יכין המקדיש את שדהושדה אחוזה: בשעה שאינה יובלר"ל בזמן שאין יובל נוהג, דהיינו שגלו כבר קצת השבטים, שאין כל ישראל יושבים בא"י, דאז אפילו שדה אחוזה נגאלת בשווייה: אומרים לו פתח אתה ראשוןר"ל כופין לבעלים לפתוח ראשון ולומר בכמה רוצה לפדותה. וג' מדריגות יש (א) שדה אחוזה בזמן יובל ' נגאלת זרע חומר בנ' שקל, ואין כופין לבעלים לפתוח ראשון, אבל עכ"פ מצוה שיגאלנה הוא, וכשלא גאלה עד היובל, יוצאת לכהנים [אב"י ולראב"ד בהא בתתילה כופין שיגאלנה]. (ב) שדה אחוזה בזמן שאין יובל, נגאלת בשווייה, וכופין לבעלים לפתוח ראשון, וכשלא גאלה עד היובל אינה יוצאת לכהנים, אלא נגאלת לעולם. מיהו בין בזמן שיובל נוהג או לא, כשהבעלים פודין מוסיף חומש. (ג) אבל שדה מקנה, בין בזמן שיובל נוהג או לא, נגאלת בשווייה. ואין כופין אותו לפתוח ראשון, ואינו מוסיף חומש. מיהו בזמן שיובל נוהג, בין שנגאלה או לא, יוצאת ביובל לבעליה הראשונים. ובזמן שאין יובל נוהג נגאלת לעולם [רמב"ם פ"ד ופ"ה מערכין]: שהבעלים נותנים חומשדהיינו כל דמי שווייה ורביע יותר, דהיינו חומש מנבר [ככל חומש שבתורה, דכתיב ויסף חמישיתו עליו, שנותן בעד ד' ה']. ולהכי משתדלין שיפתח הבעלים ראשון, מדמרוויח ההקדש עי"ז. ויש עוד ב' טעמים. א' דהבעלים יוסיפו בפדיון עצמו יותר מאדם אחר, דרוצה אדם בקב שלו. ב' משום דמצוה היא שיגאלנה בעלים: מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתהשהיה ההוצאה שבה יתר על השבח: אמר הרי היא שלי באיסרהוא ח' פרוטות, והוא המטבע היותר קטנה שיוכל לפדות בה לת"ק: אמר רבי יוסי לא אמר זה אלא בכביצהר"ל לא כך היה מעשה שלא אמר באיסר, אלא בביצה: שההקרש נפדה בכסףובהא גם ת"ק מודה, רק לת"ק אין פודין הקדש בפחות משווייה ד' פרוטות כדי שיהיה החומש פרוטה: אמר לוהגזבר להמקדיש: נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניווהא דלא מייתי פלוגתא דת"ק ור"י בלי הך מעשה. נ"ל דקמ"ל דאף במקדיש שדהו מפני רעתה, אפ"ה ס"ל לת"ק שאינה נפדת רק בד' פרוטות. [והא דקאמר נמצא מפסיד איסר. ולא קאמר נמצא הקדיש איסר. ה"ט משום דבהכרח פדאה, ולא כך עלה במחשבה לפניו בתחלה, לכך לא מקרי הקדש שהוא נדבת הלב. והא דלא קאמר נמצא הפסיד איסר וחומשו, ה"ט משום דהא דקאמר נמצא מפסיד וכו', על שעת פדיון קאי, ולא על שעת הקדשו, וכדאמרו. והרי החומש כבר נתתייב משעת הקדשו]: מוכרים אותה בשויה ונפרעים משל עשר את המותרודוקא כשחזרו זה אחר זה. אבל בחזרו כולן כאחד משלשין ההפסד ביניהן בשוה. כיצד. אמר א י', וא' כ', וא' כ' ד, וחזרו בהן ג' וב', יניחוה לראשון בי', וימשכנו מב' וג' מכל א' בז', ונמצא ההקדש גובה כ"ד. וכן כשחזרו כל הג', ונמכר לאחר בשלש, ממשכנין מכל א' משלשתן בעד ז'. וכן לעולם [רמב"ם פ"ח מערכין]. ולרש"י וראב"ד משלשין ר"ל, כשחזרו כולן, יתן בן כ"ד לבד ד' שהפסיד, וליו"ד שהפסיד בן כ', יתן הוא ובן כ"ד כל א' ה', ולז' שהפסיד בן י', יתן בן י' ובן כ' ובן כ"ד כל א' שליש, מדכולן התרצו בהן: הבעליםשאמרו בכ': נותנים עשרים וששבעל כרחן. דמדאמרו בעלים תחלה כ', יהיה עם החומש בכ"ה, ואיך נתנהו לזה שאמר בכ"א, שיפסיד ההקדש. ואם נניחנה לבעלים שאמרו בכ' הרי יפסיד ההקדש מהקרן, שהרי זה אמר בכ"א קרן. לכן בעלים יתנו בע"כ כ"א קרן וה' לחומש. אבל לסלע שהוסיף זה, א"צ בעלים להוסיף חומש. מיהו היכא דשמוה ג' בנ"א שהשדה שוה כ"א קרן, מוסיפין הבעלים חומש על כל הכ"א: הבעלים נותנים עשרים ושבעבעל כרחן, ומטעם הנ"ל: הבעלים נותנים שלשיםואי"ל אמאי בכה"ג יכריחו לבעלים, הרי השתא כשנניחנה להאחר לא יפסיד ההקדש מהקרן, דהרי הקרן של האחר הוא מרובה כקרן וחומש של הבעלים, י"ל דמיירי דאמרי בעלים תחלה כ' שקל ופרוטה, ולא דק תנא למנקט אותה פרוטה, וא"כ אם נניחנה להאחר בכ"ה יפסיד ההקדש הפרוטה: הבעלים קודמיםאין ר"ל שאם ירצו בעליו השתא ליתן ל"א ודינר הבעלים קודמין, דליתא דהרי אם ירצו בעלים שיפדו הם השדה אחר שאמר זה כ"ו, עכ"פ צריך שיתנו הבעלים כ"ו קרן כמו שאמר האחר, כדי שלא יתמעט הקרן, וא"כ יהיה עם החומש מלבר שיוסיף הבעלים ל"ב ומחצה, אלא ה"ק מתני', אם כשפתחו הבעלים תחלה, רצו ליתן כ"א שקל, דהו"ל עם החומש כ"ו שקל ודינר [דשקל הוא ד' דינרין], וכשנתן אחר כ"ו שקלים, הרי יוכרחו הבעלים להוסיף על כ"ו שקל ודינר שאמרו תחלה, עוד ה' שקל של עלוי של זה, דהו"ל יחד ל"א שקל ודינר, א"כ הבעלים קודמין, ומכריחין אותם ללקחה בסך הנ"ל: ואם לאושלא פתחו הבעלים תחלה רק בכ' ואמר אחר בכ"ה: אומרים הגיעתךולא מהדרינן אבעלים, דהרי האחר נותן כל כך בקרן, כסך קרן וחומש של הבעלים, וכולה מתניתין מיירי רק בשדה אחוזה, ובזמן שאין יובל נוהג, כלעיל סי' ג': מחרים אדםכל חרם ניתן לכהנים: ומשדה אחוזתומקצת מכל מין ומין: ואם החרים את כולןכל המין: אינן מוחרמיןולא קיי"ל כן, רק בדיעבד מהני, אבל רק לכתחילה לא יעשה כן: מה אם לגבוהדגם חרם של כהנים מחשב וגבוה, מדקדש קדושת הגוף כשאר הקדש כל זמן שלא נתנן לכהן, ורח אחר שקבלן הכהן הי כחולין: על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיושלא יבזבז לדבר הדיוט, ואפילו לעניים אל יבזבז יותר מחומש [י"ד רמ"ט א']: שאין אדם מחרים דבר שאינו שלודאע"ג דעבד עברי גופו קנוי [כקידושין דכ"ח]. עכ"פ אין לאדון רשות לשוב למכרו לאחר כבהמה. ואע"ג דבתו קטנה יכול למכרה. עכ"פ לכשתגדל תצא. [אב"י ואע"ג דשדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל ואפ"ה יכול להחרימה. עכ"פ יכול למכרה לעולם. דהיינו עד היובל]: רבי שמעון אומר הכהנים אינן מחרימין שהחרמים שלהםר"ל לענין מה יוחרם, דכיון דכל חרם שייך לכהן, הרי מיד זכי בה המחרים, וכל חרם משבא ליד כהן יצא לחולין, [כערכין כ"ט א']. ואף ע"ג דכל חרם צריך ליתנו לכהנים שבאותו משמר [כערכין כ"ח ב']. הכא שאני שהחרם שלו הוא לא גרע מקרבן שחייב הכהן שעבודתה ועורה שלו וא"צ לתנו לאנשי המשמר [כתמורה פ"ג מ"ד]: ודברי רבי שמעון במטלטלים שאין החרמים שלהםה"ק נראין דברי ר"י לר"ש וס"ל כוותיה, בקרקעות, דלא יחרימום הלוים. דכתיב אחוזת עולם היא להם, ורק במטלטלין ס"ל לר"ש דלויים מחרימין מדאינן שלהן: אלא ניתנים לכהניםאבל חרמי בדק הבית נפדין, מדאין ראוי לבדק הבית רק מעות, אדעתא דהכי אחרמינהו: ועל קדשים קליםכדמפרש במשנה ז': אם נדרשאמר הרי עלי עולה, והפרישה, ואח"כ החרימה: נותן את הדמיםדמדאמר הרי עלי, חייב באחריותה, והיא כשלו, להכי נותן כל דמיה: אם נדבהשאמר הרי זו עולה, דאז אינו חייב באחריותה: נותן את טובתודהרי אין לו בה רק טובת הנאה, שיכול להקריבה דורון לקונו, וכשתמות או תאבד לא הפסיד רק הנאה זו. לכן כשהחרימה נותן לכהנים כפי טובת הנאה שיש לו בה. כיצד. אמר שור וכו': שור זה עולהוהחרימו: אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו רשאיר"ל שאינו חייב בה [דתרגום נושה רשיא] ומתכוון רק להקריב דורון לקונו, וכסך זה יתן המחרים לכהנים: מחרימין אותוהישראל בעל הבכור מותר להחרימו וכ"כ הכהן אחר שניתן לו, ושניהן מותרין להחרימו בין שהוא תם או בעל מום אף שאינו יכול להמיר עליו [כתמורה פ"א מ"א]: הפודין אומדים כמה אדם רוצה ליתןלבעל הבהמה: או לבן אחותושהן כהנים ודוקא נקט בן בתו וכו'. אבל כהן לעצמו או לבן בנו, אסור ליתן להבעלים מעות שיתן לו הבכור, דכיון שהוא עצמו כהן. הו"ל ככהן המסייע לבעה"ב לדוש בגורן, כדי שיתן לו התרומה בשכרו, דנמצא דלא ניתן לו התרומה בתורת מתנת כהונה, רק בשכר מלאכתו: רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומרבבכור: אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוילהעלותו בדמים [אויסשטייגערן], דהיינו כמה יתן אדם לקנות בהמה כזו לעולה שאינו חייב בה, וכלעיל. וי"א כמה יתן אדם להבעלים שיתן בכור זה לבן בתו כהן, וכסך זה יתן לבדק הבית או לכהנים, כפי מה שהחרים: ואין אתה מקדישו הקדש מזבחשיחול עליו שם קרבן. ולרבנן [לעיל מ"ו] דילפי הך דרשא מכל חרם, מצרכי לקראי דרבי ישמעאל למלתא אחריתא. תקדיש, דמצוה להקדישו בפה ולומר שיהא קדוש לבכור, ואל תקדיש, דבמתפיס עליו שם קרבן אחר, עובר בלאו:

מלכת שלמה המקדיש את שדהו ביד רפ"ה דהלכות ערכין: בשעה שאינה יובל כתב הרמב"ם ז"ל בשעה שאינה יובל יש בקצת הנוסחאות המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג והענין אחד אבל הנוסח האמתי הוא מה שכתבנו תחלה ע"כ. ובתלמוד המוגה ע"י הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי בשעה שאין היובל נוהג [הגה"ה ואינו מובן לי מה שכתוב בתוס' יום טוב בזמן שאינה יובל ובמשנה שבגמ' שאין היובל ובלשון הר"ב ז"ל נמצאו גם שניהם ע"כ דאי שבמשנה שבגמ' טעות דפוס הוא שדלג מלת נוהג כמו שכתבתי שהגיה הרב ר' בצלאל ז"ל מפי ספרי כ"י מדוייקים ואי לשון רעז"ל הוא תפס כגרסא הנסוחה ופי' שרוצה לומר בזמן שאין היובל נוהג]. וכן בתוס' ז"ל ואפשר לומר שגם רש"י ז"ל כך היה גורס ואין הכרח גמור וז"ל תוס' ז"ל המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג פי' בזמן שאין היובל נוהג דאז הוא נפדה בשוויו ויש בו ריוח להקדש לפתוח תחלה הבעלים מפני החומש אבל בזמן שהיובל נוהג הוא נפדה לפי זרעו בחמשים סלעים בית זרע חומר שעורים ובשדה אחוזה מיירי ובזמן הבית מיירי דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם ירצה אפי' לכתחלה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריוח להקדש דלאיבוד אזיל כדאי' לקמן בגמ' בסוף פירקין ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך וא"ת היאך נמצא בזמן שאין היובל נוהג בזמן הבית וי"ל בזמן שגלו ישראל דבעי' כל יושביה עליה ע"כ: אומרים לו פתח אתה ראשון בגמרא פריך והתניא כופים ומשני מאי אומרים נמי כופים ואב"א מעיקרא אומרים אי צאית צאית ואי לא כופים ופי' הרמב"ם ז"ל בשעה שאין היובל נוהג הוא דכופין ומכריחין אותו לתת בה דמים שהרי אין שם יובל שתצא בו לכהנים אלא סופה להפדות אבל בזמן שהיובל נוהג שאם יגיע יובל ולא יגאלנה סופה לצאת לכהנים מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם ואם לא רצה אין כופים אותו והראב"ד ז"ל חלק עליו בזה ההפרש שם רפ"ה. והקשו תוס' ז"ל מ"ש דצריך כפייה הכא טפי מכל הני דתנן בספ"ק דבכורות מצות פדייה קודמת למצות עריפה מצות יעידה קודמת למצות פדיי' מצות יבום קודמת למצות חליצה מצות גאולה באדון הוא קודם לכל אדם ומפיק כולהו מקראי התם ולא אשכחן כפייה כי אם בזה וי"ל דשאני הכא דיכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה ע"כ. בפי' רעז"ל ומפני שלשה דברים וכו' ומתני' חדא ועוד קאמר. עוד בפי' רעז"ל צריך להגיה והשנית שמצות גאולה באדון דכתיב ואם לא יגאל ונמכר בערכך אלמא וכו': א"ר יוסי לא אמר זה אלא בכביצה תימה איך היה זה המעשה בימי ר' יוסי והלא ר' יוסי לא היה בזמן הבית וא"כ לא הוצרך לפתוח תחלה בבעלים וי"ל דפליג ע"פ הקבלה על פי מה שאירע בזמן הבית א"נ אפילו שלא בזמן הבית גאולה בבעלים תחלה כדכתיב ואם לא יגאל ונמכר תוס' ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל אמר ר' יוסי לא אמר זה אלא בכמצה משמע דקאמר דהכי הוה מעשה ובתוספתא תניא א"ר יוסי אפילו לא אמר זה אלא בכביצה דהקדש נפדה בשוה כסף ע"כ: שההקדש נפדה בכסף תוס' רפ"ק דקדושין: ובשוה כסף דבכל דוכתא שוה כסף ככסף חוץ ממעשר שני: אמרו לו הגיעתך פי' ואפ"ה אמר לו הגזבר הגיעתך והרי היא שלך בביצה. וראיתי שהגיה הרי"א ז"ל הִגִיעָתְכָה בהא וגם נקד הכף בקמץ וצ"ע לע"ד דמ"ש: נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו סתמא כרבנן מדלא קתני נמצא מפסיד ביצה ויש לו שני הפסדות אחד שחזרה לו שדהו ואחד שהפסיד האיסר: