יכין
משיביא שתי שערות אחר שיהיה בן י"ג שנה ויום א': ועד שיקיף זקן נראה לי דבלשון זה קבל מאבותיו, זקן סתם והשתא מפרש רבי דהיינו התחתון וכו': התחתון הן השערות שסביב לערוה, דכשיקיף הזקן התחתון אף שהוא תוך שלשה חדשים מהבאת שתי שערות, פטור. והוא הדין בשהה שלשה חדשים אחר שהביא שתי שערות ולא הקיף עדיין הזקן, עכ"פ מדראויה אשה להתעבר ממנו אחר שהביא שתי שערות, ואחר שלשה חדשים כבר יוכר עוברה, להכי פטור, דכתיב בן ולא אב: ולא העליון הזקן שבפניו בקצה הלחיים, דתחתון ממהר לבוא [נדה מ"ח ב']: אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ואמרו להכי ברוב פעמים זקן סתם, או רצה לומר דלשערות הערוה לא היה ראוי לקרותו זקן, וחכמים משום בלשון נקייה, קראו גם לזה זקן [ולפי דברינו הנ"ל סי' ב'. בל"ז ניחא]: בן ולא איש ומשהקיף זקן, איש הוא: הקטן פטור אף שהוא בכלל בן: משיאכל טרטימר והוא משקל חמשים דינרין, שמשקלן ארבעת אלפים ות"ת שעורות בינונית [ולפי מה שכתבתי בשם המעדני יו"ט [ברכות פ"ג סי' ל'] דקווינט הוא צ"ו שעורות, וא"כ דינר משקלו קווינט, נמצא נ' דינרים הם י"ב לאעה וחצי]: בשר בשל ולא בשל כדרך שהליסטין הרעבתנין אוכלין: וישתה חצי לוג הוא ב' רביעיות, שהן כשיעור שלשה ביצים: יין האיטלקי יין משובח הבא מאיטאליען. [ונ"ל דרבותא נקט איטאלקי, דכ"ש בשתה יין משובח שבמדינתו, דמצוי לו, ואיכא טפי למיחש דאתי למסרך], ודוקא בשתאו מזוג ולא מזוג כדרך שהליסטין שותין, וגם דוקא שגנב משל אביו מעות [כמ"ג], וקנה בשר ויין במדה זו, ואכל ושתה: רבי יוסי אומר מנה בשר ולוג יין היינו הכפל משיעור הנ"ל: אכל בחבורת מצוה בסעודת מצוה כחתונה ומילה וכדומה: אכל בעבור החדש דזה נמי סעודת מצוה, וקא משמע לן דאף שלא נהגו לאכל בסעודתה רק פת וקטנית, והוא נתן המעות שגנב ואכל שם בעד המעות בשר. אפילו הכי פטור: אכל מעשר שני בירושלם קא משמע לן אף שאין באכילתו גופה מצוה, רק מצותו שהמעשר או דמיו יאכלו בירושלים, ואפילו על ידי אחרים, אפילו הכי מדאיכא עכ"פ סרך מצוה, לא אתא למסרך: שקצים ורמשים דכתיב איננו שומע בקולינו, ולא זה דאפילו בקולו של הקב"ה אינו שומע, ולא אתא למסרך: נראה לי דר"ל שתה יין טבל, וכ"כ אילך ביין מיירי, ושתייה בכלל אכילה [כשבועות דף כ"ב ב']: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו עיין ברכות פ"ז: אכל דבר שהוא מצוה אפילו מצוה דרבנן, כבתנחומי אבלים, דאי מרישא סד"א דוקא אכילת פסח או קדשים, דמצות אכילתן מדאורייתא, ואף דסעודת עיבור חודש נמי מדרבנן, על כל פנים המצוה גופא דאורייתא, קא משמע לן תנחומי אבלים דהמצוה גופה דרבנן: ודבר שהוא עבירה לאתויי תענית צבור: אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו וגם שלא יהיה איסור, מוכח משם, דמסתמא שלמה רק מהיתר הזהיר דאל"כ בלי זולל אסור, וגם שלא יהיה מצוה מוכח משם דמצוה לא נקרא זולל, ואינו ראיה גמורה, דדלמא בכל מאכל נקרא זולל, ושלמה מהממשיך טפי הזהיר: גנב משל אביו ואבל ברשות אביו דאז מתפחד שלא יראנו אביו ולא ממשיך: משל אחרים ואכל ברשות אחרים דשל אחרים לא שכיח ליה, ולא ממשיך [ולעיל דאצטריך למתני חבורת מצוה ועיבור חודש, ע"כ מיירי שעשה אביו הסעודה, וגנב משם ואכל, או שנתן שם המעות שגנב, ואכל שם]: עד שיגנוב משל אביו דשכיח ליה: ויאכל ברשות אחרים שאינו מתבהל: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו רצה לומר מנכסים שנתן אחד לאמו על מנת שאין לאביו רשות בהן: אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים שנאמר ותפסו בו אביו ואמו: רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו שאינה שוה לו בקול ומראה וקומה. [ונ"ל דלא שיהיו שוין ממש בקול, דאם כן איילונית היא, [כיבמות דף פ' ע"ב]. אלא לאפוקי א' קולו חלש ואחד חזק, וכ"כ בשאר הג' דברים, מיירי שיש להם דמיון מה]: היה אחד מהם גידם ידו קטועה: בננו זה משמע שמראין אותו באצבען: איננו שומע בקולנו דמשמע בשעת הקול יודעים שאינו שומע בקולם: ולא חרשין דאם אמר להם אז איני רוצה, לא שמעו כן מפיו: מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו ה"ק מתרין בו בפני שנים שלא ירגיל כן, ואם אחר כך אף על פי כן עבר, ילקוהו בפני שלשה: נדון בעשרים ושלשה בסקילה: ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים שהלקוהו: זהו שלקה בפניכם לעיל דממעט סומין, דריש מדלא כתיב בנינו סורר, והכא דריש מדלא כתיב בנינו הוא סורר: ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור דאשתני גופיה, והרי אי עביד השתא פטור היה: ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב דכבר גברא קטילא הוא: בן סורר ומורה נדון על שם סופו דכשיכלה הון אביו ילסטם הבריות: הנאה להן שימנעו מלחטוא: והנאה לעולם שתשקוט הארץ מהצער שיצערו לבריות, וממה שיענשו עבורם: ולצדיקים רע להן שנמנעו מלהרבות זכיות: ורע לעולם שמטיבין לדורם בגופם ובממונם ובחכמתן, אבל גם מגינים עליה מענשי שמים בצדקתם: יין ושינה לרשעים הנאה להם דכששותים ישנים, ונמנעו מלחטוא: והנאה לעולם דכשישתו ויישנו ינוח העולם: והנאה לעולם דעל ידי שנתפזרו נתפרפר כחם מלהרע יחד: והנאה לעולם שעל ידי זה יהיה להם פנאי להרבות בעסק התורה ובמצות ולהיטיב לבריות: הבא במחתרת שאמרה תורה שיהרג אותו כל מי שירצה, ואפילו בשבת, ובכל מיתה שיכול: נדון על שם סופו שיש לחשוב שכשיעמוד בעל הבית כנגדו, סופו שיהרגו, ולרמב"ם [פ"ט מגניבה] מחתרת לאו דוקא, רק כל הבא לרשות חבירו לגנוב, בכל מקום שהבעל הבית מצוי שם, מותר להרגו, ולרש"י דוקא מחתרת, מדטרח לחתור, וודאי להרוג בא לכל מי שיעמוד כנגדו: אם יש לו דמים ר"ל כל שכשהרגו בעל הבית יש לו דמים וחייב מיתה עליו, דהיינו שידוע לו שלא יהרגנו הגנב, כגון שהוא אוהבו כנפשו [ודלא כר"ב דדוקא אב ובן, ולראב"ד אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דגם בבא ביום שזרחה השמש עליו, ויצא אדם לפעלו ואין הבעל הבית מצוי בביתו, וגם אין הגנב אז בא לשהות זמן מרובה, אלא לחטוף ולנוס. זה לא להרוג בא, וההורגו חייב מיתה]: חייב לשלם הכלים ששיבר: אם אין לו דמים שאין ברור שלא יהרגנו, דאז אם הרגו בעה"ב פטור: פטור דמדחייב מיתה באותה שעה, פטור מתשלומין, ואף שניצל אחר כך, עכ"פ הרי גם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אף דפטורים ממיתה, משום דעכ"פ המעשה בת מיתה היא, אם כן הכי נמי הכא, ורק בחייבי כריתות או בחייבי מלקית יש חילוק, דכשהתרו בו, לוקה ואינו משלם, וכשלא התרו בו, משלם ואינו לוקה [רמב"ם רפ"ג מגניבה]: ואלו הן שמצילין אותן מהעבירה: בנפשן ר"ל שמותר לכל להרגן כדי שינצלו מלחטוא, אבל צריך התראה, רק דאף על גב דבכל חייבי מיתות אין התראה מועלת עד שיאמר בפירוש על מנת כן, על כל פנים בהנך סגי בשישתוק או שיאמר יודע אני, ואם אף על פי כן עושה מותר להרגו, ואפילו החוטא הוא קטן. מיהו ביכול להצילו באחד מאבריו והרגו, חייב הרוצח מיתה בידי שמים [רמב"ם פ"א מרוצח]. ונראה לי דה"ה בעשה כן לבא במחתרת: ואחר הנערה המאורסה שרוצה לבעלה ואפילו מתרצת לכך, והוא הדין כל העריות שהן חייבי כריתות או מיתת בית דין, אבל עריות חייבי לאוין אין מצילין אותן בנפשן, רק נקט נערה מאורסה משום דמנה ילפינן לכולה מדכתיב גבה ואין מושיע לה, הא ביש, מושיעה בכל מה שיכול [ש"ס]: אבל הרודף אחר בהמה לרבעה דעכ"פ אין קלון להנרדף: והעובד ע"ז הוא הדין כל חייבי כרותות ומיתות ב"ד שאינן מעריות: אין מצילין אותן בנפשן דמעטינהו קרא:
מלכת שלמה
בן סורר ומורה וכו' עד סוף סי' ה' ביד פ"ז דהלכות ממרים. ופי' רש"י ז"ל בן סורר ומורה וכו' סדר נסקלין דתנא בפירקין דלעיל מסיים הלכותי ואזיל ע"כ:
מאימתי הוא נעשה וכו' פ' בא סימן (נדה ד' נ"ב:)
יקיף זקן מפ' בגמרא הקפת גיד ולא הקפת בצים דהוו לבתר הכי טובא. עוד אמרינן בגמרא כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלשה חדשים בלבד ואם הקיף זקן אע"ג דלא מלו שלשה חדשים ואי מלו שלשה חדשים אע"ג דלא הקיף. ירושלמי וכי יזיד איש מאימתי הוא עושה איש משיזיד מאימתי הוא מזיד משתתפשט הכף משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדרה מבחוץ ע"כ וה"נ איתא בגמרא וכי יזיד איש מדלא כתיב וכי ירשיע דריש ביה נמי איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד:
שנאמר כי יהיה לאיש בן כתב הר"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים לא מצאתי מלת בן השניה:
בן ולא בת. גמרא תניא א"ר שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה שלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזרת הכתוב היא בן ולא בת:
