתובי דעתיה תליא, ועי' ש"ס [ד"ה ע"ב]: חייב כרת. מיהו אפי' חצי שיעור אסור מדאורייתא, רק כרת או מלקות ליכא רק על כשיעור. וכן בכל אסורין: אכל ושתה בהעלם אחת שלא ידע שהוא יו"כ, או שלא ידע שיו"כ אסור באכילה ושתייה: אינו חייב אלא חטאת אחת דמחד קרא נפקי: אכל ועשה מלאכה אפילו בהעלם א': חייב שני חטאות דמב' קראי נפקי: ושתה ציר היינו מים היוצאין מדגים מלוחים: או מורייס היינו שומן היוצא מדגים מלוחים [ע"ז כ"ט ב']. וקמ"ל הנך אע"ג דחזי לטיבול, עכ"פ מדלא חזו לאכילה ממש פטור. [ובתשובת הלכות קטנות מסתפק בשותה מים ביו"כ אם חייב, מדלא זייני ולית בהו אבידת הנפש. ולפעד"נ מדלא אשכח תנא למנקט פטורא רק בהנך שאינן ראויין לשתייה, ש"מ דכל שראויין לשתייה אף דלא זיין טובא חייב עלה]: פטור ולהכי עכ"פ בשאר תעניות שהן מדרבנן, בעת הצורך מותר ליקח [מעדיצין] מרים או באושים. אבל ביו"כ דוקא במכה שהוא מן השניים ולפנים, דמותר בי' מלאכת שבת מחשש סכנה, מותר ביו"כ, אבל באין סכנה אסור [תשובת הלכות קטנות צ"ז, ותשובת שאגת אריה ע"ה]: אין מענין אותן ביום הכפורים דפטורים מכל ענוי. מיהו לנעול אסורים. ונוהגין לאסרן גם ברחיצה וסיכה [מג"א תרט"ז סק"א]: אבל מחנכין אותם ר"ל מאחרין זמן אכילתו שעה או ב' טפי מהרגלו, הכל לפי כחו: ולפני שנתים ר"ל אם הילד חלש סגי במחנכו שנה א' קודם פרק זמן עונשו. ואם הוא חזק יחנכו ב' שנים קודם זמן עונשו. וזמן עונש הזכר הוא כשיהיה בן י"ג שנה ויום א'. ונקבה כשתהיה בת י"ב שנה ויום א': בשביל שיהיו רגילין במצות והאידנא דכל הילדים לומדים וחלשים עי"ז, א"צ לחנכם שנה מקודם, ודי בזכר י"ג שנה ויום א', ונקבה בי"ב שנה ויום א', ואז חייבים להתענות ולהשלים ואפילו כשאין להם סימן השערות, דשמא נשרו. מיהו פחות מבן ט' שנה, אפי' רוצה להתחנך לשעות מוחין בידו [שם]: עוברה שהריחה ואמרה צריכה אני לאכול או לשתות. או לא אמרה וראיט פניה משתנין: מאכילין אותה עד שתשיב נפשה מיהו תחלה לוחשין לה באזנה שיו"כ היום, ואם לא יועיל נותנין לה פחות מכשיעור ואם לא יועיל תאכל כרצונה [תרי"ז]: חולה אפי' לא נשתנה פניו מתאות המאכל: מאכילין אותו על פי בקיאין אפילו רופא עכו"ם, אם אומר שכשיתענה אפשר שיסתכן, מאכילין אותו [ולפע"ד האידנא יש להתיישב בדבר, דבעיני ראיתי דשבקו להמנותייהו, דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן]: עד שיאמר די ר"ל דכשאומר החולה צריך אני, אז הו"ל כאין שם בקיאין, דאין הרופא נאמן, מיהו אם רוב בני אדם רואין סכנתו, אפילו אם אינו אומר צריך אני וגם אין הרופא אומר שצריך, אפ"ה יאכילוהו. וכשמאכילין למעוברת או לחולה, יאכילוהו תחלה פחות מכותבת. וישקוהו פחות ממלא לוגמיו וישהה כדי אכילת ד' ביצים, ואז יחזור ויאכל או ישתה כשיעור הנ"ל. מיהו בצריך יותר משיעור הנ"ל יאכילוהו בפעם אחת כל צרכו. וכך הדין ביולדת תוך ז', תאכל פחות מכשיעור כשצריכה לאכל. אבל תוך ג' ימים ללידתה, אפילו לא אמרה צריכה אני אסורה להתענות כלל. מכל מקום באפשר תאכל פחות פחות מכשיעור הנ"ל [תרי"ז ותרי"ח]: מי שאחזו בולמוס כך נקרא בלשון יון חולי שבא לאדם מחמת רעבון, [הייסהונגער] בל"א. ודוקא שנשתנה פניו מחמת רעבון וסימנו הוא שעיניו כהות: מאכילין אותו אפילו דברים טמאים ר"ל אפילו נבלות וטריפות וביו"כ שיש ב' אסורין: עד שיאורו עיניו וה"ה בהריח מאכל ומתאוה לו מאד עד שנשתנה פניו מאכילין אותו עד שיתחזק [תרי"ז]: מי שנשכו כלב שוטה וסימני כלב שוטה, שפיו פתוח, ורירו נוטף, וזנבו תלוייה בין רגליו. ומהלך עצב בדרך ישר תמיד [נ"מ לברוח לצדדים] ונובח ואין קולו נשמע: אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו דאין רפואה זו בדוקה. ואע"ג דכל ספק נפשות להקל היינו במרפא בטבע אבל זו רק רפואה בסגולה היא, כמ"ש בפי' משניות לרמב"ם ולהכי כל שאינו ברור רפואתו אסור: ורבי מתיא בן חרש מתיר והלכה כת"ק: החושש בגרונו בחולי הנקרא [שארבאק], שמתחיל רקבון בבשר השניים, וגומר הרקבון בבני מעים [אמר השש ושמח להועיל בני עמי ולכל אדם במקום שאין רופא, גם למחלה זאת מצאתי רפואה בדוקה מפי רופאים מובהקים ומפורסמים, שמי שהוחלה בזה באקלים שלנו יאכל הרבה מעשב הנקרא [לעפפעל קרויט], גם יאכל הרבה כל דבר חמוץ וחריף, [כציטראנען, וקרעססע, רעטטיך. ומאאררעטיך, וזעללעריא. וישתה חומץ הרבה, גם יתנועע הרבה בהילוך. וכל זה בחון בדוק ומנוסה. ומאחר שלשון חכמים מרפא בכנפיה לכן שפתי לא אכלה, לעמוד ולשרת לפני המלכה היא תורת אלדינו, וזאת אומרת בני החי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה']: מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מעשבים שנשחקו לאבק. ולאו הטלה לפיו קמ"ל דהא פשיטא דמותר במקום סכנה, דהרי כל רפואה אינו אסור רק מדרבנן, דגזרו שמא ישחק סממנים. ותו למה לא קמ"ל טפי דמותר לאכל הסם ביו"כ, דאיירי בה. אלא קמ"ל מתני' אפילו צריכין אחרים לחלל שבת עי"ז, כגון לתלוש העשבים ממחובר, או לבשלן, אפ"ה מטילין הסם מכל מקום. ולפי זה קמ"ל שפיר שבת לרבותא אע"ג דבסקילה, וחמיר מיו"כ. וברי"ף ל"ג לתוך פיו, אלא מטילין לו סם בשבת: וכל ספק נפשות דוחה את השבת ואפילו יש ספיקות הרבה. מיהו כל שאר חולי שינים, אם חלה עי"ז כל גופו מותר לומר לעכו"ם בשבת להוציאו, אף דפותח פיו ומטה א"ע אליו, ומסייע כי האי ודאי יש בו ממש. אפ"ה כיון דחלה כל גופו ע"י חולי זה, שרי [שכ"ח ס"ג]: ספק אינו שם ולא מבעיא בכה"ג, דאם ישנו שם חי הוא, אלא אפילו ספק וכו': ספק מת ולא מבעיא כה"ג, דאם חי הוא ישראל הוא, אלא אפילו ספק וכו': מפקחין עליו פותחין ע"י חפירה, או שאר מלאכות דאורייתא הצריכין לזה. ואפילו יש כל הספיקות שנזכרו במשנה יחד, אפ"ה מפקחין: את הגל עד חוטמו, דבאין בו נשימה יניחוהו. ואין הולכין אחר הרוב בפ"נ: מצאוהו חי אפי' א"א שיחיה רק חיי שעה, חיישינן לחיי שעה [שכ"ט]. [מיהו אם יש קולא אם לא ניחוש לחיי שעה, כגון אדם שכשלא יתרפא ודאי ימות, ורוצה להתרפאות מעכו"ם שחשוד להמיתו מיד. או ע"י אפעראציאן, לא חיישינן לחיי שעה [תוס' ע"ז דכ"ז י"ב]: ואם מת יניחוהו ולא דמי לדליקה דמותר להציל המת [כא"ח שי"א]. התם אי לא שרית ליה חיישינן שמחמת חרדתו על מתו ישכח ויכבה. משא"כ הכא אין לחוש שיעשה דבר: חטאת ואשם ודאי מכפרין דהרי שב, כשהתודה על קרבנו. משא"כ אשם תלוי אינו מכפר לגמרי רק שמגין מיסורים עד שידע שחטא ויביא חטאת ויתכפר. א"נ להכי נקט אשם ודאי, דאילו אשם תלוי אינו מוכרח לכפרתו, דבל"ז בעבר יו"כ משחטא, א"צ להביאו, משא"כ בחטאת ואשם ודאי: מיתה ויום הכפורים ר"ל מיתה או יו"כ: עם התשובה והא דלא כלל תנא כולן יחד, חטאת ואשם ודאי ומיתה וי"כ מכפרין עם התשובה, דהרי חטאת ואשם נמי ודאי אין מכפרין רק כששב. ונ"ל משום דחלוקין בדינם, דחטאת ואשם מכפרין כפרה גמורה אכריתות, אבל רק בשוגג, דמזיד הו"ל זבח רשעים. ומיתה ויו"כ איפכא, דמכפרין על כל חטא שבעולם ובין במזיד ובין בשוגג, אבל לא כפרה גמורה דאי במזיד צריך יסורים, ואי בשוגג צריך קרבן [כשבת י"ב ב' ויומא פ"ו א']: ועל לא תעשה על לאו הניתק לעשה בין במזיד ובין בשוגג, ועל לאו גמור אם עשאו בשוגג: ועל החמורות כלאו גמור שעשאו במזיד: עד שיבא יום הכפורים ויכפר אבל כריתות ומיתת ב"ד, בשוגג צריך חטאת, ובמזיד, תשובה ויו"כ תולין, ויסורין ממרקין חטאו לגמרי. אבל חטא שחילל בו השם, שע"י חטאו יקילו אחרים לחטוא, כפרתו במיתתו. מיהו בזמן שעיר המשתלח הוא מכפר הכל. חוץ מחייבי חטאות ואשמות. ומיהו עבירות שבין אדם לחבירו, אין מתכפר בשום אופן, עד שירצה חבירו: אין מספיקין בידו לעשות תשובה דוקא באמר כן ב' פעמים: אין יום הכפורים מכפר שיעכבוהו משמים מלעשות כל הראוי לו לעשות ביו"כ: עבירות שבין אדם לחבירו שהזיק גופו או ממונו או כבודו: אין יום הכפורים מכפר מדכתיב לפני ה' דוקא: אמר רבי עקיכא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין נ"ל דה"ק, אשריכם ישראל שקודם שיכפר להם הקב"ה, לפני זה אתם מטהרין את עצמיכם שתסלחו זה לזה: מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שבשביל שתסלחו זה לזה, גם הקב"ה מטהר אתכם ומכפר לכם, דכל המעביר על מדותיו מעבירין פשעיו [כר"ה י"ז]. או נ"ל שמפני שהזכיר לעיל ב' מיני כפרה, א' הכפרה שע"י הבאת קרבן, שאינו מועיל רק בזמן שבית המקדש קיים. הב' הכפרה שע"י התשובה, שמועיל בכל עת ברחמיו יתברך. להכי אמר ר' עקיבא, אשריכם ישראל שיש לכם ב' מיני כפרה, לפני מי אתם מטהרין, בזמן שכח בידכם להועיל לעצמיכם שיתכפרו חטאותיכם, דהיינו בזמן שבית המקדש קיים. שאפשר להביא קרבנות. ומי מטהר אתכם, כשידיכם אסורות לאחוריכם, שנחרב בית קדשינו ותפארתנו, ולא תוכלו לטהר את עצמיכם. אז מטהר אתכם אביכם שבשמים. ר"ל כשכביכול אין עיקר שכינתו אצליכם בארץ: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כנגד כפרה שע"י הקרבנות שהביא התנא מייתי הכא קרא דוזרקתי, דטהרה שע"י זריקה הוא ע"י כח אחר שזרק עליו, כמו כן כפרה שע"י קרבנות, אינו רק ע"י כח אחר של הכהן המקריב: אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל זה הקרא מייתי נגד הכפרה שע"י תשובה, דכמו דטהרה שע"י טבילה, הוא ע"י הטמא עצמו, שהולך וטובל וטהר, כמו כן כפרה שע"י תשובה, רק בכח רצון החוטא תליא ישליך השרץ מידו ויטבול במימי חסדו יתברך, וטהר, שא"צ לממוצע כלל בין הבנים לאביהם הרחמן, שרחמיו יתברך הן בעצמן מקוותן וטהרתן של ישראל ואינן צריכין קרבן או יו"כ כממוצעים בינם לאביהם, רק תמיד ידיו יתברך פתוחות לקבלם בתשובתם ולחבקם באהבה רבה ואהבת עולם. והקב"ה יטהר טומאותינו, ויחזק לבבנו ליראתו וללימוד תורתו לעבדו שכם אחד לנצח.

מלכת שלמה יום הכפורים וכו'. סדר המסכתא תחלה נקט שבעת ימים קודם יום הכפורים והדר נקט ליל יום הכפורים והדר נקט סדר עבודות היום והשתא נקט הלכות היום לענין איסור והיתר תוס' ז"ל: אסור באכילה ושתיה וכו'. פ"א דהלכות שביתת עשור סי' ה' ובטור א"ח סי' תרי"א ותרי"ב ותרי"ג וכוליה עד סוף סי' תרי"ח רוב פירקין: רחיצה סיכה וכו'. בגמ' בעי' רחיצה וסיכה מנלן דאיקרי ענוי דכחי' לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי וכתי' כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך מדהוי לי' למכתב לא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי נפקא לן רחיצה ור' יצחק מפיק לה לרחיצ' במסקנא מקרא דכתיב מים קרים על נפש עיפה ואי משתיה ה"ל למיכתב בנפש עיפה אלמא מרחיצה קרי עיף וכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך לך ענתות וכו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב ביה בדוד כי אמרו העם רעב ויעֵף וצמא ויעֵף היינו מרחיצה כדאמרינן: ונעילת הסנדל. נפקא לן מקרא דכתיב גבי דוד וראש לו חפוי והולך יחף וכתיב מנעי רגלך מיחף והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא: ותשמיש המטה. נפקא לן מקרא דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים אם תענה מתשמיש ואם תקת מצרות. והקשו תוס' ז"ל תימה לי אמאי איצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהאי קרא נפקא מותבוא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת פ' א"ר עקיבא ונ"ל דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבוא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא כתב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה ענויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרי' מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן אבל סיכה לא קמ"ל מקרא דותבוא כמים וכו' דסיכה כשתיה ועוד דמקרא דותבוא איצטריך לן למילף גבי תרומה דסך כשותה דבתרומה לא שייך למיגמר מקרא דדניאל עכ"ל ז"ל. והעלה הר"ן ז"ל דכולהו מדאורייתא נינהו והני קראי לאו אסמכתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא דאורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראוי והתירו כל שאינו עושה לתענוג אע"ג דקשה קצת להדין פירושא מההיא ברייתא דהתינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל וכו' כמו שכתוב שם בהר"ן ז"ל וכתב עוד ז"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו ודלא כתוס' ז"ל דס"ל דכולהי דרבנן נינהו וקראי רמז בעלמא נינהו. ועיין בספר קרבן אהרן פי"ד דפ' אמור: בפי' ר"ע ז"ל והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות צריך למחוק מלת זאת. ובירוש' פריך את חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן ומשני תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין ע"כ פי' כיון ששנה אסור ברחיצה למה הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המטה דכיון דאם שמש מטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחוץ והוא אסור ברחיצה ממילא משמע דאסור בתשמיש המטה ומשני למקום שאין טובלין לקרויין איצטריך לאשמועינן דאסור בתשמיש המטה דבאותם מקומות לא הוה משתמע איסור תשמיש המטה מאיסור רחיצה והוא לשון בית יוסף: המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל. חיה שם משותף ליולדת ולמילדת כמו שאז"ל ג' נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה וכל אחד יתפרש לפי הענין ובכאן היא היולדת וביד שם רפ"ג סי' ח' ובגמרא מתני' מני ר' חנינא בן תרדיון היא דתניא המלך והכלה לא ירחצו את פניהם ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר ירחצו. והחיה לא תנעול ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר החיה תנעול את הסנדל ובגמ' אמר שמואל. אם מחמת סכנת עקרב מותר כל אדם לנעול. וכתוב בכל בו סוף סי' ס"ט דיש סוברין דמדאמרינן דהחיה תנעול את הסנדל ולא אמר שתאכל אלמא דלענין אכילה לא מפלגו בין חיה לשאר נשים ומ"מ לפי כחן וטבען יתענו והרי הן כחולה ובאומד דעתן הוא או על פי רופא ע"כ וגם הר"ן ז"ל העלה דלענין תענית שלשה ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יום הכפורים ע"כ: